הזכרונות לבית אלמוג – משה גרנות על הספר "פליטים" מאת רות אלמוג

הסופרת רות אלמוג מתארת את תולדות משפחתה במאות השנים האחרונות.

המערכת

על "פליטים" מאת רות אלמוג בית הסופרים על שם עמוס עוז 2025, 224 עמ'.

מי שעניין לו בביקורת ספרים מתוודע מיד בקריאת ספר זה לתחקיר הענק שנמצא בבסיסו: לאורך עשרות עמודים המחברת שוזרת את קורותיה של יהדות גרמניה מלפני מסעות הצלב, ובעיקר מסוף המאה ה-18, כאשר ראשי משפחת לומפ (שם משפחתה של המחברת) ישבו בגרמניה. וגם מרחיבה על התקופה לפני ארבע מאות שנים, כאשר נסיך הסה העניק חסות ליהודים בחבל הרון (עמ' 172), ביניהם מאבותיה של המחברת, שעסקו לא רק במקצועות יהודיים, אלא גם בחקלאות. כאמור בעשרות עמודים בספר, ולא רק בפתיח, אלא גם במפוזר בספר כולו, הקורא מוצא רשימות של שמות, שנת לידה, שנת פטירה, מאילו מחלות נפטרו, מה הייתה כתובתם, מה היה מקצועם, היכן הם קבורים, מה קרה לצאצאים במלחמת העולם השנייה, באילו ארצות התפזרו אלה שלא נספו בטרזיינשאדט ומיידנק – בעיקר ארצות הברית, אבל גם שווייץ, הולנד, צרפת, פורטוגל, ברזיל, פרגואי, קובה, דרום אפריקה, סין, אנגליה (הכוונה לילדים שניצלו ב"קינדרטרנספורט", עמ' 213). המחברת יודעת קורות המשפחה חמישה דורות אחורה: אביה יקוב, הוא בנו של לזרוס, בנו של יואל, בנו של אליעזר, בנו של בן-יוסף, בנו של יואל לומפ (עמ' 33).

הקורא מתוודע אל הגיחות של המחברת לארצות שונות כדי להשיג את הידע שהיה בסיס לספר זה: היא מבקרת בארכיון העיר פולדה, ומתארחת אצל מי שהיה ראש העיר גרספלד (איבד רגל ועין בשבי הרוסי). ב-1999 מוזמנת רות אלמוג בליווי בתה לאגודת הסופרים בסין – בנסיעה זאת היא מוצאת ספרון אדום בגרמנית, ובו כתובות הפליטים היהודים בסין. מתוארות בספר גם שתי נסיעות לניו-יורק, לאחת מהן היא מוזמנת כסופרת, נסיעות בהן היא מתוודעת לקורות בני משפחתה בארצות הברית (על כך בהמשך).

בספר משובצים סיפוריהם של בני המשפחה, ביניהם שלושה גברים מקסימים. הראשון הוא אביה יקוב לומפ, רופא, הנשוי למטה, שגם היא רופאה, בנם של לזרוס ונעמי מהכפר שמלנאו בחבל הרון. בגיל עשר הוא נשלח לדוד ברנהרד בעיר פולדה ללמוד בגימנסיה. הוא מתפרנס משיעורים פרטיים במתמטיקה ודקדוק גרמני. מאחר שלהוריו לא היו אמצעים לשלם עבור לימודי הרפואה שלו, הוא מתגייס גיוס מוקדם לצבא (פרש, צלף), כי למתגייסים מובטחת סטיפנדיה ללימודים גבוהים. לאחר לימודיו הוא ממונה לרופא מחוזי, ומופקד על בריאותם של פרחי טיס.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הזוג יקוב ומטה מהגרים לפלסטינה, וכאן הם נתקלים בהווי לבנטיני, כאשר בעלת המלון בו שכרו חדר בחיפה הרשתה לעצמה להשכיר את אותו החדר לעוד אדם. בהמשך האם ננשכת על ידי תן שוטה, אירוע המצריך טיפול פולשני כואב. בחום הבלתי נסבל בארץ הם נאבקים באמצעות תליית סדינים רטובים בפתחים. אין להם שום סיכוי לעבוד במקצועם (הרבה רופאים עולים לארץ), והזוג מתפרנס מדבוראות, ענף שנכשל בעטיין של מחלות דבורים, ובעישון דגים. רק ב-1944 האב מקבל משרת רופא בנגב, בביר עסלוג', משרה שמרחיקה אותו מהבית לאורך חודשים. יקוב מתואר כאיש שמח ומלבב, לעומת האם (המסודרת מאוד – ייקית!), שהייתה נוגה וזעפנית. גם בגיל 88 חשה המספרת געגועים גדולים אל אביה.

