גן העדן האבוד של ג'ון מילטון

אביהו זכאי סוקר את חייו של אחד המשוררים הבריטיים הגדולים ביותר, ג'ון מילטון, ואת היצירה המפורסמת ביותר שלו "גן העדן האבוד", המבוססת על ספר "בראשית" התנכ"י, ומתארת מחדש ובפרטי פרטים את סיפור אדם וחווה, וסיפור מרד המלאכים כנגד האלוהים. סיפור שלא באמת סופר במלואו לפני מילטון.

ובסוף כתוספת רשימה של תרגומי "גן העדן האבוד", והיצירה התנכי"ת האחרת של מילטון "שמשון המתאבק", לשפה העברית.

המערכת

תשוקה ואהבה בגן-העדן

(ג'ון מילטון ו"גן העדן האבוד)

לזכר ג'ון פוקוק, מורה דגול ורב השראה, אשר את אהבתו לספרות אנגלית, הוריש לתלמידיו.

בשנת 1667 פרסם המשורר הפוריטני ג'ון מילטון (1608-74) את הפואמה האפית "גן העדן האבוד". בשפה האנגלית זוכה הפואמה להערכה רבה, ומחזקת את מעמדו כאחד המשוררים האנגלים הגדולים בכל הזמנים. הוא מוכר גם כאחד המשוררים הדגולים של העולם המודרני. בדומה להומרוס ביוונית או ורגיליוס בלטינית, אותם העריץ, כתב מילטון ללא חריזה. הפואמה מקיפה ומשרטטת בצורה מרהיבה ומרתקת את אוצרות הידע והתרבות בזמנו: קוסמולוגיה; גיאוגרפיה; תיאולוגיה; מיתוסים; עולם וספרות קלאסית; ועוד. הכול בעשרת אלפי שורות, כפי שעשה ורגיליוס ב"אינאיס", הדוגמה המופתית שניצבה בפני מילטון. יצירת ורגיליוס כוללת שניים עשר ספרים. כך גם "גן העדן האבוד".   

"גן העדן האבוד" כולל כמה חידושים מהפכניים בהשוואה לספר "בראשית" בתנ"ך, המשמש לו כמסגרת. זה האחרון מתאר אירועים, החל מבריאת העולם וראשית האנושות. מילטון מתחיל לפני בריאת עולם. אצלו גן עדן הוא מקום גיאוגרפי מוחשי ולא סמל ערטילאי, ובניגוד ל"איליאדה" של הומרוס ו"אניאיס" של ורגיליוס, "גן העדן האבוד" אינו עוסק במעשי גבורה ותהילה של גיבורים. השטן, גיבור הפואמה, הוא אב-טיפוס ללוחם חירות הנאבק נגד שליט אכזר – אלוהים, בורא העולם. הוא "הילל בן שחר, שלפנים זהר \ בין מלאכים".

קודם בריאת העולם, "שמים וארץ אל נכון ייחשבו כעדיין לפני היבראם", מחולל השטן מרד ברקיע העליון נגד אלוהים. ישו, ראש המלאכים, נשלח לגרשו משם. השטן וחבר מלאכיו המורדים "נפלו שאולה", ל"תהום אפלה" הקרויה "כאוס". כאן ישבו "על אגם אש, מוכה רעמים", בו "על כס מלכות רם השטן ישב". הוא מקונן על גורלו, "אומלל כמוני! אנה אנוסה \ מפני חרון אין קץ, ייאוש אין סוף? באשר אברח – השאול, אני השאול". אך הוא מנחם את חבר מרעיו "כי עוד יושבו להם השמיים". הוא חומק משערי הגיהינום ומגלה את גן עדן, "עולם חדש, אשר זה עתה נברא". זומם נקמה באדם וחוה יציר כפיו של האלוהים. מאחר ואינו יכול להיאבק בבורא העולם, ידיח אותם להפר את הציווי, שאסר עליהם לאכול פרי "עץ הדעת טוב ורע". כשם שהוא גורש מהשמיים, כך אדם וחוה יגורשו מגן עדן. זו תהיה נקמתו באלוהים.

