הקדמה
מאמר זה, שנכתב במקור ברוסית והתפרסם במגזין "הרנסנס החדש" (45-2025) של גילדת הסופרים הבינלאומית, מתאר את תהליך עבודתי כמתורגמנית של ספר שירה של לאוניד קולגנוב ז"ל – אחד מנציגיה המוכשרים והבולטים ביותר של העלייה מברה"מ של שנות ה-90. הספר, ששמו "שתיקת הפעמונים", תוכנן מראש כדו-לשוני (עברית-רוסית), ונועד להכיר את יצירתו המובחרת של קולגנוב לקורא הישראלי. הספר יצא לאור בהוצאת "סטלה", גרמניה, ב-2025. ההשקה הווירטואלית לספר (דו-לשונית גם היא) התקיימה ב-18 ביוני 2025. את הקישור להשקה תוכלו למצוא בסוף המאמר.
משימה בלתי אפשרית
תרגומה של שירה הכתובה ברוסית לעברית עבור קוראים ישראלים הינה מטלה מורכבת במיוחד משלוש סיבות עיקריות.
טכנית, המורכבות שלה כרוכה בהבדלים מהותיים בין שתי השפות, הכוללים מבנה משפטים שונה, מצלול שונה, וגישה שונה להערכת היצירה.
בנוסף, הסגנון הסילבו-טוני והמליצי יצא משימוש בעברית יחד עם מותו של המשורר הקאנוני האחרון שלנו נתן אלתרמן ב-1970, אם כי גם היום ישנם בישראל משוררים וקבוצות שירה שונות, למשל קבוצת "הו!", שבכל זאת כותבים שירה שקולה ומחורזת. ברובה המכריע, השירה הישראלית העכשווית מהווה היגדים מקוריים ותמציתיים בסגנון חופשי או פרוזאי. מי שגדלו על מסורת השירה הרוסית נדהמים מכך ש"אוספי המילים" המוזרים והפרועים הללו נקראים שירים. ומנגד – הישראלים מתקשים להתמודד עם השירים הארוכים, מלאי הפאתוס, המטאפוריים, והפורמליסטיים של יוצרים כותבי רוסית, אשר נראים להם מיושנים.
בעיה נוספת ועמוקה יותר הינה מנטלית-פסיכולוגית. כתוצאה מהמלחמה הקרה, הקשר בין ישראל לברה"מ נקטע בשנות השישים של המאה הקודמת. לכן שמותיהם ויצירותיהם של מחברים סובייטיים, אפילו של מתנגדי המשטר, אינם מוכרים לציבור המקומי (ולהיפך). כנ"ל לגבי מורשתם של מחברים יוצאי ברה"מ שמתגוררים בישראל. מורשת זו אינה מעוררת עניין בקרב הציבור הישראלי עקב "שיח החירשים" בין שתי הקהילות. בפועל, יוצרים כותבי הרוסית המקומיים מייצגים את הדור המבוגר של העולים, ואת קהל היעד שלהם מרכיבים קוראים מבוגרים כמוהם. היוצרים והקוראים הצעירים יותר, וכמובן נציגיו של דור אחד וחצי לעלייה, עברו ברובם לעברית, ובמידה זו או אחרת התמזגו עם המיינסטרים המקומי. לכן, תרגומי יצירותיהם של "הרוסים הישראלים", גם אם נעשים, כמעט ולא מתהדהדים. בנוסף, משיקולים פוליטיים פנימיים, האקדמיה הישראלית נמנעת מלהתעסק איתם. כך נוצרה בישראל סביבה כותבת נפרדת, שנאבקת נואשות על קיומה.
הבעיה האחרונה, שנובעת מהקודמת, הינה נושאי היצירות. הערכים הרוסים-יהודיים, השיח על הדברים האוניברסליים, אימז'יניזם, וריאציות סאטיריות ופארודיות על מוטיבים סובייטיים והגירתיים נותרו, לצערי, מנת חלקם של דור היוצרים ההולך ונכחד. הנושאים שנחשבים לאקטואליים בשירה הם דרמות אישיות של הדוברים ביצירות, ביקורת על סדר היום העכשווי, ומחאה. בישראל הנושאים הללו מובהקים במיוחד עקב המצב החברתי-בטחוני הטעון ועקב חיקויה של הספרות האמריקנית.
