מימי חסקין סוקרת ומנתחיו את שיריו של חוקר האקולוגיה פרופסור משה קול, בספרו "בזל מול מרפסת" (הוצאת עמדה, 2024, עורך רפי וייכרט).
המערכת
זהו ספר שירה מיוחד מאוד. זהו ספר השירה השני של המחבר משה קול. קדם לו ספר הביכורים "באור שזוף" (2022, הוצאת עיתון 77, בעריכת רפי וייכרט). הוא נקרא "בזל מול מרפסת" והוא עוקב אחד רחוב בזל התל אביבי, כפי שנרשם בזיכרונו של המחבר מימי ילדותו ברחוב. הרחוב הוא הציר המארגן של הספר ומתוכו עולה ביוגרפיה שירית, אמיתית מאוד, לעיתים פצועה, אפילו פוצעת.
בתוך הקונספט הזה לכל שיר ישנו הארגון השירי המיוחד שלו. לעיתים זאת חריזה מוקפדת, לעיתים מבנה של סונט, לעיתים פרוזה לירית.
המשורר, משה קול, מדען בעיסוקו, אנטומולוג, ממזג בכתיבתו את תפיסת העולם המדעית – הסדר, הדיוק, הנוסחתיות – עם הרגש החופשי של השירה. נראה שהארגון השירי של הקובץ כולו נובע מתוך החשיבה המדעית, הנוכחת במרכיביו הצורניים. כאילו המדע העניק את הסכֵמה; והשירה, על ההיבטים הנפשיים שלה, העניקו את הרגשות, הכאב, הגעגוע, והחשיפה האישית.
בתחילת הקובץ, בשיר "פרולוג – קונגלומרט זיכרונות" הדובר פונה בדיבור ישיר אל הרחוב:
פרולוג – קונגלומרט זיכרונות / משה קול
אַתָּה מְבֻגָר מִמֶּנִּי בַּחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה
שָׁנָה. נוֹלַדְתָּ לְאַט. בִּנְיָנִים נִטְעוּ
בְּךְ תְּחִלָּה בַּמַּעֲרָב וְאָז הוֹפִיעַ
מִגְדָּל לִצְפִיַּת הַשְׂרֵפוֹת, שׁוּק
מְקֹרֶה, אִטְלִיז וּמְקָרֵר. אֲנִי
לְעֻמָּתְךָ נוֹלַדְתִּי בְּבַת אַחַת,
בְּאָסוּתָא, מֵאָה מֶטֶר מִטַבּוּרְךְ.
עַרְפֶל זִכְרוֹנוֹת מִשְׁתָּפִים.
המסע השירי עובר דרך בתי הרחוב: "החלון בבית מספר 6"; "השכנים בבית מספר 10"; "בועז מבית מספר 13"; וכן הלאה.
מתוך ההצצה השירית לבתים הללו עולה המציאות הישראלית של שנות השישים, עם מטונימיות מייצגות כגון: אלטע זאכן; האפלה; הג"א; פסוקו של יום; תריסולי אזבסט; מאזני הארץ.
ההתבוננות ברחוב מתרחבת למבט סוציולוגי הכולל חשבון נפש אתני: העוזרת התימניה; השכנים עם השמות האשכנזיים; אימת הנאצים; הנערים מסומייל שלא יוזמנו למסיבה.
מבעד לאלו נחשפת מציאות אישית מאוד, רגעי זיכרונות, שברי כאבים.
ההתבגרות במרחב הרחוב כוללת את גילוי המיניות, החל מריקוד הסלואו הראשון, ועד נערה בשלה שכפתה את עצמה, באונס של ממש, על נער בתולי ותמים.
אחד השירים הפוצעים בהקשר הזה הוא השיר הבא:
רותי מבית מספר 50 / משה קול
בְּיוֹם שֵׁנִי מִתַּחַת לַמִּרְפֶּסֶת שֶׁל גְבֶרֶת יוּנְג בֶּחָצֵר
רוּתִי הֵרִימָה אֶת הַחֲצָאִית הַכְּחֻלָה שֶׁלָּהּ עִם הַקְפָלִים
אַחַר כָּךְ הִיא הוֹרִידָה אֶת הַתַּחְתּוֹנִים עִם הַלְבָבוֹת הַוּרֻדִים
וְרָאִיתִי שֶׁאֵין לָהּ שָׁם כְּלוּם. רַק חָרִיץ.
וְאָז הִיא הוֹרִידָה לִי אֶת הַמִּכְנָסַיִם הַקְצָרִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים
הִסְתַּכְּלָה מִקָרוֹב וְאָמְרָה שֶׁאֵצֶל אַבָּא שֶׁלָּהּ
זֶה גָּדוֹל שְׁעוֹשֶׂה לָהּ כּוֹאֵב
גילוי הזהות האישית מתפתח, לאורך הרחוב, באופן אמיתי וכן עד צריבה:
כמו החתולות / משה קול
כְּמוֹ הַחֲתוּלוֹת, גַּם אֲנִי
מַכִּיר אֶת כָּל הַפְּרָצוֹת בַּגְדֵרוֹת.
מְקַצֵר בֵּין חֲצֵרוֹת בְּמַחְבּוֹאִים
וְכַאֲשֶׁר שָׁכֵן זוֹעֵם עַל רַעַשׁ יְלָדִים
בֵּין שְׁתַּיִם לְאַרְבַּע
כְּמוֹ הַחֲתוּלוֹת, גַּם אֲנִי
מַכִּיר אֶת כָּל מִצְבּוֹרֵי הַגְרוּטָאוֹת
בְּפִתְחֵי הַחֵרוּם שֶׁל מִקְלָטִים.
הֵן מְנִיקוֹת שָׁם גּוּרִים בַּמַּחֲבוֹא
אֲנִי מַחְבִּיא שָׁם עֵצִים לְלָ"ג בָּעֹמֶר
כְּמוֹ הַחֲתוּלוֹת, גַּם אֲנִי
עוֹלֶה אֶל כְּבִיסָה חֲבוּלָה
חוֹסֶה בְּצֵל הַשֶׁקֶט
עַל גַּג הַבִּנְיָן
הקובץ שנפתח בפרולוג מסתיים באפילוג. שורותיו האחרונות הן מעין עיון משווה בראשיתו של הרחוב לעומת מצבו העכשווי:
הָפַכְתָּ לְעוֹד רְחוֹב שֶׁצִמֵחַ עֵצִים מֵעַל סַפְסָלִים, חַנְיוֹן תַּת־
קַרְקָעִי בִּמְחִיר מפְרָז, וְחַד סִטְרִיוּת מְשַׁעְמֶמֶת. פַּעַם הָיוּ
מְכוֹנִיּוֹת מְאֻבָּקוֹת הוֹלְכוֹת וְשָׁבוֹת בְּךָ, וְהַיּוֹם רִכְבֵי שֶׁטַח
הִיבְּרִידִים רַק מְחַבְּרִים אֶת קְצוֹתֶיךָ בִּזְרִימָה אִטִית, מְהַדְּסִים
פּולִיש טָרִי בְּרַחֲשׁ חַשְׁמַלִי.
וְכָל הַמִּרְפָּסוֹת סְגוּרוֹת בְּמַזְגָן.
ראוי לשבח את העריכה גרפית היפהפייה, הנייר המחוספס השנהבי, והצילומים הישנים שצולמו על ידי המחבר ונצברו במהלך השנים.
