נעם פרימר בסיפור על בני זוג, ואירלנד כמשל.
המערכת
יום ראשון
אירלנד זה רעיון גרוע ויערה יודעת את זה. היא הציעה אותו כמפלט אחרון. ניסיון נואש להציל את מה שכבר אי אפשר להציל. אמרתי לה שנדבר בערב. יערה נלחמת עלינו, ככה היא אומרת. וזה מתוק ופתטי בעת ובעונה אחת. מתוק ופתטי. יערה. צמד המילים הזה נברא בראשי אתמול בלילה. הבטתי לתוך העיניים הירוקות הענקיות שלה וחשבתי: "את מתוקה יערה, אי אפשר לקחת לך את זה. אבל גם מעוררת רחמים". כשנגמר היא שכבה בלי לזוז והביטה בתקרה. "מה אתה רוצה צורי", היא שאלה, "מה אני עושה לא נכון". אני לא זוכר אם עניתי לה.
בימים האחרונים אני שוקל להתאבד אבל לא יודע מאיפה להתחיל. אפילו התאבדות דורשת כישרון לוגיסטי. יערה ביקשה מיותם לבוא. ישבנו בחצר וסיפרתי לו שאנחנו מתגרשים. או לא מתגרשים. מה זה משנה. "אולי דווקא כדאי שנטוס לאירלנד", אמרתי לו. גשר עתיק ונהר שוצף מתחתיו כאילו מבקשים את זה ממך. יותם אמר לי להפסיק לדבר שטויות. הוא צודק. לא יהיה לי אומץ לקפוץ.
יערה היא היחידה שהיתה לי. התחתנתי בן 22. מי היה חושב שהבחורה הכי יפה בירושלים לא תוכל להביא ילדים. ככה אמרתי לה פעם, "את יודעת שאת הבחורה הכי יפה בירושלים. זה לא אני אומר; זה ידוע". היא צחקה, "רק בירושלים?".
יערה לא בוכה בלילות. כשבת-אל ילדה והלכנו לבקר אותה בהדסה, יערה נענעה את האחיינית החדשה שלה כאילו היא התינוקת של השכנים. קוצ'י קוצי' והכל. גם אני כבר שנים לא בוכה, אבל אם מסתכלים טוב באלבום החתונה שלנו, בשלב שמלווים אותנו לחדר-ייחוד, אפשר לראות שהעיניים שלי קצת אדומות. מי שמע על עקרה שלא בוכה.
יחיאל מאוכזב שהפסקתי לעבוד. לא, לא מאוכזב; לפסיכולוגים אסור להראות אכזבה מהמטופל, אבל לדעתו היה עדיף שאמשיך. אני עורך בחברת הוצאה לאור לא גדולה ולא מוכרת. הייתי, כלומר. יחיאל אומר שלכתיבה יש ערך תרפויטי, לאנשים של מילים בכל אופן, וטוב שאכתוב. אפילו רק לעצמי. "בוא תנסה שבוע", הוא הציע, "תכתוב קצת כל יום, תראה אם זה עוזר לך". אמרתי לו שאנסה למרות שאין לי מושג באמת איך לכתוב. פרסמתי פעם מזמן איזה סיפור קצר בכתב עת אזוטרי אבל זהו. המקום שלי היה מאחורי שולחן העריכה. ידעתי את המלאכה אבל חסרה לי ההשראה שהיתה לחלק מאלה שאת כתבי היד שלהם הגהתי. כשלא יכולתי יותר הודעתי לראובן שאני חותך, ולמחרת כבר לא הגעתי לעבודה. יערה מבקשת לדעת מה אני רוצה ומה היא עושה לא נכון. ובכן, מה אני רוצה אני לא יודע יערה, ואת לא עושה שום דבר לא נכון. מחר יש לנו תור אצל פדידה. לילה טוב.
יום שני
פרופ' פדידה קיבל אותנו במאור פנים מזויף. אני נשלחתי לאונן לתוך כוסית פלסטיק ובכך תם תפקידי. הם הסתגרו ארבעים דקות בתוך החדר הפנימי והוא ניסה להפיח בה חיים. זאת היתה הפעם השלישית שהיינו אצלו ולא היתה שום סיבה שהפעם זה יעבוד. יערה יצאה וסידרה את המטפחת. הצעתי שנעבור דרך האוניברסיטה אבל היא החליטה לא ללכת היום. יערה היא חוקרת במכון רקח לפיזיקה באוניברסיטה העברית. הפרופסור שעומד בראש הצוות שלה הוא מומחה עולמי למצב הצבירה ג'לי. היה חם. זוהמה לחכה את הרחובות. חזרנו הביתה ואכלנו צהריים. "הוא בסדר פדידה הזה", יערה אמרה. "כן", עניתי, "מתי אמא שלך אמורה להגיע?", "בחמש".
