שולה ברנע בסיפור עתידני קודר על החיים במה שנשאר מישראל בעוד עשרים שנה.
Y התעורר מקרן אור חזקה, שחדרה מבעד לצוהר העשוי טיטניום. לא היה לו מושג היכן הוא נמצא. רק המדענים שייצרו אותו, ידעו היכן מיקמו אותו. מזה שנה עמלו על תאי גזע, שיבטו אותם ויצרו מהם את כלל האיברים של גוף אנושי: מוח; כבד; כליות; ריאות; עור; שיער. הם טרם העריכו אם תתפתח בו רמת מודעות כלשהי, כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו. הסקרנות של המדענים הגיעה לשיאה יחד עם יקיצתו של Y, והם תהו איזה יצור בעצם בראו. הוא עצמו ניעור לחיים, אחד מבין עשרים יצורים שהונחו על מדפים במבחנות כמותו. מלכתחילה נקבע על ידי המדענים, באמצעות זרז כימי שהופק במעבדה למטרה זו, שיקיץ לפני כולם.
Y היה יצור גבוה ושעיר מכף רגל עד ראש, לסתו התחתונה הייתה משורבבת וגדולה בהשוואה ללסת העליונה שלו, אף שיניו בלטו מפיו, מצחו היה נמוך, אגודלי אצבעותיו היו ארוכים מהרגיל בהשוואה לבן אנוש. רוקו נזל אל סנטרו..
בני המנכ"ל קרא לצוות במעבדה בה עבד: "הי חבר'ה, תראו, יש לנו אורח חדש בחדר! מעניין, מה הוא מרגיש, וודאי הוא שומע אותי כעת, אך טרם לימדנו אותו את השפה העברית. בואו נלביש אותו בבגדים קלים בגלל החום כאן, באמת שמישהו ידליק את המזגן, אגב, מעניין, אם קיימת בו בושה על מערומיו, או אם יודע הוא, מי הוא עצמו".
איתן מיהר אל היצור והלביש אותו בבגדי ספורט, שהיו זמינים מבעוד מועד, לפי חישוב התעוררותו הצפויה.
חווה רשמה כל תנועה ביומן המעקב של המעבדה: נחירות; משכי זמן; שינה רגועה או חלימה.
בעוד איתן מלביש את Y שם לב לזנב קצרצר, שנמצא במקום הטבעי בבעלי חיים כחלק אורגני מהגוף. "למען מה זה? לדווח? הבוס יהרוג אותי", הרהר, ונזכר בציטוט, "הרוג את השליח". על כן החליט לשתוק ולהסתיר את העניין. בינתיים נקט יוזמה והשקה את היצור Y בנוזלים דמויי מים מתוך הנחה שהיה צמא. על הצוות הוטל לדווח למחרת על כל התהליך של ייצורו של Y לקבוצה במאדים, המפקחת עליהם בעניין השיבוט. הם אלה שסיפקו חמצן לתושבי ישראל בשלב זה, ובכלל, כל הארץ רעשה לאחר שהוכרז על מצב חירום של מיעוט הולך וגובר של גז החמצן לנשימה. חלק מתושבי ישראל שהעתיקו מושבם למאדים לפני שנה, סייעו לנמצאים בארץ לתקשר עם אנשי המאדים, אף להתחנן שיספקו להם גם מחצבים ומינרלים לתעשייה ולמזון שהלך והתמעט ככל שתנאי מזג האוויר הלכו והתחממו ובעלי החיים והצמחים הלכו ונכחדו סביב.
בני הביט בחווה בעת שרכנה אל היומן. הבחין ביופייה ההולך ונרקם לנגד עיניו. התפלא: "איך לא הבחנתי בה עד כה, חבל שיש לה שיניי זהב, אין פלא שזה מריקבון של המאכלים הקלוקלים שנותרו לפליטה בישראל, בעיקר כאן במדבר יהודה, בו נאלצנו לחיות בתקופה זו".