גבר מקסים אחר הוא הדוד ארווין, בן דודו של אבא, שהיה משובץ כחייל בקנטרה שבמצרים, לאחר שירות באפריקה. כל זאת כאשר הכותבת הייתה ילדה קטנה, והוא היה מגיע לבית הוריה בחופשות. האיש הצעיר נראה בעיניה כשחקן קולנוע, והילדה קינאה כאשר הוא הזמין בחורה לקולנוע. ארווין מפנק את הילדה בשוקולדים ובגומי לעיסה, וכאשר השתחרר מהצבא, שלח לה בובה מדברת ועוצמת עיניים כפי שהבטיח. מטה, אימא של רות אלמוג, מתרגמת לגרמנית שני סיפורים של רות, בהם מככב ארווין הנערץ, ושולחת לו. הוא מתרגש עד דמעות, ובביקורה של המחברת בניו יורק היא נפגשת עם ארווין ורעייתו מולי, כשהם זקנים וחולים (מולי חולת סרטן, כרתו לה את שדיה), והם עדיין יפים, אוהבים, לבושים בטוב טעם. בתם היחידה, אליס, התאהבה בהודי סיקי שהיה מעוניין בגרין קארד, ואשר נוטש אותה וחוזר להודו, שם יש לו אישה וילדים.

גבר מקסים שלישי הוא טדי, רופא כירורג, אותו פוגשת רות בניו יורק.

הבטחתי להזכיר את פגישותיה של הסופרת עם קרוביה בארצות הברית, אזכיר שתי דמויות. לאדי (שם חיבה ללודוויג) עובד במפעל ענק של בשר, משתכר ברווחה, מגיע לפגישה עם מכונית שחונה במקום אסור בביטחה, כי לאדי שיחד שוטר. האיש מתפאר שאיננו קורא ספרים, ואף אם יתרגמו את רות אלמוג לאנגלית, לא יקרא. יש לו שיניים רקובות, ופיו לועס סיגר נצחי. בהיותו בצי האמריקאי, הייתה לו בחורה בכל נמל, ועתה, בניו-יורק, שבעיניו היא גן עדן, יש לו בחורות "כמו זבל". בנו, הרולד, היה שבע שנים במוסד לאורך כל ההתדיינות של לאדי עם גרושתו על משמורת על בנם היחיד. הרולד בן 27, אבל נראה כמו בן שש-עשרה, והוא גם בעל מנטליות של בן שש-עשרה, מפונק מאוד. בעיניו ניו-יורק היא מקום של פשע, גיהינום. בניגוד לאביו, אין לו שום עניין בנשים, והוא מתגעגע לנופים של פילדלפיה, שם חי במוסד ליתומים עד גיל שבע.

הספר משובץ בסיפוריהם המרתקים של בני המשפחה, ואזכיר רק את סיפורה של פאולה, אחותו הגדולה של יקוב, אביה של המחברת, על נסיעתה לאמריקה לבד בגיל שבע-עשרה בשנת 1914. הנסיעה מתוארת כמעין אודיסיאה, והרי התחנות: מהכפר לעיר פולדה; משם לפרנקפורט; מץ; פריז; שרבורג, שם היא עולה על אניית פאר (12 קומות, 6000 נוסעים, ארבע מחלקות). בין הנוסעים באנייה הקוסם הודיני ונשיא ארצות הברית לשעבר תיאודור רוזוולט. כדי שלא תצטרך לשלם על הנסיעה, פאולה משכירה עצמה כעובדת במטבח, אבל זוכה לראות את הפאר של המחלקה הראשונה, וזכתה אפילו להגיש לשולחנו של הקברניט, הלבוש במדים מפוארים. היא עוברת בדיקות רפואיות לפני עלייתה לאנייה, וגם כאשר היא יורדת בנמל ניו יורק, היא עוברת סדרה שלמה של תחנות כדי שתוכל להתאזרח. בהמשך אנחנו מתוודעים לנישואיה לווילהלם פודווין, שמתגייר למענה. אחותה קטינקה מתחתנת גם כן עם גוי, ואביה לא סלח לה, ואף ישב עליה שבעה (עמ' 166). כאן המקום לציין כי בני המשפחה הזאת היו דתיים, לא שתו יין נסך, ונזהרו בכשרות (עד כי שלחו עם פאולה אוכל כשר שתאכל באנייה).