בנסיבות הקשוחות האלה נטלתי על עצמי משימה בלתי אפשרית – לתרגם לעברית את שיריו המובחרים של המשורר הישראלי, הדובר רוסית, הבולט ליאוניד קולגנוב. אני מודה, שנודע לי עליו ומפעל חייו לראשונה רק אחרי פטירתו. כנציגה של דור אחד וחצי בישראל, הייתי רחוקה מאוד מהסביבה הכותבת המקומית של דוברי רוסית ומהמועדונים הספרותיים שהוא ניהל בבאר שבע ובקריית גת. אך הודות להיכרותי עם אלמנתו ולנטינה בנדרסקי, התעניינתי בשירתו של קולגנוב, ואפילו תרגמתי כמה מיצירותיו עבור ספר "החירות", שיצא לאור בהוצאת גילדת הסופרים הבינלאומית ב-2022. כך נזרע הרעיון שלי ושל ולנטינה לפרסם ספר תרגומים של שיריו המובחרים של קולגנוב, במטרה להכיר לקהל הקוראים הישראלי את מורשתו של יוצר פורה וייחודי זה, אשר מי שהכירו אותו בישראל היו עמיתיו יוצאי ברה"מ כמוהו בלבד.
כל שלוש הסוגיות שפירטתי לעיל השתקפו בעבודה זו כמו בראי. האם עלי להקפיד על המוזיקליות ומשמעותם הכוללת של השירים על חשבון דיוקם, או לתרגם אותם לפי שורות, תוך הקרבה של צורניותם, משקלם, חריזתם? האם לשמר את הדימויים של קולגנוב, הפונים ברובם לתרבות רוסית-נוצרית, אשר יכולים להיראות לא רק מוזרים, אלא גם מעליבים, עבור ישראלים, או להחליפם באחרים? האם לפסול חלק משיריו עם משחקי מילים אלגוריים, שמשמעותם נהיית ברורה רק בטקסטים המקוריים, ולסמנם כשירים שאינם ניתנים לתרגום?
בסופו של דבר, בסוגייה הראשונה בחרתי בדרך המלך – בדרך השיבה לסילבו-טוניקה המליצית, שהישראלים הספיקו להתרחק ממנה בחצי המאה האחרונה. זה היה בלתי נמנע. הרי סגנונו של המקור קובע את סגנונו של התרגום. הודות לכך, אוצר המילים הספרותי שלי בעברית התעשר באופן ניכר, אפילו שמעטים משתמשים היום במילים אלה. בסוגייה השנייה, בניתי בכוונה גשרים מעל התהום המנטלית המפרידה בין הקהלים דוברי העברית והרוסית. הרי קשה להסביר לקוראים הישראלים שיוצר מוכשר ורחב יריעה כמו קולגנוב, שחי את רוב חייו ברוסיה ופעל יחד עם נציגים מפורסמים רבים של התרבות הרוסית, ספג אל תוכו את העולם בו התהווה, ושלעולם הזה אין שום קשר לשיוכו הלאומי. לא בכל היצירות הדבר עלה בידי, אך השתדלתי. ואילו את השירים הבלתי ניתנים לתרגום (למזלי, לא היו רבים) דחיתי מאילוצי ההיגיון.
אך את האתגר הגדול ביותר עבור קהל היעד המקומי מהווה אישיותו של קולגנוב. הוא איננו מאותם המשוררים שאצלם הדברים צפים "על פני השטח". אותו אי אפשר לקרוא, ואדרבא לתרגם, מבלי להבין על מה, או על מי, הוא כותב. לשם כך יש תחילה ללמוד להרגיש אותו. לדעת, באופן שטחי לפחות, איזה מין אדם הוא היה, מה היו נסיבותיו. רק במקרה זה מתחילים לחוות את שיריו, עם כל הסימליות שבהם, עם משמעותם האמיתית. זוהי הדוגמא הקלאסית לכשלונה של תאוריית "מות המחבר" המקובלת במערב, ולמה שהקוראים המקומיים, שהתרגלו לפרש את הטקסטים בצורה עצמאית, הכי פחות אוהבים. למרות שאובייקטיבית המשורר הינו בלתי נפרד מיצירותיו, בניסיון לחנך ולגדל את הקורא המודע, הספרות המערבית מקדמת טקסטים שבהם המחבר כמעט ולא משחק תפקיד, והמסר שלו מתקבל על ידי כל אחד באופן שונה. קולגנוב – הוא המקרה המנוגד לכך. הוא כמו עמוד האש, שדוהר בראש יצירתו ושורף את כל המוסכמות. את הפרדוקס הזה הקוראים הישראלים יפגשו, בין היתר.