כבר הפסקתי לנסות לקרוא את הפנים שלה. פעם חשבתי שהשקט שלה מעיד על איזושהי בהירות פנימית. מה צריך להיאמר כשהכל ברור מאליו. עם השנים התחלתי לחשוד שאולי מאחורי המבע החתום הזה שרועים אלפי קילומטרים של ישימון. היא לעסה בנימוס אנגלי וחייכה. מה יש לך יערה, תצרחי עליי, אני הורס לך את החיים. היא קמה לפנות את הכלים. "רוצה נלך לקולנוע צורי? יצא סרט חדש של מרטין סקורסזה. אתה מת עליו". "כן. אפשר. אני מת עליו. תזמיני".
גליה, בת-אל, והתינוקת נכנסו לבית ברעש איום. יערה רצתה להוציא להם קפה אבל גליה כבר התנפלה על המטבח. שאון שטיפת כלים וסידור ארונות החל לבקוע ממנו. בעודי נמלט לחדר השינה זכיתי למבט מלא תוכחה מבת-אל. "יערה, נשמה" – בת-אל לא טרחה להנמיך את הקול – "את היחידה שלא קולטת את הסיטואציה". היא ניסתה לשפוך אור על המצב. להסביר ליערה שאני לא אשתנה. וגם אם מתישהו כן, זה לא שווה את זה. מגיע לך יותר. יערה טענה שהיא נלחמת עלינו. וגם שהתחלתי עכשיו לקחת כדורים אז מי יודע. מול איזה אויב אכזר הכריזה יערה מלחמה? ועם אלו גייסות תנהל את הקרב? בת-אל היא שמנה ומכוערת.
יום שלישי
אם נתגרש אארוב לה מאחורי הפח כשתצא לזרוק את הזבל. אם היא תתחתן פעם שנייה אשחט את שניהם יחד בליל הכלולות. עד יערה יצאתי עם תשע בנות. קשרים לא ארוכים אבל אני זוכר את כולם. אני הראשון של יערה אם לא סופרים את החבר שלה מהתיכון. היו מתחילים איתה בלי סוף והיא תמיד סרבה. למה לי היא אמרה כן? בגלל הקרחת. ככה היא אומרת. קרח בן 22 שניגש לבחורה ככה משומקום זה אומר עליו משהו.
ראובן התקשר וסיננתי אותו. בחמש שלושים ושתיים יערה חזרה מהאוניברסיטה. היא הסירה את המטפחת וסידרה את השיער שלה מול הראי.
"אין אלוהים יערה", המהמתי מהספה.
"בטח שיש", היא חייכה, "מה שלומך?".
"אלוהים שלך סדיסט, את יודעת? אני בסדר. ברוך ה'. איך היה באוניברסיטה. שומעת? התקשרו לשאול מתי אתם באים לאסוף את הפרס-נובל". יערה רכנה אליי לנשיקה. "תצחק תצחק", היא אמרה, "אתה עוד תסתובב ברחובות שטוקהולם בטוקסידו". אחרי ארבע עשרה דקות היא יצאה מהמטבח כשבידיה שתי צלחות עמוסות ביצה מקושקשת עם בצל, סלט ערבי קצוץ דק דק, פרוסות לחם דגנים וגבינה לבנה שנקודות זעתר מעטרות אותה. אמרתי לה: "אני אוהב אותך".
"מי אמר לך להגיד את זה, יחיאל?"
"אין כלום יערה".
"די, צורי, אתה בנאלי. תאכל".
יום רביעי
הפעמון צלצל וראובן התפרץ פנימה. "יונתן פוזנר הוא בחור ישיבה לשעבר, מבריק. אתמול הוא הגיש לי את הטיוטה לרומן הגדול הבא של הספרות הישראלית. הולך להתפוצץ לך המוח, צורי". "חכה רגע ראובן, אתה רוצה לשתות מים?", שאלתי אותו והושטתי לו כסא, "שמע, ראובן, אני לא חושב שיש לי כוחות לזה". "צורי", הוא מחה זיעה ממצחו, "אני מבין שאתם פה, איך אני אגיד את זה, במצב רגיש, כן, אני מבין, גם לנו היה קשה, עד שחביבה נולדה, הרגה אותי תרצה, הרגה, אבל אני אומר לך, פה זה דבר אחר, הבחור הזה, פוזנר, אתה לא קראת ספר כזה בעברית בחיים שלך, בוא, צורי, תקרא מאה עמודים ותחליט, טוב?".