חברי המעבדה כולם היו קצינים לשעבר בצבא לפני שחוסל ע"י המוסלמים תושבי הארץ. הם היו חדורי שאיפה להמשיך ולהתפתח בכיוון המדע, ועשו זאת בנחישות ובקנאות. למעשה, זה היה התנאי היחיד להרשאתם להישאר בכדור הארץ בכלל, ובישראל בפרט, שכן לא ניתן היה לבצע כל ניסוי מדעי מדויק במאדים בלי להכיר מראש את שלל התנאים בו ובאילו כלים יש להשתמש לשם המשימות, ולא היה בנמצא כל גורם שיספק להם את המידע הנחוץ.
רק איתן, מלביש היצור, ידע על התרגיל שתכנן חברם למעבדה זאב טרם יצירת היצור. הוא שיתפו בסוד הנורא: "אני הולך לתגבר את היסוד הקופי בסליל הגנום, כך נוכל ללמוד, כיצד היינו לפני היותנו הומו סאפיינס ונלך בחקירה לאחור עד מציאת המוצא שלנו לאשורו". הרעיון הדהים את איתן והלהיב אותו, עד כי החליט לשתוק ולא להסגיר את זאב למנכ"ל הקשוח בני.
מזג האוויר בחוץ הלך והתחמם כרגיל, עד שהגיע לארבעים וחמש מעלות. עצי הדקל הספורים שנראו באופק הלכו והצטמקו, צבעם הלך והצהיב. הצבע הצהוב השתלט על הנוף בארץ. הכתום שלט אף קודם לכן במדבר יהודה. לכן, לגבי הצוות, השוני לא היה רב מדי. החבר'ה נאלצו להדליק את המזגן באנרגיה שסופקה להם מצוות המאדים. אנרגיית החשמל בארץ אזלה מזה חמש שנים. זו בוזבזה כולה לאיסוף טונות של אשפה שהצטברה בארץ וזיהמה את האוויר, שגם כך הלך והידלדל, עד הגיעם לזמן בו שהו במעבדה בחוסר חמצן, ללא תקווה לחזרתו להיות במכלול הגזים באוויר. בני הביט החוצה, וראה כיצד חבריו האחרים הנמנים על הצוות מגיעים אליהם במהירות מטורפת במכוניתם המעופפת באוויר, שמזה שלוש שנים הופעלה בהצלחה. הודות לאלה נחסך זיהום אוויר, כיון שהן נסעו בעזרת אנרגיה מלאכותית, שסופקה מהמאדים על ידי רוח מועצמת.
הוא חיכה בקוצר רוח לבואם, או נכון יותר, חיכה לטבליות המזון שיתנו. האורחים, שנחתו בחדר המעבדה, שמשו מהנדסי המזון הספורים שנותרו בארץ והתמקמו במערות חבל לכיש. "ברוכים הבאים. טוב שהגעתם. הבטן כבר דבקה בגבי", קרא אליהם בני בשמחה, "אפילו הכנתי לכם הפתעה קטנה במחבואי". הוא ניגש ושלף חפיסת סיגריות בעלת אריזה צהובה מיושן, ששמר להזדמנות חגיגית כשתגיע. היום, בנסיבות היווצרו של היצור שקם לנגד עיניהם, חשב, שזו סיבה אמיתית לחגוג. "אך איך אעבוד על היצור לפני אוכל ושתייה, הדיווח למאדים לא יהיה מדויק? על זה משלמים לי, לא?", ספק התגנב לראשו…
חווה התרגשה לקראת האורחים, וקבלה אותם בחיוך רחב, השמור רק לה ולשיניה הצהובות. הכול חיבבו אותה בשל טוב לבה. היא חשה בנטייתו של בני כלפיה, וראתה בה זכות גדולה. "אם הוא מתעניין בי, אני מסודרת", הרהרה, "חבל שבני משפחתי לא זכו להיות מדענים ולקבל את כל הצ'ופרים הללו, שאני זוכה בהם", נעצבה לה. היא נזכרה בלאלה אחותה, שהגיעה לבגרות מינית והועברה למשפחה מוסלמית כפילגש על מנת להקל על פרנסת המשפחה.
