יכולתי להיות צרפתי, אבל הפכתי לישראלי. נולדתי בקייב, בירת אוקראינה הסובייטית, ב-14 ביולי, במלאות 158 שנה למהפכה הצרפתית הגדולה. סבתי, אמו של אבי, הייתה סוציאליסטית נלהבת. היא סיימה את לימודיה בגימנסיה הצארית בהצטיינות. היא ידעה שמונה שפות, אך הודתה בידיעת שתי שפות בלבד – רוסית ואוקראינית. שפות אמה היו יידיש ועברית, אך הן היו "שותפות ללאומנות הבורגנית היהודית", ואילו יוונית ולטינית היו שרידים של האוטוקרטיה הצארית. צרפתית וגרמנית נקשרו לבורגנות, שלא הייתה אהודה על סבתי. עם זאת, בשיחות אינטימיות חשובות סבתי דיברה עם ילדיה, אבי ואחיו, בצרפתית. היא שכחה את האופי הקפיטליסטי של שפה זו כדי לומר את אשר על לבה, מבלי לחשוש שזרים יבינו אותה. עבור אבי ואחיו, צרפתית הפכה לשפת התקשורת הסודית.
לימים הפך אבי לפרופסור לספרות צרפתית באוניברסיטת קייב. הסופר הצרפתי אנרי ברביס, זוכה פרס גונקור היוקרתי ביותר בספרות צרפת וחבר במפלגה הקומוניסטית הצרפתית, נפגש במוסקבה שלוש פעמים עם סטלין ופעם אחת עם אבי. ברביס העריץ את סטלין, אותו כינה "לנין המודרני". הוא ניסה לשכנע את אבי, בוגר טרי של הפקולטה לספרות באוניברסיטת קייב, להצטרף למפלגה הקומוניסטית. אך אבי לא הסכים עם אלילו.
המפגש בין אבי לברביס התרחש בשנת 1935, ובשנת 1937 החלו הרדיפות של סטלין, שרוב קורבנותיהן היו קומוניסטים. חוסר הרצון להיות קומוניסט הציל את חייו של אבי. אך בשנת 1949, במהלך הרדיפות נגד היהודים, סופרים, אמנים, ואינטלקטואלים, אבי, פרופסור לספרות ועורך המגזין הספרותי האוקראיני המוביל מולדת, הוכרז כאויב הספרות הסובייטית וכחסיד הספרות הבורגנית. אילו היה קומוניסט באותה עת, הוא היה נכלא בכלא. "התמזל מזלו" והוא "רק" פוטר מהאוניברסיטה ומתפקידו כעורך כתב העת, הוכרז כ"סוכן זר", וגורש מקייב. פיטוריו וגירושו מקייב הרסו את חיי המשפחה של הוריי.
אמי נישאה שנית לפרופסור לפיזיקה, חבר באקדמיה למדעים של אוקראינה. אף על פי שהוא היה יהודי, כלומר אזרח ממדרגה שנייה, הוא היה קומוניסט. אבל אז, לאחר מותו של סטלין, החברות במפלגה הקומוניסטית כבר לא הייתה מסוכנת. אביו של אבי החורג למד הנדסה בצרפת, מכיוון שלא יכול היה ללמוד באוניברסיטאות של רוסיה הצארית בשל המגבלות על קבלת היהודים לאוניברסיטאות שהוטלו על ידי הממשלה האנטישמית הצארית. כמו סבתי, דיבר אביו של אבי החורג צרפתית בבית. התחלתי ללמוד צרפתית בילדותי ושלטתי בה ברמה דומה לזו של השפות המקומיות, רוסית ואוקראינית.
לאחר העלייה לישראל נסעתי לעתים קרובות לצרפת לצורך מחקר בפיזיקה. שם הכרתי פרופסור לפיזיקה צרפתי-יהודי, עמיתו של אבי החורג, שלטענתו הייתי זכאי לקבלת אזרחות צרפת בשל שורשיי המשפחתיים. אהבתי את השפה ואת התרבות הצרפתית, אבל העדפתי להיות ישראלי, לפחות עקב מחשבותיי בנושא "לאן צועדת צרפת?".
חייהם של מרבית הערבים במגרב, הצרפתי לשעבר, גרועים בהרבה מאלה שהיו תחת שלטון הקולוניאליסטים. החופש מהקולוניאליסטים היה גרוע יותר מאשר חוסר החופש תחת שלטונם. הערבים, שנמלטו מהעצמאות הלאומית, החלו למלא את צרפת. הם הגיעו עם "דגלים לבנים" ו"נכנעו" לחסדי משלם המסים הצרפתי, שנגדו הם נלחמו למען עצמאותה של מולדתם. וכעת משלם המיסים הצרפתי נאלץ לשלם על חייהם בצרפת. כדי לכבוש את צרפת, הם לא צריכים לפוצץ פצצות, מספיק לגרום להתפוצצות האוכלוסייה הערבית במדינה.