כמובן שגיבורו הלירי של קולגנוב איננו רק מי שנאחז במילים ובמטאפורות של המולדת שאבדה לו, אלא גם מי שנקרע על ידי רגשות סותרים – בין הרוחניות להוויי היומיומי, בין החירות האישית והמשיכה לאישה אהובה, בין הכמיהה לביטוי אישי לבין השתיקה המאולצת עקב אי ידיעת שפת הארץ, אליה הגיע. אך שמו של ספר התרגומים – "שתיקת הפעמונים" – הינו אוקסימורון בפני עצמו. הרי איך יכול הפעמון לשתוק? עצם מראהו רומז על נשיאת קול! הדהודו נשמע הן דרך הטקסטים של המחבר ברוסית, והן דרך תרגומיהם. נאלצתי להפוך למגשרת בין שתי השפות, הקהילות, התרבויות, והמסורות הפואטיות. אומר מבלי להצטנע, שמי שהיה יכול להתמודד עם המשימה הזו הוא לא רק מי שדובר את שתי השפות, אלא גם מי שמכיל בתוך עצמו את שני העולמות הספרותיים, מבין את שניהם, ומתמרן ביניהם.
באופן כללי, כל תרגום באשר הוא הינו קפיצה מתוך אמונה. תרגומיה של שירה מליצית – במיוחד. דבר אחד הוא תרגום של המשוררים הרוסים הקלאסיים – אחמטובה, פסטרנק, צבטאייבה, מנדלשטם – בידי סופרים ישראלים ידועים. במקרה זה, מה שימשוך את הקורא הישראלי הוא לא שמו של משורר רוסי קלאסי שאינו אומר לו הרבה, אלא שמו של הסופר המקומי המוכר לו, שביצע את התרגומים. במרבית המקרים אלו הם אפילו לא תרגומים, אלא פראפראזות על היצירות, שמשמעותן קרובה לטקסטים המקוריים. הדבר קורה עקב אותם האילוצים התרגומיים שציינתי. ברם הקהל המקומי מסתפק בתחליפים אלה של השירים הרוסיים. האם הוא ירצה להיפתח אל שירתו של משורר גאון עולה חדש, שהיה מפורסם אך ורק במעגלים מסויימים וסגורים, ושתרגומי שיריו נעשו בידי סופרת בלתי ידועה לחלוטין? איך המפגש הזה יעבור?
המחשבה הנאיבית של יוצרים כותבים ישראלים עולי ברה"מ בני הדור המבוגר היא, שמכיוון שהם יהודים שהגרו לישראל, הם נחשבים אוטומטית למחברים ישראלים. לצערי, לא כך הוא הדבר. הם תת-תרבות ישראלית, כמובן בעלת מלוא זכות הקיום, עם כל המשתמע מכך. לאוניד קולגנוב – הוא אחד מנציגיה הבולטים והחתרניים של תת-התרבות הזאת. יתכן, שספר תרגומי יצירתו יקרב את הקורא הישראלי להיכרות איתו ספציפית, אך לא עם התת-תרבות הזו. הרי כל יוצר משדר את המסר שנטמן בו על ידי מוצאו, השכלתו, מעגלו התקשורתי, וחייו האישיים. מסרו של גיבורו הלירי של קולגנוב הינו בעיני כלל אנושי אך לא ישראלי, קדוש אך לא יהודי, אישיותי אך לא יומיומי. כל אלה, בתורם, מבדלים אותו בתת-התרבות היצירתית הכותבת ברוסית של מדינה, שניתן להפוך לחלק אינטגרלי ממנה רק לאחר שמכילים את ייחודה התמטי, הלשוני, והמנטלי.
הקישור להשקת ספר התרגומים "שתיקת הפעמונים":