בערב הלכנו ללב סמדר לראות את "שתיקה" של סקורסזה. סרט טוב אבל ארוך מדיי. זללתי פופקורן כאילו נבוכדנצר קם מהמתים והתכונן להטיל מצור על ירושלים. אחרי שעתיים איבדתי עניין והתחלתי ללטף את יערה. אותה הסרט עייף מהרגע הראשון. "בואי נפסיק עם הטיפולים", החלקתי על לחייה, "בשביל מה את צריכה את כל זה, זה גומר לך את הגוף". היא לקחה לי את היד ופסקה: "ממשיכים". התעלסנו כמו תיכוניסטים. היה נחמד.
יום חמישי
יערה צודקת. להגיד שאין כלום זה בנאלי. אדם בוגר יודע שאין כלום ובכל זאת הוא ממשיך לגלגל את האבן במעלה ההר. בשביל מה? כי זה החיים. גם זה בנאלי. הו, איזה שיעמום.
שמש חמימה הטילה אור רך לתוך הבית. לקחתי שלוש פסיעות קדימה והתחלתי תפילת שמונה עשרה של מנחה. בהשיבה שופטינו הפסקתי והלכתי לחרבן. כשהורדתי את המכנסיים מיששתי את הכיסים שלי וגיליתי ששכחתי להביא איתי את הטלפון. דידיתי במכנסיים מופשלים בחזרה לסלון. היתה הודעת ווטסאפ מיותם: "אחי אני ממש דואג לך, אשתדל לקפוץ הערב שוב". עניתי לו "תבוא בכיף אחי אם מסתדר לך, אבל לא צריך להיסחף". אחר כך שלחתי לראובן שסיימתי את הספר של פוזנר; אני לא לוקח את העבודה. ראובן החזיר לי אימוג'י זועם. בכיתה ז' או ח' בועז תורג'מן שכנע אותי שיותר טוב לנגב את התחת מקדימה. הביצים מפריעות אבל ככה אתה לא צריך להתרומם מהאסלה. עד היום אני מנגב לפעמים בשיטה של בועז תורג'מן.
נשפכתי על הספה. העיניים שלי היו פקוחות אבל לא ראיתי כלום. רעדתי מקור. הנה זה קורה סוף סוף; אני מת. שיחקתי פיפ"א 99' בחדר של אחי הגדול. פטריק קלייברט זגזג בין שחקני ההגנה של ארסנל ושחרר טיל לתוך השער. 8-0 לי. הדלת נפתחה ואבא שלי נכנס. "צוריאל. שבת. מה נראה לך שאתה עושה". הוא אחז אותי בשתי זרועותיי, גרר אותי למיטה, משך את המכנסיים שלי למטה והכה אותי עד זוב דם. התחת שלי נחרך מכאב אבל צחקתי כמו מטורף.
יותם באמת הגיע והביא איתו גם את מויאל ודודקביץ'. יצאנו לחצר. הם קנו סטייקים, פרגיות, ובירות של בנדיקטינר. יותם הבעיר אש במנגל ומויאל תפס את הגיטרה וניגן שיר ישראלי יפה שלא הכרתי. יערה יצאה אלינו בחצאית טורקיז קצרה. כשהיא התיישבה ושיכלה רגליים העיניים של דודקביץ' שהו עליהן שנייה יותר מדיי. רציתי לדחוף לו את הפנים לתוך המנגל. יותם אמר: "שמעתם שכנראה מפרקים לנו הגדוד". ומויאל הוסיף: "כן, בגילנו כבר לא ישבצו אותנו לאף מקום אחר". הבשר היה נימוח וטעים. דיברו על ביבי ולברון ג'יימס. דודקביץ' הבריח עוד מבט לכיוון יערה אבל הייתי מותש מכדי לעשות משהו בנידון. נכנסתי להתקלח ועכשיו אני הולך לישון.
יום שישי
הרכבת הקלה עגנה בתחנה ודחקתי את עצמי בין ההמון שצבא על הדלתות. קבוצת נערות בחולצות של בני עקיבא שרה בצווחות נוראיות. זקן צפוד שהחזיק "ישראל היום" גער בהן לשווא, מלמל לעצמו כושלאמאשלהם ותלה בי עיניים כמצפה לאישור. המכשיר שקורא את כרטיסי הרב-קו סימן שאזלו לי הנסיעות ונאלצתי לרדת בתחנה הבאה לטעון שוב את הרב-קו. הוצאתי את הארנק ועלעלתי בכרטיסים. קופת חולים, רישיון, מועדון של גולף, כרטיס בהצדעה. איפה האשראי. גם מזומן אין לי. פאק. התקשרתי ליחיאל. "היי, יחיאל, צורי, שומע, אני מה זה מצטער, נתקעתי בלי כסף, ועד שאני אגיע הביתה, ואז לחזור". יחיאל אמר שאם אני יכול להגיע עד שתים עשרה וחצי זה בסדר. "אוקיי, סבבה, אני אגיע, תודה".
