יפה וגנר (יאיר-פור) היא משוררת, סופרת ואמנית. היא אחת היוצרות הפוריות בספרות הישראלית העכשווית, שלא זכתה לתשומת לב רבה, אף על פי שמאז שנת 2006 פרסמה שבעה ספרי שירה ושלושה ספרי פרוזה. אולי הסיבה לכך אינה נובעת מתוך כך ששירתה מורכבת או מעורפלת, אלא להפך – אם ניתן לשפוט לפי ספרה האחרון – יפה וישירה.
הספר "שירים שבורים" (הוצאת חדרים, 2025, 104 עמ') מחולק לשלושה שערים: "לא ניתן לאחות שיר שמילותיו שבורות"; "יש בי דרך אישה אחרת הולכת בה"; ועוד שער קצר יחסית "האם החופש מן החמדה קיים". הספר נפתח בשיר קצרצר וכואב, שאולי בעצם מייצג את ההתמודדות של הדוברת השרה מול העולם:
הִתְחַזּוּת
מָה לִי וּלְמִלִּים?
עוֹד רֶגַע קַר
יְגַלּוּ שֶׁאֲנִי מִתְחַזָּה
וִיגָרְשׁוּ אוֹתִי בְּבוּשָׁה
מִן הַשִּׁיר.
מצב זה הוא כמובן הופכי למה שאנו למדים על ה"אני מאמין" של המחברת לאורך המחזור הראשון. מצד אחד היא כותבת "כָּל חַיַּי נַסְתִּי מִפְּנֵי הַמִּלִּים / וּמִפְּנֵי עַצְמִי / וְאֶת זֶה, הַשִּׁיר הָאַחֲרוֹן / אֵינִי יְכוֹלָה לְהָכִיל… וּבְכָל זֹאת מְטַפֶּסֶת, / יִתָּכֵן שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַגִּיעַ / הַבְּחִירָה / לַחְדֹּל / אֵינָהּ/ בְּיָדִי" (עמ' 8 – 9), והיא גם אומרת "אֶת הַכֹּל נִתָּן לְהַטְלִיא/ גַּם מִלִּים פּוֹרְחוֹת / אָמַרְתְּ, / וְלֹא נִתָּן לְאַחוֹת שִׁיר / שֶׁמִּלּוֹתָיו שְׁבוּרוֹת" (עמ' 12).
המחזור הבא מביא את נקודת ההשקפה של המשוררת מול העולם ואיך היא משתלבת בארס פואטיקה שלה:
חֲלוּדַת שִׁיר
זוֹכְרִים אוֹתִי?
אֲנִי הִיא זֹאת שֶׁמּוּלָהּ חִמַּמְתֶּם זַעַם
הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת בְּעֹרֶף הַשִּׁיר.
זֹאת הָעוֹמֶדֶת בְּשׁוּלֵי הַדְּבָרִים
מַבִּיטָה בָּהֶם זוֹרְמִים וּמִשְׁתַּנִּים.
אֵינִי רוֹאָה דָּבָר
בְּעִקָּר לֹא אֶת הַבָּאוֹת.
מִלִּים מְנַחֲמוֹת אוֹתִי
כְּשֶׁאֲנִי מַרְשָׁה
רַב הַזְּמַן לֹא.
זוֹכְרִים אוֹתִי?
אֲנִי הִיא זֹאת הַמְּבִיאָה
אֶת הַבְּשׂוֹרָה הָרָעָה.
כֶּתֶם הַיּוֹשֵׁב עַל קוֹלוֹת הַטָּהֳרָה,
זֹאת עִם מִלִּים תְּקוּעוֹת בְּתוֹכָהּ
מִלְיוֹנֵי מִלִּים.
אֲנִי הִיא הַמְּשַׁפְשֶׁפֶת רְצוֹנוֹת מוּל הָאוֹר,
צוֹחֶקֶת כְּשֶׁמַּבִּיטִים לְעֶבְרִי,
חֲלוּדַת שִׁיר.
(עמ' 41).
