פרק המבוא לספרה החדש של הפסיכולוגית רות נצר המסע הרוחני – מסע הנפש אל מעבר לגבוליה (הוצאת אידרא, 2025), שבודק את השאלה הנצחית: מהו רוחני ומהי רוחניות?
המערכת
מבוא : מהו הרוחני?
"בְּצֵאתִי לִקְרָאתְךָ, לִקְרָאתִי מְצָאתִיךָ"
(ר' יהודה הלוי)
"עַל מָסָךְ שֶׁל אוֹר
מְרַצְּדִים אֳפָנִים
צְפָנִים בִּלְתִּי נוֹעָדו
רוֹחֲפִים חוֹלְפִים עַל פָּנַי
בַּל יִשְׁתּוֹחֲחוּ."
(נצר 2024: 60)
"הוֹי אַתָּה הַנֶּעֱלָם
הָאוֹחֵז כָּל חַי
הַנִּשְׁכָּב מִתַּחַת לִנְפִילָתֵנוּ."
(שם: 62)
"הַגּוּף הַזֶּה לְךָ שֶׁנָּפַל מֵעוֹלַם הַתֹּהוּ
הוּא הַר הַבּוֹעֵר בָּאֵשׁ
עָלָיו נִתֶּנֶת תּוֹרָה דְעַתִיקָא
עַכְשָׁו."
(ניר 2019: 6)
בספר זה מובאים פרקים שנכתבו בזמנים שונים והצטברו למכלול המקיף היבטים רבים של המסע האנושי האינסופי אל המימד האינסופי, מסע שמהעדר שם מתאים אחר אכנה אותו המסע הרוחני. אפשר גם לכנותו מסע הנפש אל הרוח.
אחרי הספרים מסע אל העצמי (2004), מסע הגיבור (2011), ומסע הגיבורה (2019), הגיעה העת לכתוב על המסע הבא המלווה את דרכנו, והוא המסע הרוחני. אבל מהי רוחניות? זו מילה רב-משמעית שמרבים להשתמש בה הן לציון איכות יקרת ערך של הנשמה והן כמילה-קליפה לציון איכויות מרשימות וללא כיסוי.
ההבחנה בין חומר ורוח מקבילה למעשה להבחנה בין חומר ונפש.
"אָכֵן רוּחַ־הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם "(איוב לב: ח). מהי הנפש ומהי הנשמה? ומהי הרוח? הדיבורים על היבטי הרוח מבלבלים למדי ומכילים כול. אנסה כאן להבהיר למה אני מתכוונת בספר הזה.
בכל התרבויות ההבחנה בין נפש לנשמה ורוח היא תשתית האמונה שיש בנו חלק גבוה שנמשך מעבר לחיי הנפש בעודנו חיים, לקראת הנשמה-הרוח שממשיכה להתקיים גם לאחר המוות.
ביהדות קיימות חמש דרגות לנפש, שהן נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. על שלוש הראשונות אדבר בספר זה. אולם איש מעולם לא ראה את הנפש, הרוח, והנשמה, וגם לא את האלוהות ולא את המוות; עם זאת הם קיימים בנו כממשות שבה הדבר, הדימוי והסמל חד הם, אף שבכל האמירות עליהם יש מידה רבה של ערפול. אנחנו חיים מתוככי דימויים על עצמנו ועל העולם. הדימויים הם העולם, דימויים שהם חידות. אך לא רק השירה היא עולם של דימויים; הנפש, הנשמה והרוח הן דימויים של הבלתי נראה ושל מחוז חפץ.
פרויד הבחין בין האיד, הכולל את היצרים ודחפים שבדרך כלל אינם מודעים, לבין תודעת האני, האמור לכוון את האיד בעזרת הסופר-אגו. במובן זה האיד הוא הנפש והאגו והסופר-אגו הם התודעה, הם הרוח. אצל יונג נוסף גם העצמי שמכוון את תהליכי הנפש, ואפשר לזהותו עם הרוח והנשמה. אפשרות נוספת היא שהעצמי הוא הרוח, והעצמי הגדול הטרנס-פרסונלי הוא הנשמה שבנו, שמתחברת עם נשמת העולם:
"הנשמה העליונה שאינה נתפשת […] והיא נשמה של כל הנשמות, והיא נעלמה ואינה יודעת, וכולן תלויות בה. והיא מתעטפת בעטיפה של זוהר הבדולח בתוך זהירה ונוטפת טיפות-טיפות של מרגליות, ומתקשרות כולן כקשרי האברים של גוף אחד, והיא נכנסת בתוכן ומראה בהן את פעולתה, היא והן אחת הן ואין פרוד ביניהן. נשמה עליונה זו היא הנעלמה מכל" (זוהר, חלק א, רמד ע"ב).