בשל מספרם הרב של המהגרים, צרפת יישמה מדיניות של רב-תרבותיות, תוך כדי עידוד ההתרחקות מהתרבות הלאומית, מהשמרנות, ומהדת הנוצרית. המהגרים מנוכרים מהצרפתים, שהם חסרי זהות לאומית ודתית. המהגרים, לעומתם, גאים בזהותם המוסלמית.
בצרפת, מחשבותיהם ותקוותיהם של האזרחים המוסלמים נקראות משמאל לימין כמקובל בשפה הצרפתית. עם זאת, נכון יותר לקרוא את מחשבותיהם בערבית, מימין לשמאל. הצרפתים הולכים בעקבות המהגרים ומכנים את ארצם פחות ופחות "צרפת", ויותר ויותר "רפובליקה", תוך הדגשת עליונות הערכים רב-התרבותיים על הערכים הלאומיים. לאן מתדרדרת מדינה שבה לא יאה לדבר על הזהות הצרפתית ועל הדת הנוצרית? המוטו של המהפכה הצרפתית הגדולה, "חירות, שוויון, אחווה", מוחלף באחווה מוסלמית, שאינה זקוקה לחירות, לשוויון, ולאחווה.
בצרפת היו קיימים כל סוגי האנטישמיות האפשריים: האנטישמיות הקתולית; האנטישמיות המלוכנית; האנטישמיות האנטי-קלריקלית של וולטר ולבון; האנטישמיות הגזענית של דרימון; האנטי-דרייפוסאים בעת פרשת דרייפוס; ולבסוף, האנטישמיות הערבית-מוסלמית. האווירה האנטי-יהודית בצרפת מתעצמת בשל השאיפה של העולם הערבי-מוסלמי מחוץ לרפובליקה הצרפתית ובתוכה להפוך את היהודים ואת ישראל לשעירים לעזאזל. בתי הספר והקהילות היהודיות בצרפת נמצאים תחת אבטחה מפני פיגועי טרור וונדליזם. כ-40 אלף יהודים, או 7-8% מהאוכלוסייה היהודית בצרפת, עברו לגור בישראל.
יהודי צרפת, בניגוד למוסלמים, קושרים את גורל קהילתם בקשר הדוק לצרפת. למרות האנטישמיות, הם תמיד היו פטריוטים של צרפת. במהלך הכיבוש הנאצי, 20% מלוחמי הגרילה היו יהודים. שארל דה גול, בנאום שנשא במצעד בפריז המשוחררת מהנאצים, אמר: "בית הכנסת נתן יותר חיילים מהכנסייה". אך בשנות רב-התרבותיות, הפטריוטיות של יהודי צרפת איבדה מערכה. עזיבתם את המדינה היא התפתחות של החברה הצרפתית, המאבדת את אופייה הלאומי. ראש ממשלת צרפת לשעבר, מנואל ואלס, הכריז ב-2016: "בלי יהודי צרפת, צרפת תפסיק להיות צרפת".
העיתונאי הבריטי סיימון קופר, שעבר לצרפת וקיבל אזרחות צרפתית שנתיים לפני ביקורי האחרון בצרפת ב-2004, ציין את מה שבלט לעיניי במהלך שהותי שם: "כשעברתי לצרפת ב-2002, ראיתי במו עיניי את המהפכה התרבותית המתרחשת במדינה. הקתוליות כמעט נעלמה [רק 6% מהצרפתים הולכים כיום באופן קבוע למיסה]….האוכלוסייה הלא-לבנה ממשיכה לגדול".
איש מדעי המדינה הצרפתי ז'רום פורקה, בספרו הארכיפלג הצרפתי: לידתה של אומה רב-גונית ומפולגת (2019), מתאר את הקריסה התרבותית של החברה הצרפתית כ"עידן פוסט-נוצרי", כפרידה של הצרפתים מהקתוליות, כ"דה-נוצריזציה עצמית". מחקר שנערך לאחרונה הראה כי מספר המוסלמים בצרפת זהה למספר הקתולים המאמינים.
אריק זמור, צאצא של יהודי אלג'יריה, הפסיד בבחירות לנשיאות צרפת ב-2022, לאחר שלא הצליח לשכנע את רוב הצרפתים להישאר צרפתים. לכן נראה לי שעדיף להיות יהודי בישראל מאשר להיות לא-צרפתי בצרפת.