יחיאל שילב ידיים מאחורי הראש וחיכה שאגיד משהו. שתקנו כמה דקות אחד מול השני עד שאמרתי: "מה". הוא חזר אחריי: "מה". ואמרתי: "עכשיו זה הקטע שאנחנו מתנשקים?". הוא צחק. "אני לא בטוח שהציפרלקס עושה לי טוב", אמרתי. "זה בהחלט אפשרי", יחיאל לגם מהספל שלו, "אולי אתה צריך SSRI אחר. מה שלום יערה?". "יערה?", העוויתי את פניי בתמיהה, "אה, יערה, כן, אתה יודע, יערה היא יערה". יחיאל קשקש משהו במחברת הצהובה שלפניו.
אמרתי: "שמע יחיאל, אני מרגיש שאנחנו חוזרים כבר חצי שנה על אותן תמות".
ויחיאל: "אלה התמות של החיים שלך, צורי".
השתלחתי בו. "אתה רמאי יחיאל. כולכם רמאים. אתה מסכים איתי אבל אתה אף פעם לא תודה בזה כי מאוחר לך מדיי. אז אתה יושב פה כל יום ומתפרנס מלהביא ביד". יחיאל הציץ משועמם בשעון הקיר שהיה תלוי מאחוריי, ובתום ההרצאה שלי סיכם: "כשתחליט סוף סוף מי הפרוטגוניסט בסיפור שנקרא החיים של צורי ויזנר אנחנו נדע שאנחנו בדרך הנכונה".
יערה עמדה ליד השיש וחתכה ירקות למרק. הרדיו השמיע שיר פופ גנרי. נעמדתי מאחוריה ועטפתי אותה. "אוהו, מי זה חזר מבסוט מהפסיכולוג שלו", היא צחקה, "מה שלום יחיאל". "יחיאל הוא יחיאל", הנעתי אותנו בקצב של המוזיקה, "האיש גאון". "ואתה מרגיש שאתה מתקדם?", "נראה לי שכן".
שבת
יערה פרשה על השולחן מפה חדשה וערכה סכו"ם וצלחות. עשיתי קידוש. סיפרתי ליערה שחלמתי שאבא שלי מרביץ לי. "באמת?", היא הופתעה, "מוזר, אבא שלך הוא האיש הכי מקסים שאני מכירה". "נכון. זה באמת מוזר". יערה לקחה את הצלחת שלי והעמיסה עליה עוף, אורז מלא עם חתיכות גזר, פשטידת ברוקולי וסלט קינואה. ראובן דיבר איתה אתמול. הפציר בה שתשכנע אותי לקחת את הפרוייקט. "מה אתה אומר צורי, נשמע לי רעיון טוב, יש מצב?". "את ראובן מעניין רק דבר אחד", אמרתי לה, "כסף". "שייתן את זה לטוביה, הוא יעשה עבודה סבירה. וגם אם לא, הספרות העברית היא ילדה גדולה ותסתדר יופי גם בלי יונתן פוזנר". "תגידי יערה", גרגרתי עצם," יכול להיות שהוצאת לי מתישהו את האשראי מהארנק ושכחת להחזיר? אני לא מוצא אותו בשום מקום". יערה חשבה רגע. "אה, אוי, כן, כשקניתי את הכרטיסים לסרט, היתה הנחה ללאומי, יואו, צורי, סליחה, אני מה זה מצטערת". "שטויות", אמרתי, "הכל טוב".
אחרי ההבדלה ראינו צ'יק פליק דבילי במחשב ואחריו שכבנו. היא התחילה לבכות. אחת עשרה שנים אנחנו נשואים ועכשיו היא מחליטה לפרוץ בבכי. עצרתי. "מה קרה יערה?". "כלום", היא ניגבה את העיניים, "למה הפסקת, תמשיך". "מה כלום, את בוכה, איך כלום". "די, צורי", היא התחננה, "עזוב". "מה עזוב, מה. את בוכה". יערה הדפה אותי מעליה בגניחה, התיישבה בקצה המיטה והתייפחה לתוך ידיה. "אני לא יכולה יותר צורי", היא געתה, "אני לא יכולה". התיישבתי לידה. "את לא יכולה יותר מה". היא הסתכלה עליי המומה. אדום עז הכתים את עיניה. בקושי זיהיתי אותה. "אני לבד פה צורי", היא לחשה, "ואתה אפילו לא קולט. אני מתמודדת עם כל זה לבד. אני עושה הכל בשבילך ואתה לא בא אליי מילימטר". לא ידעתי מה להגיד. ישבנו זה לצד זו עירומים. אחרי כמה דקות היא קמה לקנח את האף ואחר כך התיישבה והשעינה את הראש על הכתף שלי. כרכתי את הידיים סביבה. "הזמנתי לנו טיסה לדבלין", היא לחשה. "הרביעי בספטמבר, זה יוצא יום שני".
קיאו גם :
