חיים שכאלה – סקירה על הסרט "חייו של צ׳אק"

סטיבן קינג הוא גאון ספרותי, שעשרות מיצירותיו עובדו לסרטי קולנוע. בין הסרטים האלה – "חומות של תקווה" משנת 1994, הנמצא כבר שנים בראש הדירוג של IMDB, והסרט החדש "חייו של צ'אק", שנעשה על פי סיפור קצר באותו שם, שהופיע בקובץ If It Bleeds משנת 2020.

הקולנוען מייק פלנגן, שעיבד לקולנוע שתיים מיצירותיו של סטיבן קינג, "המשחקים של ג'רלד" (2017) ו"דוקטור סליפ" (2019), ביים את הסרט החדש, שהוכתר כחביב הקהל בפסטיבל טורונטו 2024.

פלנגן ידוע בעיקר בזכות סרטי האימה שלו, סטיבן קינג הוא אמן ספרות האימה, כך ששני אמני אימה חברו ליצירת הסרט.

צפו במקדימון הסרט:

רצף חייו של צ'אק מחולק לשלושה פרקים, שמוגשים בסדר כרונולוגי הפוך. זאת שיטה מעולה ליצירת מתח, חידתיות, ואף אימה, כתוצאה מחוסר הבנת ההקשר העלילתי בזמן צפייה בפרק האחרון, הסופני, ממש בתחילת הסרט.

ידיעה מוקדמת על כל סרט, ועל סרט מתח במיוחד, מתוך שיחות עם מי שצפה, או מתוך קריאת ביקורות, פוגמת אנושות בחוויית הצפייה. על כן, אם מתכוונים לצפות בסרט, יש להתאפק ולקרוא ביקורות עליו רק לאחר הצפייה בו. אז אפשר לראות את הסרט דרך עיניי המבקר, להיזכר בקטעים מהנים במיוחד, ולהתחדש בפרטים, שחמקו במהלך הצפייה. היעוד הזה של רשימת ביקורת מאפשר לי חופש בכתיבה על הסרט.

לפיכך, מי שמתכוון לראות את הסרט, רצוי שלא ימשיך מכאן, אלא לאחר שצפה בו.

הדמות המרכזית של הפרק השלישי, שפותח את הסרט, הוא מורה לספרות בבית ספר תיכון. משהו קורה עם העולם: התקשורת משתבשת, טלפונית, אינטרנטית; נוצרים פקקי תנועה; החושך משתלט על הרחובות; האנשים מדוכדכים; תחושת סוף העולם מעיקה, לא מבינים למה. על רקע הדכדוך המתקדם בולטים שלטי חוצות מוארים עם פרצוף של גבר מחייך עם הכיתוב "צ'אק קרנץ, תודה לך על 39 שנים נפלאות" Charles Krantz: 39 Great Years! Thanks, Chuck! וגם רואים גבר גוסס במיטתו עם רטייה על ראשו. מי הוא?

המורה מנסה ליצור קשר עם גרושתו, נואש מתקשורת סלולרית מגמגמת, הולך לביתה ברגל, הם יושבים על כיסאות וצופים בשמי הכוכבים, שפתאום כבים אחד אחד. הם מושיטים ידיים, נוגעים בקצות האצבעות, משפט האהבה היוצא מפיהם נקטע – חושך על המסך.

הצופה נחרד: האם זה סוף העולם? מתי זה יקרה? האם זה נוגע לנו עכשיו?

בשניות הארוכות של המסך החשוך הצופים שוהים במצב רגשי מורכב: אכולי שאלות-תהיות-דאגות, ועם זאת מודעים לכך שהסרט לא נגמר, שהתמונה עשויה להתבהר בהמשך.

הפרק הבא, שהוא שני בסדר הפרקים בסרט וגם שני ברצף חיי הגיבור, הפרק המרכזי, הוא כולו חגיגת אמנות, מוזיקה, וריקוד. הגשמת היחיד, שמשמחת את הרבים סביבו. אנחנו רואים את צ'אק קרנץ, כפי שנצפה קודם משלטי החוצות המוארים. הוא רואה חשבון, שעובר ליד נערה מנגנת על מערכת תופים, ופתאום פורץ בריקוד נמרץ, חוגג. אליו מצטרפת אישה צעירה, והמון צופים מסביב.