התודעה עצמה היא הרוח. האם היא השכל? החשיבה? תודעה יכולה להיות אלמנטרית וצרת אופקים ועוסקת בקיום הבסיסי ביותר של הישרדות או טכנולוגיה, אבל היא יכולה גם להיות בעלת מבט עליון, עם פרספקטיבה שמקשרת בין האלמנטים ביקום.
הרוחניות כוללת היבטים רבים שמשמעם קיום שמעבר לשכל ומעבר לתכלית ההישרדות הקיומית-כלכלית. רוחניות היא תודעה שמסוגלת לחרוג מהקונקרטי אל חשיבה סמלית, להבין משמעות סמלית של אירועים בנפש ובעולם.
להבנתי הרוחניות כוללת את מה שמעבר לאני (האגו), את היבטי הנשמה-העצמי שהם מודעות עצמית, מצפון-מוסר, משמעות ותכלית של חיים אישיים ושל האנושות. רוחניות היא חזון, אידיאולוגיה או תאוריה שיש בה פשר ותכלית לקיום האנושי. הרוחניות, שהיא דחף היצירה וההשראה, מבטאת את עצמה באמנות.
רוחניות כוללת הכרה רציונלית או אינטואיטיבית של חוויות, תובנות, וכישורים גבוהים שבמעמקי הנפש הלא-מודעת שנועדו להגיע לתודעה ולהתממש.
רוחניות כוללת אמונה בקיום מהות עליונה גבוהה, אמונה בקיום רוחות או ישויות גבוהות, אמונה ברוחות, אמונה בקיום לאחר המוות ובגלגול נשמות, אמונה באלוהים מחוצה לנו ובתוכנו, אלוהים שהוא מקור החיים וכוח החיים.
רוחניות כוללת אמונה-הכרה בהנחיה פנימית של חיינו ושל היקום על ידי ישות פנימית המכוונת למימוש התפתחותי של הגורל והאנושות.
רוחניות כוללת רגשות וחוויות של התעלות, התפעמות, התגלות, הארה, הזדככות, קדושה, נשגבות, מצבי תודעת-על, ומצבי תודעה אחרים, טרנס, אקסטזה, ריקוד אקסטטי, מדיטציה, מיסטיקה, דבקות, התמזגות-על, תקשור, חלומות גדולים וחלומות דתיים, חלומות נבואיים ונבואה בכלל, יכולת פרפסיכולוגית, תפיסה על-חושית, ידיעה מראש, ואירועים סינכרוניסטיים.
הרוחניות מדומה ברוב הדתות לאור אלוהי. משורר תהלים מתפלל: "שְׁלַח-אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ, הֵמָּה יַנְחוּנִי" (תהלים מג: ג); "פָּנֶיךָ הָאֵר בְּעַבְדֶּךָ וְלַמְּדֵנִי אֶת חֻקֶּיךָ" (תהלים קיט: קלה); "הָאִירָה פָנֶיךָ עַל עַבְדֶּךָ הוֹשִׁיעֵנִי בְחַסְדֶּךָ" (תהילים לא: יז); "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר" (תהלים לו: י). הרוחניות החילונית מגולמת גם בטבע.
הרוחניות יכולה להיות דתית-רליגיוזית או חילונית; ערגה לאלוהים או התמזגותיות עם אלוהים או התמזגותיות בטבע. רוחניות היא חוויות של נומינוזיות, התגלות וגאולה. גילוייה השונים מכוונים לבטא את הבלתי ניתן לביטוי; את מה שמעבר לתודעה, הטרנצנדנטי, הטרנספרסונלי, הטרנסרציונלי, המציאות המוחלטת, הלא-מודע הקולקטיבי, האלוהי, האינסוף.