השטן הוא הדמות המקורית והאטרקטיבית ביותר בפואמה. הוא אינו מופיע בספר "בראשית", אך נוכח בכל מקום ב"גן העדן האבוד". הוא שונה תכלית שינוי מהדמות המפחידה והנוראה שיש לו בדמיון ימי-הביניים – לועס ויורק מפיו את החוטאים בגיהינום. השטן של מילטון דווקא מעורר עניין, גיבור אפל בעל כריזמה, דמות מושכת ומבריקה. קשה שלא לחבבו. הוא גיבור מקורי, הילד הרע, אשר העז לכפור בסמכות אלוהים, "השליט הנורא בשמיים". בספר הראשון של הפואמה, מכריז השטן בפני "חיל מלאכים מורדים" שלו בגיהינום, "כאן סוף סוף \ נהיה חופשיים", מאלוהים, שליט עריץ ואכזר. משפט שהפך סמל לתנועות שחרור נגד טירנים. תומאס ג'פרסון, שקרא את "גן העדן האבוד", הגדיר ב"הצהרת העצמאות" של אמריקה, 1776, את המאבק בין המלך ג'ורג' השלישי והמושבות באמריקה כמלחמה בין רודן לבין חופש וחירות. במהפכה הצרפתית היללו היעקובינים את השטן של מילטון כידיד החירות. מתנגדי העבדות בארצות הברית במאה התשע-עשרה, השוו אותה לגיהינום ביצירת מילטון. במאה העשרים, מלקולם אקס, ממנהיגי "תנועת האסלם" בארצות הברית, קרא את הפואמה בבית הכלא בו ישב שמונה עשר שנים. היא מהדהדת את עקרונות התנועה, כך אמר.  

בין השינויים הרבים שעשה מילטון לסיפור גן-העדן, נמצא גם סיפור אהבה נוגע ללב בין אדם וחוה. לא ערטילאי, אלא מוחשי ביותר. אדם וחוה מקיימים יחסי מין בגן עדן. לא פעם אחת אלא פעמיים. דברים אלה לא היו מפתיעים אלמלא היה מילטון פוריטן, אדוק בדעותיו, שנטל חלק פעיל וחשוב ב"מהפכה הפוריטנית" באנגליה (1640-1660). ככל הנראה היה הראשון בספרות האנגלית שהשתמש במושג "סקס", יחסי מין, במובן המעשה עצמו. ומכל המקומות, דווקא בגן עדן. את הסיבות לחידושים אלה ניתן למצוא בקורות חייו של מילטון.   

מילטון נולד בלונדון בשנת 1608 למשפחה פוריטנית, שהשתייכה למעמד בינוני גבוה. הפוריטנים דגלו בשיבה לפשטות הנצרות בראשיתה. התנגדו להיררכיה של בישופים, בתי דין כנסייתיים, עוגב, כריעה בכנסייה, ועוד. אביו היה נוטריון מצליח, מקצוע ששילב הלוואות כספים, השקעות, וניסוח חוזים. הוא היה גם מוזיקאי ומלחין לעת-מצוא ששמו הולך לפניו. המשפחה התגוררה סמוך לקתדרלת סנט פול, והילד הצעיר התחנך בבית הוריו וכן בבית הספר של סנט פול, הטוב ביותר באנגליה באותה העת. במיוחד הצטיין בלימודים הומאניים, למד לטינית, יוונית, ועברית, ונחשף לשורה ארוכה של יצירות ספרותיות מהעת העתיקה. כילד היה כה שקוע בלימודיו עד שלאביו לא נותרה הברירה אלא להעסיק משרת, שיתגורר עמו בחדר ויקפיד בחצות הליל לכבות לו את הנרות.  