ואז סוף-כל-סוף מגיע הפרק הראשון תחת הכותרת  "I Contain Multitudes".

אנחנו פוגשים את צ'אק (Charles), ילד יתום, שהוריו נהרגו בתאונת דרכים, גדל אצל הורי אביו. סבתו הנמרצת, הלבבית, מלמדת אותו לרקוד, והדבר עוזר לו מבחינה חברתית בבית הספר. צ'אק חונך על ידי מוריו וסביו לאהבה עצמית, בעלת חשיבות עליונה, שהיא גם נושא הסרט "להיות נאהבת".

האהבה הזאת אינה אנוכית, אלא מתרחבת וחובקת את הזולת, את המוני הזולת, את ההמונים, המוכלים במוחו. מעניינת ההצגה של המוח האנטומי, שהוחזק בין שתי כפות ידיה של המורה לספרות, כמשכנם של השכל וגם של הרגש.

משמחת במיוחד מרכזיות השירה בחיי הגיבור, קל וחומר בהווייתו של סטיבן קינג, הסופר הדגול. הדבר בא לידי ביטוי בציטוט מתוך שיר של וולט ויטמן –  3 מילים, הנתונות בסוגריים בקטע 51, מתוך 52 הקטעים שמרכיבים את הפואמה החשובה "שירת עצמי" I contain multitudes.

בתרגום לעברית בידי עודד פלד בהוצאת כרמל:

ההיגד השירי הזה נתן השראה לשירו של בוב דילן מהאלבום משנת 2020.

השירה היא מדריך לחיים נכונים, אמפטיים, שראוי לחיותם, והמורָה לספרות היא מורָה לחיים.

מותה של הסבתא הלבבית, החביבה, אך הדומיננטית, פינה את הבמה לסבא. שכרות האבל שלו שחררה את לשונו, כנאמר נכנס יין יצא סוד.

היה סוד – של עליית הגג בביתם של סביו, כלומר בביתו של צ'אק עצמו. סבא סיפר לנכדו שאסור לעלות לשם ולפתוח את הדלת. אבל גם סבא מת, ונפתחה הדרך בפני צ'אק אל הדלת.

מות הדמויות משרת את העלילה, מקדם אותה. המוות הוא שימושי לסופר. גם זאת אימה – הקלות, בה הורגים דמויות. והרי המוות היה כאן כבר קודם, מתחילת קורותיו של צ'אק – מות הוריו.

הו היתמות! צ'אק, אדם פשוט, שגדל להיות רואה חשבון, מעוצב בתבנית גיבור-על! כל גיבורי-העל ושל סרטי הפנטזיה הם יתומים: באטמן; סופרמן; ספיידרמן; וגם הארי פוטר הגדול!

אבל בעצם גם צ'אק הוא גיבור-על, כי הוא מכיל המונים בראשו, בתודעתו, בזכרונו. הם חיים אתו, אך גם מתים עם מותו.

חלקי הפאזל של הסרט מתחילים להתחבר. המורה לספרות מהפרק השלישי של העלילה, שהוקרן בתחילת הסרט, הופיע לרגע בפרק הראשון כמורה בבית ספרו של צ'אק. האיש הגוסס באותו הפרק הוא צ'אק עצמו, שלקה בסרטן מוח קטלני. עם התקדמות המחלה, מתדרדר מצבן של הדמויות, המורֶה, ואנשים אחרים, שמאכלסות את מוחו. מעניין, הן אינן מתבגרות, אלא קבועות, כפי שהכירן לראשונה בפרק הילדות.