הרוחניות היא ההכרה שאנחנו חלק משלם שמורכב מקישורי קשרים בין פרטיו. שאנחנו חלק מהוויה גדולה מאיתנו, חובקת-כול, עמוקה וגבוהה כאחד. בימי הביניים דיברו על נשמת העולם (אונוס מונדוס). אריך נוימן מדבר על "מציאות אחדותית" ויונג מדבר על העצמי שהוא צלם אלוהים.
בספרו על הנבואה היהודית, הוגה הדעות אנדרה נהר מנסח זאת כך: "הרוח באה לציין את אותו חלק ביֵשותו של האדם הפתוח לרוח אחרת, החלק החָדיר בישותו, אותו חלק המאפשר לו לחרוג מעבר לזהותו הפרטית וליטול חלק במשהו אחר" (נהר 1999: 71). הכרה זו מתקיימת כבר ברמה הקוונטית. גדעון לב כותב, כי "כל אינטראקציה ברמה הקוונטית יוצרת שזירה. כל מפגש של חלקיק עם חלקיק אחר – שוזר את השניים […] כל חלקיק שפוגש אותנו כבר שזור בחלקיקים אחרים שפגש". לכן, "איננו אלא קהילה שזורה". ואיינשטיין כתב:
"אדם הוא חלק משלם שאנו קוראים לו היקום. חלק המוגבר בזמן ובחלל. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ואת רגשותיו כמשהו שמופרד מכל היתר – מעין אשליה אופטית של תודעתו. המאמץ לשחרר את עצמך מאשליה זו הוא הנושא היחיד של דת אמת. הדרך להשיג את המידה הגבוהה ביותר של שלוות נפש" [ללא מקור ציטוט של איינשטיין]. (לב 2019)
יש רוחניות שנחווית ככוליות השרויה בטבע ובנשמת האדם כרוחניות אימננטית. יש רוחניות שמתוארת כמצב תודעתי שבו נעלמים הגבולות של העצמי והזמן, ומאפשרים חוויה של "נוכחות אינסופית" של ההווה והאלמוות.
רוחניות אימננטית היא גם הכרה בהיותנו רקמה אנושית אחת, ושהיעד האנושי הוא מחויבות לעזרה הדדית ותיקון המערכת האנושית על ידי עשיית טוב וחסד.
יש רוחניות שנחווית כשאיפה אל מעבר לקיום האנושי והפיזי, למציאות מוחלטת אובייקטיבית, טרנצנדנטית. זו האלוהות המונותאיסטית.
יש רוחניות שנחווית, במונחים של יונג, כטריטוריה של הלא-מודע הקולקטיבי, וגם נחווית כישות העצמי המחוברת לעצמי הגדול.
האלכימאים אמרו: "דגים וציפורים יביאו לנו את האבן". האבן היא אבן האלכימאים, שמסמלת את העצמי כשלמות של הנשמה. אפשר לראות את הדגים כהיבט הלא-מודע בנפש ואת הציפורים כהיבט המודע, כששניהם צומחים זה מזה כשלמות אחת. ואפשר גם לראות את הדגים כהיבט אימננטי של הרוחניות בחיים עצמם ואת הצפורים כהיבט טרנצנדנטי של הרוחניות כזורמים זה מזה כשלמות אחת בהמשכיות רציפה של מעמקים וגבהים, בתוכנו ומעבר לנו, כפי שתאר זאת הצייר קורנליוס אשר.
היבטים רוחניים אלה נועדו לאפשר לנפש האדם, לעצמיותו, להתרחב מעבר לגבולותיה בתוך המרחב האנושי ובתוך המרחב האלוהי, ולהתפתח מתוך משאבים גנוזים פוטנציאליים אל איכויות רוח-נשמה מלאים יותר של מימוש העצמי הגדול.
ההבחנה בין הנפש הנמוכה לבין הנשמה-רוח הגבוהות יותר כוללת את האמונה בתהליך ההתפתחותי המיועד לנשמה-רוח. ישנן גם אמונות שטוענות לקיום תהליך התפתחותי של תודעת האנושות כולה לקראת כיוון גבוה רוחני יותר (יונג, שטיינר). הקריאה אל אברהם – "לך לך" – ממשיכה להדהד בנו בכל שלבי החיים ומשתיתה את חיינו על התנועה לקראת.