בגיל שבע עשרה החל מילטון את לימודיו בכריסט קולג', קיימברידג'. קיבל תואר ראשון בשנת 1630, ושני בשנת 1632. כאן למד שפות מודרניות, איטלקית, ספרדית, צרפתית, וגרמנית. לאחר מכן חזר העלם הצעיר לבית הוריו בלונדון, והקדיש שש שנים ללימוד עצמי כהכנה לקריירה של משורר. הוריו ייעדו אותו לכמורה, ואף הוא שקל זאת, אך לבסוף ויתר. במקום זאת ערך בשנת 1638 מסע גדול באירופה. איטליה במיוחד משכה אותו בחבלי קסם, מקום בו לדבריו שמי אנגליה הקודרים התחלפו בשמים צחים וכחולים. שם פגש בין השאר את גלילאו גליליי. בנאפולי התוודע לפואמה "ירושלים המשוחררת", שכתב במאה השש עשרה טורקוואטו טאסו. ממנו למד שניתן לכתוב פואמה אפית ללא חריזה, בסגנון הומרוס וורגיליוס, והתוצאה תהיה "גן-העדן האבוד". מילטון שהה באיטליה למעלה משנה, כתב שירה, ביקר בפירנצה, רומא, וסיינה. ההיסטוריון האנגלי אדוארד גיבון כתב ש"לפי הנוהג והתבונה, מסע בארצות זרות משלים את חינוך הג'נטלמן".

שהות מילטון באיטליה באירופה הסתיימה בשנת 1639. הוא שב לאנגליה עם פרוץ "המהפכה הפוריטנית", שההיסטוריון הנודע מיכאל וולצר כינה בשם "מהפכת הקדושים", נבחרי אלוהים, ששאיפתם כינון מלכות אלוהים עלי אדמות. במהפכה זו נטל מילטון חלק פעיל, והיא ציינה תפנית גדולה בחייו. בראש מעייניו תפסה עכשיו הפוליטיקה את מקום השירה. הוא פרסם חיבורים רבים למען קידום המהפכה, תמך בזכות התקוממות נגד מלך עריץ, ואף להוציאו להורג, כפי שנעשה לאחר מכן למלך צ'ארלס הראשון לבית סטיוארט. בעצם ימי המהפכה פרסם מילטון קובץ שירים. בראשם פסוק מתהילים 114: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז". זו הדרך בה הבינו הוא וחבריו את משמעות ומטרת המהפכה שחוללו – מאבקם דומה לבריחת בני ישראל ממצרים. האיור על שער התנ"ך הפוריטני באנגליה ואמריקה הוא יציאת מצרים, הסיפור המשקף את תפיסת ההיסטוריה של הפוריטנים בכלל, ומילטון בפרט. המהפכה מהווה פרק מכריע ורב גורל בתולדות הגאולה והישועה האלוהית בעולם.

לאחר הוצאתו להורג של המלך צ'ארלס הראשון בשנת 1649, בוטלה המלוכה, וכונן ממשל רפובליקני. בזכות בקיאותו הרבה בשפות, התמנה מילטון מזכיר ללשונות זרות ואחראי על קשרי החוץ של המדינה. בפועל שימש מזכירו של אוליבר קרומוול, מצביא ומנהיג המהפכה הפוריטנית. זו הביאה לאחר מות המלך ליצירת שלל חזיונות משיחיים באנגליה. במסגרת ציפיות נלהבות אלה, התיר קרומוול את שיבת היהודים לאנגליה בשנת 1656, לאחר שגורשו ממנה בסוף המאה השלוש עשרה. מילטון החזיק בתפקידו עד מות קרומוול בשנת 1658, שציין את סוף המהפכה הפוריטנית.

בשנה זו ובנסיבות אלה, החל בחיבור "גן-העדן האבוד".

בשנת 1660 התחוללה הרסטורציה של בית סטיוארט. צ'ארלס השני, בנו של צ'ארלס הראשון, עלה על כס המלוכה. נקעה נפשו של העם האנגלי משלטון הפוריטנים, שאסרו על הצגות, הימורים, בתי מרזח, ועוד. מייד החל מסע דמים נגד האחראים למות המלך. הללו עונו קשות והומתו. גופת קרומוול הוצאה מקברה. נערך לה טקס הוצאה להורג סמלי בשלושים בינואר, תאריך בו הומת צ'ארלס הראשון. ראשו של קרומוול שופד על חנית ארוכה והוצג לראווה (כיום נמצא פסל של קרומוול סמוך לבניין הפרלמנט). מילטון נאלץ להסתתר בכפר מחוץ ללונדון, נאסר, וחולץ מבית הכלא בעזרת חבריו בפרלמנט. עולמו חרב עליו. שני עשורי שנים קידם במעשיו וחיבוריו את המהפכה. עכשיו לא נותר לו אלא לחזות בכישלונה וחורבנה. כפי שכתב שייקספיר, "נקע גלגל הזמן, חרג מעל כנו". 