לפני שאפרט מה נראה בעיניי כסגולותיו של הספר הזה, אציין כי למרות ההתפעלות שלי מהתחקיר הענק שהסופרת נזקקה לו לחיבור הספר, הרי שהרשימה הגדולה של שמות, שנות לידה, שנות פטירה, כתובות, מקצועות, מחלות, וכו', של אינספור דמויות שאין לקורא שום נגיעה אליהן – אין לי מושג למה חשבה הסופרת שהיא עשויה לעניין את הקורא. וכן מצוטטים בספר מספר מכתבים במלואם, אלא שלפעמים הקורא צריך לנחש מי המחבר/ת שלהם.

ובאשר לסגולות – יש לרות אלמוג יכולת תיאור מעוררת התפעלות. למשל, בעמ' 101 מתואר אופן הדיבור של ארווין: "ארווין דיבר לאט, צבע הקול שלו היה כבצק רך, והצלילים לשו אותו בתנועות רפות וחדלות כוח, לוחצות ומרפות, נפתחות ונסגרות, וזה גם הדבר שקולו עשה לליבי. הוא עיסה אותו עד שנשימתי נעתקה…". יש כאן גם סינאסתזיה, וגם דימוי ייחודי. ודוגמה נוספת של כתיבה פיוטית מאוד: "הדימדומים פלשו ובאו מעבר להמולה הדועכת של היום והיסו אותה, ובתוך הדממה הזאת שהרעיפו על נפשי דימדומים ענוגי צבע אלה, שמעתי פתאום…" (עמ' 124). בעמ' 109 מתבוננת המספרת בתמונותיו של ארווין הצעיר, החייל, כשהיא מתעכבת בתיאור חזהו הערום, אצבעותיו, ציפורניו, ומבקשת ללמוד מפרטי התמונה על הדמות שכל כך העריצה בילדותה.

אחד המוטיבים בספריה של רות אלמוג הוא האובדנות, והשאיפה אל החידלון. אנו מוצאים מוטיב זה אצל גיבורים שונים, כמו מרגריטה ב"בארץ גזירה", אלישבע ב"את הזר והאויב", המשורר קריין ב"מוות בגשם", נועה ב"הילד", חזקל ב"שורשי אוויר", ועוד. מוטיב זה מופיע גם בספרנו. לאליס, בתם היחידה של ארווין ומולי, יש מחשבות אובדניות משתי סיבות: אהוב ליבה הסיקי מתגלה כנוכל בעל משפחה בהודו; וכן העובדה שהיא כותבת שירה כל חייה, ושום דבר לא מתפרסם. גם הסופרת עצמה מזכירה ניסיון התאבדות, שלא צלח משום שבנותיה הצילו אותה. מחשבות אובדניות יש מן הסתם לכל בני האדם ברגעים של משבר ומצוקה, ובעיקר בימיה הקשים והרעים (על הרוב) של הזיקנה. אבל מסתבר שהרצון להמשיך לחיות למרות הכול – על הרוב מתגבר.

אני מניח שאהרן אלמוג, האיש של רות אלמוג, שנפטר ב-2021, סופר עטור פרסים (פרס ברנר ופרס ביאליק), איננו מוזכר בספר כי הספר מוקדש רק ליוצאי גרמניה, שבעטיו של שלטון הנאצים התפזרו בכל העולם.

קראו גם

עוד של ד"ר משה גרנות ביקום תרבות