עוד שיר ארספואטי שמציג את יחסה של המשוררת מול העולם ומול הספרות הוא שיר הנקרא בפשטות "שיר":
הַשִׁיר שֶׁבָּכָה כָּל הַלַּיְלָה גָּדַל,
בְּבַת אַחַת לִבְלֵב,
יוֹם אֶחָד צָמְחוּ לוֹ שֵׂעָר עֶרְוָה
וְקַרְנַיִם.
תָּם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׂנא
עֲדַיִן מְהַדֵס פְּלִיאָה
עֲדַיִן לוֹפֵת הוּא קְטַנּוֹת.
הַשִׁיר שֶׁנּוֹלַד מִן הַקּוֹלוֹת הַנְּמוּכִים
לֹא הָיָה מְרֶצֶה.
שָׁמַר אֶת הַמִּלִים בַּבֶּטֶן
עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּם.
נְטוּלַת שָׁפָה אֵינִי יוֹדַעַת לְזָהוֹת
אֶת הַיִּתְרוֹנוֹת שֶׁבּוֹ.
כְּשֶׁאֲנִי מִתְכַּחֶשֶׁת אֵלָיו
הוּא דָּבֵק אֵלַי
בַּלֵּילוֹת הוּא מְיַבֵּב אוֹתִי
לָדַעַת.
(עמ' 86)
המחזור האחרון בספר מתכתב כמובן עם השיר של דליה רביקוביץ "חמדה" (שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה…) ולמרות שהוא קצר הוא מעט המחזיק את המרובה. השיא בעיני במחזור זה הוא תפארת הסגירה של הספר ובמיוחד שני השירים האחרונים בו.
השיר הראשון, "מישהו", שוב תופס את מערכת היחסים בין היוצרת לעולם ולאלוהים:
מִישֶׁהוּ יַנִּיחַ בְּפִי
אֶת הַשֵּׁם הַמְּפֹרָשׁ,
יָפִיחַ חַיִּים
וַאֲנִי אָקוּם וְאֶחְמֹל.
אַבִּיר דְּמָמָה
אַשְׁקֶה אֶת הַנְּדוֹנִים
וְהֵם רַבִּים וּכְבֵדִים
כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַמִּלְחָמָה.
מִישֶׁהוּ
יַחְפָן אֶת הַכְּפוֹר
יָנִיחַ שִׁמְשׁוֹ בֵּין יְרֵכַי
וַאֲנִי אָקוּם וְאֶשְׁמֹר.
אַצְמִיחַ דֵּעוֹת יְרָקוֹת
אָנִיק אֶפְרַיִם וְשָׂדוֹת
וְהֵם רַבִּים וּבְלוּיִים
כִּשְׂמָחוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת.
מִישֶׁהוּ
יִקַּח כָּחָל וְיָם
יָצַק אֶת יַפָּנִי בְּטִפּוֹת מְלוּחוֹת
עַל מִפְתָּנוֹ שֶׁל אֱלֹהִים.
והשיר האחרון מציג בפנינו היפוך. אם בתחילת הספר הדוברת פחדה מכך שיגרשו אותה, הרי שעכשיו היא מציבה חומה מול העולם ומשרטטת את גבולות יצירתה:
תְּרִיס
מְגִיפָה תְּרִיס
עַל מְנַת לֹא לִרְאוֹת אֶת
הָעִיר פּוֹרֶמֶת צְבָעֶיהָ.
מְגִיפָה תְּרִיס
כְּדֵי לֹא לָחוּשׁ אֵיךְ
הַבַּקָּר מוֹרֵט אֶת גַּבּוֹת הַלַּיְלָה.
מְגִיפָה תְּרִיס
בִּשְׁבִיל לֹא לָדַעַת
מָה קוֹרֶה מִחוּץ לַמַּבָּט.
אֵין חוּץ מִמֶּנִּי.
מְגִיפָה תְּרִיס.
אני מאוד אוהב פואטיקה צלולה ומעניין אותי לאן היוצרת תיקח את שיריה בהמשך.
קיראו גם
יפה וגנר. יוטאב