בשנת 1665 השלים מילטון את כתיבת "גן העדן האבוד". שנה לאחר מכן פרצה השריפה הגדולה בלונדון. בית ילדותו של מילטון עלה באש, וכן גם קתדרלת סנט פול. "גן העדן האבוד" ניצל, והתפרסם בשנת 1667. מילטון היה אז קרוב לגיל שישים, עיוור לגמרי שעה שחיבר את הפואמה. הוא מקונן על מר גורלו בפני אלוהים: "אתה \ אינך פוקד עיני אשר כלות \ למצוא" אותך, "כי סנוורים כבו אישוניהן \ או יען הצעיפן תבלול עמום". את הפואמה הקריא לחבריו, ביניהם בתו דבורה, והם העלו אותה על הכתב.

ב"איליאדה" מתאר הומרוס כיצד התלכדו עמי יוון, האכאים, נגד העיר טרויה בצפון מערב טורקיה. ב"אינאיס" עוקב ורגיליוס אחר הרפתקאותיו ומסעותיו של אחד מגיבורי מלחמת טרויה, שהגיע לאיטליה והפך אבי הרומאים. בניגוד לכך, "גן העדן האבוד" אינו אפוס לאומי. הוא מתייחס לכלל המין האנושי, לעולם עצמו, או ליקום בכללותו. תחילת האפוס לפני בריאת העולם – רקיע השמיים, השאול, עולם התוהו ובוהו (אַין, ריקנוּת ושממה), וגן עדן. ייצוג פיוטי בדבר הקשר בין הזמן האנושי לבין האינסוף הראשוני והנצחי. או בין העולם הנברא לבין היקום הבלתי מוגבל והבלתי נתפס של מציאות קדם אנושית. בפתח הפואמה דן מילטון ב"איסור הראשון על בני האדם, ופרי / איסור זה, שטעם המוות שלו / הביא מוות לעולם, וכל צרותינו / עם אובדן גן העדן". מטרתו "להצדיק את דרכי אלוהים לבני האדם". התוצאה, יצירה אוניברסלית, עשירה, ומרתקת ביותר.  

בפואמה הניח אלוהים את אדם וחוה בגן עדן. מיקם אותו במקום פורה ומשובח שנקרא "עדן", הנמצא במזרח (מקדם) העדן (מילטון מקבל את הדעה המסורתית, שמקום גן העדן הוא בארם-נהריים, צפון סוריה ליד גבול טורקיה). במרכזו שני עצים – "עץ הדעת טוב ורע", ו"עץ החיים". אלוהים ציווה על אדם וחוה לעבוד בגן ולשמור עליו. הותר להם לאכול מפירותיו, זולת פרי עץ הדעת. אם יאכלו ימותו (בספר "בראשית" לא נאמר שפרי עץ הדעת הוא תפוח, המקור לקוח מהמיתולוגיה היוונית). השטן משקיף על גן עדן, מסתתר כמו שָׁלָךְ, דורס יום ממשפחת הניצים, על עץ החיים. "חיי עולם, פרי נצח \ שם לטועמיו הובטח". לצד עץ זה נמצא "עץ הדעת טוב ורע", אשר נאסר על אדם וחווה לאכול מפריו. אחרת יביא למותם. כאן "לראשונה רואה השטן את אדם וחוה, תמה על גזרתם הנאה ומצבם המאושר". עירומים "הלכו ולא התבוששו מעין \ אל ומלאך, כי לא הגו ברע".  

"גן העדן האבוד" מבוסס על דואליזם שורשי, המובנה בתוכנו וצורתו. אלוהים ושטן, שמיים וגיהינום, חסד וחטא. במסגרת  זאת, נמצא תיאור מרתק של יחסי אהבה ומין בין אדם לחוה, מקור המין האנושי. לדעת מילטון, כפי שיש אהבה בין מלאכים, כך גם בין אדם וחוה, ויש לה אהדה מצד אלוהים. לפני החטא הקדמון, יחסים אלה זכים, טהורים, תמימים, ומבוססים על ברכת האל. לאחר אכילת פרי גן עדן, הללו מופקרים, חייתיים, ונעשים ללא ברכתו. חטא, אהבה ויחסי מין, כרוכים הדוקות זה בזה.