הפרידה ממנה נצרבה היטב בראשה. היא הייתה בחופשה מטעם העבודה לפני מיזם השיבוט הנוכחי, ושמעה כיצד ההורים בכו והתאבלו כל הלילה על בתם האבודה, מתוך דאגתם העמוקה. מי יערב להם, שיזכו לראותה שוב. "אבל היא סירבה ללמוד למרות שכה הפצרתי בה בהיותה בגיל הילדות, עוד ניתן היה אז להצילה מגורלה המר", חשבה לעצמה. דמעות נקוו בעיני חווה, בעוד החבר'ה לידה עולזים ושמחים לכבוד הצלחת המיזם Y, בליווי המזון והסיגריות. "מה נוגע להם כל מצב המשפחות החרדיות? כלום!", חשבה. המשפחות החרדיות מרובות הילדים ומשפחות המוסלמים שלמו למדעני הארץ, כולל מהנדסי המזון, ולאלה שבחלל, ביד נדיבה בלית ברירה. לעיתים, מהעדר כסף פיזי, עברו תושבי הארץ בהדרגה לשלם בנכסי הבית: במטלטלים; ברהיטים; או בתכשיטים. כך קרה שחלק מהאוכלוסייה המעטה שנותרה בארץ, עברה להתגורר במערות. התושבים נאנקו תחת העול הקיומי, ועננה כבדה של ספק היתכנות המשך החיים, ריחפה מעל כולם.
בשל ריבוי הילדים אצל החרדים, מצב העוני היה חמור ביותר, ויש ונאלצו לעבוד תחת שכניהם המוסלמים ולשרתם בניקיון ובשירותי מין של בנותיהם החסודות, כשהגיעו לגיל ההתבגרות. לולא כן, חרב שכניהם היריבים לא הייתה מבוששת להיות מונפת מעל ראשיהם.
בינתיים, היצור שלכבודו נערכה המסיבה החל להשתולל, ומשעמום החל לקפוץ על כל מכשול שהיה בחדר, על שולחנות ועל כסאות, על מחשבים. התעורר פחד, שמא יהרוס את המבחנות של היצורים שטרם הבשילו ונחו בשלווה במקומם. הייתה בו אנרגיה אצורה רבת אונים. Y חשף פה מלא שיניים ענקיות, ולא עשה רושם שניתן יהא לאלפו בקלות, כל שכן ללמדו את השפה העברית. זה כבר היה בגדר מותרות. הסגל הרעב נאלץ להתאפק מלהשביע עצמו, כשנאלץ להתגייס להניח כל פעילות בצד ולכפות אותו באזיקים על מנת לרסנו.
בני נכנס להתקף זעם נוראי, כשקלט שהיצור קופי הרבה יותר מבן אנוש מכפי שהיה צפוי. "מי עשה פה תרגיל אני לא מבין, אתם יורקים לבאר שאתם שותים ממנה, טמטום בהתגלמותו!", קרא. הכול שתקו. "טוב", לחש בצליל נחשי רווי שנאה, "הצוות העובד לא יקבל היום אוכל. כנראה, הוא יכול להרשות לעצמו הפקרות. יאכלו רק מי שעבד אתי צמוד במשך כל היממה האחרונה כולל חווה ואיתי".
האורחים המעופפים הביטו במחזה, שהיה בהחלט לא משובב כל נפש, ובהם הביט Y במבט בהמי, שאינו מבין דבר. זאב החל להתנועע במקומו באי שקט, "ממתי נותנים עונש קיבוצי? סך הכול הייתה לי כוונת מדען אמיתי והיא – לשחזר לאחור כיצד נוצרנו". זאב הסגיר עצמו במהרה בשל תיאבונו העצום ובשל הרעב של חבריו. "זה אני", הכריז, "ידעתי שאם אבקש רשות, אדחה. במהירות, בה אנו פועלים, יש מידע רב שאנו מחמיצים. ובעצם, אנו מתנהגים כחובבנים ולא כמקצוענים". הוא ידע, שהוא מסכן את המשך עבודתו בצוות, אך בטח בעצמו, כמי שנחשב בקי בתחום, ולא במהרה יאמרו לו ביי ביי.