כן, זה הסוד של עלילת הגג – מי שנכנס דרך הדלת, לאחר שעיניו מתרגלות לתאורה המיוחדת שם, רואה את חזיון מותו. צ'אק התפתה להיכנס לעליית הגג לאחר מותו של סבא, שבעצם מנע בגופו את המעשה המסוכן הזה, וראה את עצמו גוסס במיטת חוליו בגיל כל כך צעיר! למה להרוג את הגיבור הראשי במחצית גילו של סבא? זאת האימה של שרירות הקיום האנושי! צ'אק זיהה את עצמו בוודאות לפי הצלקת על גב כף ידו. הוא נפצע מגדר תיל כשחגג לאחר הריקוד המוצלח בנשף בית ספר. כנאמר "יום ששוני הוא יום אסוני". המצב הזה חזר על עצמו בפעם נוספת – לאחר הריקוד המסחרר, המשחרר, ברחוב, בפרק השני, הוא נתקף כאב ראש חזק, שהעיד על מחלתו הסופנית.

עוד פרט – בלוויה של הסבתא רואים את צ'אק הילד ואת סבו חובשים כיפה שחורה. משמע, יהודים הם, אך יהדותם לא הוזכרה בכל הקשר אחר. כמה אירוני: היהדות מגיחה רק בלוויה, במוות, לא באה לידי ביטוי במהלך החיים.

סבא מדבר על מתמטיקה. הוא אומר, שמתמטיקה היא אמנות שלא משקרת. יפה שמדברים על מתמטיקה כאמנות – אמנות המחשבה, שיש בה יופי רב. אך אין לייחס שקר גם לאמנויות אחרות. שקר הוא זדון, רשעות של נאשם בבית משפט, שמתפתל ומתכחש לאשמתו על מנת לפגוע בצדק, בזולת. לעומת זאת אמנות מערבת, בוללת פנימה יסודות של המצאה, בדיון, דמיון.

אומנם בנקודת ההחלטה בנעוריו, כשנאלץ לבחור בין ריקוד כמקצוע, לבין עיסוק יותר רווחי, צ'אק, בעצת סבא, ויתר על האומנות לטובת ראיית חשבון, שקרובה למתמטיקה. אך הסרט מדגיש את חשיבותו הגדולה של תחביב – ריקוד במקרה של צ'אק. לריקוד מקום מרכזי בסרט. הוא ממלא את כל הפרק השני, וחלק משמעותי בפרק הראשון.

שושי, חברתי, שבזכות התלהבותה מהסרט, צפיתי בו, הזכירה לי פרט עדין ויפה. בעוברו ליד מתופפת הרחוב בפרק השני, המרכזי, הקשתה של הבחורה על תוף הציתה במוחו של צ'אק הבזק של זיכרון הקשת סבתו עם כף על סיר, כשרקדה במטבח ולימדה את צ'אק.

בחזרה לפרק השלישי, שפתח את הסרט – היכחדות העולם היא בראש של צ'אק הגוסס, לא במציאות. יש בהבנה הזאת מעין הקלה. אך בצעד המחשבתי הבא מכה התובנה – אל לנו להקל ראש. מותו של אדם, בכל גיל, ודאי בשיא כוחו, בטרם-טרם עת, בגיל צעיר כל כך, כמעט מחצית גילו של סבו, כשלרפואה המתקדמת אין דרך להושיע, מותו הוא אסון, הוא אימה. אדם הוא עולם שלם, עולם עצום, המכיל המונים, שנכחד עם מותו.

צ'אק הוא אדם טוב. ברגעיו האחרונים הוא חושב על האנשים החיים בחמלה, לא בנקמנות או קנאה, רוצה בטובתם, אף מצליח להביא לפיוס של בני זוג. צ'אק חיובי כלפי עצמו, מגדיר את שנותיו כנפלאות.

וזאת התשובה לשאלות של שושי – "האם צ'אק מת שלם עם עצמו? האם הגשים את ייעודו?": בהחלט כן!

"חייו של צ'אק" שם את היחיד במרכז, עם כבוד לרבים, מוקיר את המורים, ושר הלל למדעים ולאמנויות.

קטעים נבחרים לצפייה:

https://www.imdb.com/video/vi3347302425/?playlistId=tt12908150&ref_=vp_rv_ap_1

https://www.imdb.com/video/vi1045416217/?playlistId=tt12908150&ref_=vp_rv_vi_2