בספר הרביעי בפואמה מתוארת אהבה קדושה, אידילית, שחסד אלוהים שורה עליה. "הה, אי פוגשים כיום זוגות כמותם, \ כבוד ואהבה יקשרום יחדיו?". אדם אומר שבדמותה של חוה "כלול יפי עולם". מילים המזכירות את דברי דנטה על ביאטריצ’ה ב-"קומדיה האלוהית". היא התגלמות החסד העילאי שבאהבה, כפי ששמה מרמז. דנטה כתב "רק באמצעותה האנושות מתעלה אל כל מה שמוכל בעדן". איתה "מתחילים החיים החדשים" (Incipit vite nova), הוא אמר לאחר פגישתו עם ביאטריצ’ה. מילטון הושפע מאוד מדנטה.

לפני שפונים אדם וחוה לחורשה מוצלת לתנות אהבים, הם "יום וליל צופים מעשי האל", פוצחים "בתשבחות אין-קץ", ו"בשיר הלל" לאלוהים. כך "הגיעו שלובי יד \ אל קן אושרם, בחרו בורא עולם \ כי לאדם ייטב עת בו ישכון". אהבתם "מבוססת על "אמון, צדק, וטוהר". לפני מעשה האהבה עצמו, "צמודי אהבה", מלאי שמחה "שיבחו \ בורא שמים, ארץ ואויר". באין להם כיסוי על גופם, "שכוב שכבו יחדיו, ולי נדמה \ כי אז ידע אדם אשתו חוה \ וגם חוה המתיקה סוד עמו \ וממנו לא מנעה מנחת דודים". מילטון מגנה את "הצנועים-הצבועים קוראים \ טהרה ותום וכטמא יבזו \ למעשה יראה אל כטהור \ ציוהו לברואיו, לרצון כל חי". שהרי "פרו" ציווה האלוהים, "מעיין אמת של צאצאי אדם". לאחר מעשה האהבה, התחבקו אדם וחוה "לקול זמירים \ ועל עירום גופם הרעיף הגג \ ורדים". חותם אלוהים שורה על מעשה האהבה, ולאישור "גח צבא-כרובים \ משערי השן – למשמר ליל".

הכול מושלם בגן עדן. כך נדמה. אך לא להרבה זמן. בספר התשיעי מזהיר המלאך רפאל את זוג הנאהבים התמימים מפני מזימת השטן. חוה רוצה לעבוד לבד ובדרך זאת להפוך את עבודת שניהם ליעילה יותר. לשווא מנסה אדם להניעה מכך, מאחר ותהיה חשופה למזימת השטן בהיותה לבדה. הלז בדמות נחש מוביל אותה לעץ הדעת, היא אוכלת "מהפרי הגורלי" ומיד מתגלית השפעתו. חוה מפצירה באדם שיאכל אף הוא מהפרי. היא לא רוצה שלאחר מותה ייקח אשה אחרת. אדם מתרצה ואוכל. צעד שהוא בבחינת מעשה התאבדות. אך הוא מעדיף למות יחד עם אהובתו מאשר להיוותר לבדו, "לחיות יכולתי שבע גיל \ אך ברצון בחרתי מות עמך". אדם בחר באהבת חוה על פני אהבת אלוהים. כול החלטות בני הזוג נעשות מרצונם החופשי. גם כשחווה מתפתה על ידי הנחש, גם כשעושה זאת אדם לאחריה. 

לאחר אכילת פרי העץ, מוצגת בספר התשיעי תמונת אהבה ויחסי מין הפוכה לגמרי. עידן התום והחסד שכה אפיין את האמור בספר הרביעי מגיע לסופו, נמוג כליל ונעלם. גם אלוהים עצמו נעדר עכשיו. אדם שומע למרבה תדהמתו וחרדתו שהשטן בדמות נחש פיתה את חוה לאכול מהתפוח, "אימה דמו הקפיאה", ו"אילם עמד, חיוור". לבסוף החליט בנפשו. הוא אומר לחוה "גמרתי אומר כי עימך אמות \ כי איך בלתך אחיה?". איננו רוצה "לחיות בדד בפרא-יער זה". וכך הגישה לו חוה "פרי קוסם \ ביד חופשית, ובלי היסוס אכל \ עם שידע כי חטא הוא, לא רומה \ כי בסכלות גבר קסמה עליו". הפרי עורר בו "תאוות בשרים \ עיני זימה העיף הוא אל חוה \ והיא השיבה לו ברוח זה \ ויבערו שניהם בתאוות אש". הם הפרו את ציווי אלוהים, אך לא חשו כל חרטה. ההיפך מכך. התשוקה העזה הגיעה עד מהרה למימושה, "רוו דודים, באהבה התעלסו \ חותם חטאם הוא, נחמת פשעם \ עד שנת טללים ירדה ותדכאם \ כי במשחק אהבהבים נלאו".