המסע הרוחני לדורותיו נע בין האפשרויות של חיבור החומר והרוח לבין השאיפה להיחלץ מן החומר אל הרוח לא רק בעולם הבא אלא בחיים עכשיו.
לאורך תולדות האנושות מתקיימת דילמה של החומר-גוף לעומת הנפש-רוח. על פי המקרא, בראשית הקיום רוח אלוהים ריחפה על פני תהום ואז אלוהים ברא את העולם החומרי. מסע ההתהוות של התודעה מנסה להשתית את התודעה-הרוח על פני הגוף-היצר. כך צומחים התודעה והסופר-אגו מעל האיד. העצמי הוא צלם אלוהים המכוון את התהליך כולו.
המסורת ההודית מכלילה את הגוף בנפש וברוח בתרגילי יוגה על ידי ברכות שיש לומר בעת מילוי צרכי הגוף (אכילה, שירותים וכו') ואף תובעת זאת. לעומת היהדות, הגנוסטיקה טוענת שהאלוהים האמיתי הוא היעד הרוחני המוחלט והמציאות הנבראת כולה היא חומר שהוא שלילי ויש לחרוג ממנו כדי לשוב אל המקור האלוהי. הנצרות מנסה לחבר את הגוף והרוח כאשר ישו, האדם הגופני, הופך לייצוג והתגלמות האלוהי. עם זאת הנצרות במקורה מתקשה לקבל את הגופניות שרובה ככולה נחשבת כחטא.
שפינוזה מוצא את אלוהים בטבע וכך הוא מחבר את החומר והרוח (פנתאיזם). יונג, בעקבות האלכימאים, מבקש את חיבור הגוף-חומר והרוח בעצמי שמנחה את תהליך ההתפתחות אל רוחניות גבוהה ואינטגרטיבית, זו הכוללת את הגופני, האנושי, הנשי והגברי, המוסרי והיחס לזולת. העצמי, על פי יונג, מכוונן לחיבור עם הרוח האלוהית של העצמי הגדול הקוסמי.
אין לך דבר שאינו מטיל את צילו. גם לרוחניות יש צל. זו רוחניות כוזבת-מדומה, שלעתים היא הסיטרא-אחרא שמתחפש לרוחניות. כאלה הם מנהיגים רוחניים כביכול, או ישות גבוהה אחרת, ששולטים בנתיניהם בכוחנות עריצה נצלנית בשם אלוהים. כך הסופר-אגו הקפדן, שהוא מלכתחילה היבט גבוה של התודעה המוסרית, בפועל הופך למכשיר של נקמה וענישה אלימה, הן בחיי היחיד והן בעמדה דתית ממסדית קולקטיבית כופיינית. כך תורות של גאולה באסלאם, ביהדות, ובנצרות, שלמען השלטת האלוהות האמיתית שלהן פועלות בכוחנות משיחית אלימה. כך מהאינקוויזיציה הנוצרית ומסעות הצלב, עד השהידים האסלאמים והמשיחיות היהודית ששואפת להתגשם במאבק כוחני פוליטי. כך גם במצב של רוחניות של קרבה מיסטית לאלוהים, כאשר היא מושתתת על אהבה עצמית נרקיסיסטית שמתנכרת ליחסי זולת בסיסיים של חברותא, חמלה, אהבה ומוסר.
להבנתי רוחניות מדומה היא זו של הפילוסוף מרטין היידגר שנוטע את משמעות הקיום מעבר לאדם עצמו, אבל לא באלוהים אלא ב"הוויה" שהיא ציר הקיום של האדם, ועל האדם מוטלת שליחות למלא את ייעודה כחיים אותנטיים של היות בהווית העולם (היידגר ([1946] 2018), אולם הייעוד של היידגר אינו כולל בו את היחס לזולת ואת המוסר. הסופר חורחה לואיס בורחס אמר שאינו מאמין באלוהים כסוג של אדם על-טבעי: "לחילופין, אם באלוהים הכוונה היא לתכלית מוסרית או מנטאלית של היקום, אני בוודאי מאמין בו. אני מאמין מתוך אינטואיציה ויתירה מכך – מפני שיהיה זה נואש שלא להאמין" (בורחס [1995] 2014: 14).