בני השתנק מפליאה, אך אמר בליבו, שזאב שתמיד היה בודד. לא לחינם זהו שמו, ובאיזשהו מקום אכן צדק, וניתן להודות שהעז לפעול כמו שהוא עצמו ולא כראש צוות. "אוקיי", פצח, "תקבל את המזון אחרון, אחרי שכולם יקבלו. דע לך, שהגזמת בהערכתך העצמית הגבוהה". "תודה", ענה זאב בנמיכות רוח, והעניין נסגר בטוב. "פתחו שולחן", מישהו הכריז, כלומר הניחו את טבליות המזון לפני כל סועד ושתו נוזל דמוי מים שהופק מהמזגן במעבדה. "אנו סיימנו כאן", הודיע נהג המכונית המעופפת, "יוצאים לצוות המעבדה הבא, לפנינו כברת דרך למערות בצפון, יום טוב לכם!". יצא אל החום בחוץ, ונחת באנחת רווחה לתוככי המכונית הממוזגת.
הקוף האזוק החל שולח מבטים עורגים לעבר חווה, האישה היחידה בחדר. לא היה ספק לגבי תאוותו. בני, שנמשך לחווה, מצא עצמו מקנא לה מפני הקוף. חווה נכנסה לחרדה, מה ייעשה בה, שכן נוכחותה לא איפשרה המשך עבודה סדור וחופשי. היא ראתה עצמה מוגלית למשפחתה הנמקה בעוני ונשלחת בהמשך לאחת מהמשפחות המוסלמיות כאחותה לאלה. "זה יהיה גורלי לבסוף?", בדאגה נרעדה במקומה. עיניה הגדולות נישאו אל בני בתקווה כי יציל אותה. האם יעדיף את טובתה, או ישקיע כל אונו במדע וישלח אותה לגורל אכזר, כמו אברהם ששלח את הגר למען הצלת שלום משפחתו הגרעינית. "למה תמיד האישה משלמת את המחיר בשל היותה נקבה?", זעק חוש הצדק הפנימי בה.
בהשוואה לזאב, יקשה עליה הרבה יותר להסגיר עצמה למען הצוות, "אצלו זה בקלי קלות". היא נזכרה בצער בשנות שקידתה בלמודים כדי להשיג את התואר הנכסף, הנתון כעת בסכנה של זריקתו לפח. לאחר מחשבותיה הדחוסות, מתוך דחף עצום, החליטה ליזום צעד אמיץ ולפנות לבני. "אין ברירה", אמרה, "עלי להישלח למאדים כדי לסייע להם עבור הצוות כאן. אתה מבין, שכאן לא אוכל להישאר בגלל התרגיל המלוכלך של זאב, אבל איני מוכנה לשלם את המחיר עבורו ולהישלח הביתה להוריי, כלומר להיות שפחת מין למוסלמים. עדיף שאמשיך לתרום למדע ולכם, צוות חבריי, בתקווה שיום יגיע ואוכל להצטוות אליכם שוב".
לאחר חיבוטי נפש נוקבים, בני קרא לה לחדר צדדי. מחד גיסא, הוא ידע בביטחון כעת, שהינו מאוהב בה, והיה רוצה להתקרב אליה. מאידך גיסא, העדיף את הפתרון הלוגי והמעשי שלה על פני המצב בו תזדווג עם בעל חיים או עם מוסלמי. צריך יהא להכינה למעבר למאדים, שזו כבר אסטרטגיה חדשה ומורכבת.
בליבו שיבח את עצמו: "זו היא אהבה אצילה אמיתית, כשאני מוותר עליה לטובתה ושם את צרכיה לפני צרכיי". הוא חשף בפניה את צפונותיו אלה, ואף ציין בקול שוקק, כי גם חכמה היא, לא רק טובת לב. עכשיו העז לשאול "מותר עכשיו לקבל נשיקה?". תשובתה הייתה בנשיקה חמימה ותמימה על פיו. הם שבו למעבדה כשעל פניהם נהרה.