שעות עונג וענגה אלה הגיעו במהרה לקיצן. התעוררו בהם "רוחות עזות של יצרים, חרון \ שנאה, חשד, קטטה ואין אמון". אדם מאשים את חוה כי עכשיו הם "שדודי \ אושר, בבושה ובעירום". השיבה לו חוה, "אדם קשה-לב \ שפתיך מה תהגינה? התאשים \ אותי". על כך הוא עונה, "הזה גמולי חוה כפוית טובה \ על אהבתי, לא חלה בה תמורה". הוא נטל חלק בחטא שלה, מאחר ובחר למות יחד איתה, "לחיות יכולתי, שבע גיל אין סוף \ אך ברצון בחרתי מות עמך". מקונן על מר גורלו, שואל אדם "זה מנת האיש \ אשר באמונת אשתו יבטח \ ולה ירשה לעשות כרצון ליבה \ היא לא תישא מעצור, ובצרתה \ בדד תאשים את סובלנותו הרבה". כותב מילטון, "שעות לריק בילו בהאשימם \ איש רעותו בלי האשים עצמם \ וריב ההבלים עד אין סוף נמשך". האהבה הפכה לגיהינום, בהיותה מבוססת על חטא ואשמה, ריבים ומחלוקות.

החלטה משותפת זו של אכילת פרי העץ, עבירה על "האיסור הראשון" בפי מילטון, היא החטא הקדמון, "נפילה" מחסד אלוהים. חטא אותו הורישו לצאצאיהם. בספר העשירי נשלח ישו בן האלוהים מהשמיים להכריז עונשם. על אדם נגזר לעבוד בפרך, לגדל מזון עלי ארץ. עונשה של חוה, שתלד בכאב את פרי בטנה. "ואז, ברחמיו, הוא מלבישם". עם הצלחת השטן במזימתו, "חטאת ומוות", מחליטים לא "להוסיף שבת רתוקים לשאול", ויוצאים אל אוויר העולם. השטן שב לשאול לחוג נצחונו עם מלאכי הגיהנום והשדים, ש"פתאום הפכו כמותו לנחשים, לפי מה שנגזר עליו בעדן". בסוף הספר אדם וחוה "עושים תשובה ותפילה, מאת האל, שפגעו בו".  

בספר האחד-עשר, ישו בשמיים "משמש סניגור" לשני החוטאים. אלוהים מתרצה, אך "מצהיר כי שוב לא יהיה משכנם בגן-עדן". הוא שולח את המלאך "מיכאל עם גדוד כרובים לגרשם משם". השטן הצליח במשימתו, כמותו גם אדם וחוה גורשו. בשני המקרים כאחד, חטא הביא לשינוי במצב הקיומי של כל אחד ואחד מהם. אך בניגוד לשטן, החוזר לגיהינום, ניתן לאדם וחוה סיכוי שני. אך לא בגן עדן, אלא בנתיבות ופורענויות ההיסטוריה. אדם מקבל את גורלו, "למיום זה מוות לא אברח". הוא מצהיר. חטאו "משא מכביד" ויסחוב אותו עד יום מותו.

המלאך מיכאל מציג בפני אדם את סיפורו של נוח, אשר נמלט מגורלם המר של בני דורו, שבשל חטאם החליט אלוהים להשמידם במבול, זולת נוח ובני משפחתו וכל מיני בעלי חיים. למטרה זו ציווה אלוהים עליו לבנות את תיבת נוח. סימן הצלתם היא הקשת בענן. הלקח הוא שיש תיקון, ותקווה למשפט אלוהים. גם נוח, אומר המלאך, עמד "בין חורבן עולם לחידושו". והוא מקווה שסיפור זה "אולי \ יעיר [את] אדם". גם נוח ניצב בין אסון להצלה, ולכן יכול להוות לאדם דוגמה ומופת.