אני סבורה שהרוחניות המדומה על כל היבטיה מושתתת על צורכי האגו ופונקציית החשיבה בלבד, על עמדה גברית-פטריארכלית שמנותקת מהאנימה, מהרגש הנשי-האנושי. רוחניות אמיתית מושתתת על העצמי האינטגרטיבי בכל היבטיו המכילים את האני והעצמי כאחד. רוחניות מדומה היא תורה קולקטיבית כפויה על הכול בכוחנות ממסדית, בעוד רוחניות אמת מושתתת על קשב אינדיבידואלי וחיפוש מתמיד לאורך החיים.
רוחניות אינה כוללת מאגיה המבוטאת במכשפים וקוסמים, קמעות, ובברכות וקללות. בספרו תשע קריאות תלמודיות מציג הפילוסוף עמנואל לוינס דיון עמוק על הקדושה והיכל הקודש ומצביע על אזור הדמדומים המסוכן והשקרי שלהם: הכישוף ואחיזת העיניים, שהוא מראית עין והשחתה (לוינס [1968] 2001: 175).
המאגיה היא ניסיון של האני לשלוט במציאות ולא לפתח את העצמי באמצעותה, בעוד שהרוחניות היא התייחסות של פליאה, יראה ואהבה בעמדה דיאלוגית מתמסרת של העצמי היחידני נוכח העצמי הגדול הקוסמי ועוצמתו.
ילדותי צפנה הבטחה סמויה למסע שיעדו מילוי משאלות הנפש באשר הן, לשפע של משהו לא נודע עדיין, לשפע של משהו גדול מהחיים, לשפע שממשיך את עצמו. עשרות שנים עברו כדי שאבין שקרן השפע היא לא בעולם הקונקרטי אלא בשילוב מסתורי בין השפע האלוהי והאנושי המרווים אלו את אלו. המשפט "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן" (בראשית ב: י) האהוב על מקובלי הזהר, היה לי למפתח. נהר זה של הענקה מהאינסוף אל האנושי יוצא מגן עדן בהווה מתמשך. מה שמתבקש מאיתנו הוא להיפתח אליו. אבל איך? בזוהר כתוב "ואין העולם מתקיים אלא בסוד" (זוהר ג, קכח ע"א), אף על פי שהוא שואף להתגלות. הסוד הוא סוד האלוהות ומקור השפע האלוהי שהוא סתום, מכוסה, רב שפע ואינסופי (הלנר-אשד 2005: 200). עולם הרוח הוא תמיד מעבר לתודעה ולכן הוא בתחומי הסוד. על האיכות הסודית-אזוטרית של המיסטיקה ותורות הסוד השמורה למעטים בלבד כותב חוקר הקבלה משה הלברטל: "האזוטריות היא סוג של תודעה שקיים דבר מה נסתר ונעלם, שידיעתו או ההתנסות בו היא בעלת משמעות מכרעת ואף גואלת […] לגוונים השונים של התודעה האזוטרית משותפת ההנחה, שמעבר למה שנגלה מצוי רובד בעל משמעות, טהור, אמיתי ועמוק יותר" (הלברטל 2001: 7).
למעשה הגדרה זו תואמת את החוויה הדתית כשלעצמה, כל רוחניות, אבל גם את תורות הנפש המודרניות, המניחות קיומה של שכבת נפש נסתרת עמוקה ואמיתית, שידיעתה היא בעלת משמעות מכרעת ואף גואלת. אל אלה חוברים הזן-בודהיזם והפנתאיזם, שמגלים את החוויה הרוחנית ואת המשמעות במציאות הנגלית. וכך החסידות, שמבקשת לבטא את האור העליון בעשיית מצוות. גם השירה הינה ערוץ לבטא את העולם הרוחני הבלתי ניתן להבנה בנהייה האינסופית שבה מעבר לתכני השיר. השירה היא גם התשתית של התפילה ושל השפה הקבלית, המאפשרת גישה אל הבלתי נודע הנסתר בחביונו אבל גם מגלה עצמו והנה הינו. המסע הרוחני בספר הזה מלווה בציטוטים של קטעי שירה וחלומות שלי שהם המסע האישי שלי, שהביא אותי לכתיבת הספר הזה.