בספר השניים עשר והאחרון, אומר המלאך גבריאל לאדם, "ראשית עולם ראית וסופו \ ודור חדש בא ממקור חדש". בני דור זה מעטים אמנם, אך כל עוד "מורא הדין בלבבם \ פני אל יראו \ ילכו למישרים \ ירבו בנים, את אדמתם זורעים \ ויבול ברכה קוצרים". הדברים נאמרים בשער גן עדן, קודם גירוש אדם וחוה. הם מפיחים תקווה בליבם. ההשגחה העליונה תרעיף עליהם מחסדה גם לאחר עזיבתם את גן עדן. אלוהים סוגר את השער. המלאך גבריאל נוטל את אדם וחוה "בשתי ידיו ומובילם מחוצה לעדן \ ולהט החרב מתהפכת מאחוריהם \ והכרובים מתייצבים לשמור על הדרך". חרב ששָׂם אלוהים בפתח גן עדן בכדי לשמור על הדרך לעץ החיים, המבטיח חיי נצח, מפני שיבת שני החוטאים.     

בפסוקים האחרונים של הפואמה יוצאים אדם וחוה מגן עדן, ופונים לעולם הרחב. היא מסתיימת בשורות המפורסמות המצוטטות רבות: "כול העולם ניצב בפניהם, היכן לבחור \ מקום מנוחתם, וההשגחה מדריכה אותם. \ יד ביד בצעדים מהססים ואיטיים \ לבדם דרך גן עדן עשו דרכם". מעתה ואילך תדריך ההשגחה האלוהית צעדיהם במבוכים הנפתלים של ההיסטוריה. גן עדן אבד אמנם, אך בעמק הבכא של דברי הימים הבאים ניתן יהיה לתקן את החטא ולדבוק באלוהים ומצוותיו. עכשיו יהיה מבחן האדם עלי ארץ, ושם גם ייבחן.  

"גן העדן האבוד" נושא חותם של כשלון. מילטון חיבר אותו ב"גלות פנימית", מאחר והעולם בו האמין קרס. אך תבוסה יכולה גם להוות פתח הצלה וגאולה. ארבע שנים לאחר שהופיע "גן העדן האבוד", פרסם מילטון ספר המשך, "גן העדן המושב" (1671). מהלך העלילה ב"גן העדן האבוד" הוא מהשמיים אלי ארץ. ב"גן העדן המושב" הוא הפוך, מהארץ לשמיים. מתוארת בו תבוסת השטן. מלכות החושך נופלת, וניצחון ישו, בן האלוהים, מבשר שוב תקווה לאנושות. זה היה גם גורל מילטון עצמו. לאחר כשלון המהפכה הפוריטנית הוא מצא הצלה בכתיבה ויצירה, ואלה יותירו חותם רב על תרבות וספרות המערב. מאות שנים לאחריו, יכתוב תאודור אָדוֹרנו "הבית היחיד שעומד באמת ובתמים לרשות הגולים, גם אם בית רעוע ומט לנפול, הוא הכתיבה". גלות יכולה להביא גם למלכות.

שלוש שנים לאחר שהתפרסם "גן העדן המושב", מת מילטון. בדומה למהפכנים רבים בהיסטוריה הוא התאכזב עמוקות. המגן הנלהב של האוטופיה הפוריטנית לכונן מלכות אלוהים עלי אדמות, היה עד במו עיניו לתבוסתה. הרסטורציה של בית סטיוארט הוכיחה שהעם האנגלי דוחה מכל וכל את האוטופיה הפוריטנית. מילטון הבין, כמו מהפכנים אחרים רבים בהיסטוריה, שלא אחר אלא טבע האדם הוא העומד מכשול לאוטופיה, דתית או חילונית. אך הוא חשב בוודאי שללא מימד של חזון אוטופי, תאבד ההיסטוריה היבט חשוב ומהותי ממהלכה. אחרת תהיה אפורה ומשעממה.

תרגומי גן העדן האבוד לעברית – ביבליוגרפיה מאת אלי אשד

בסיוע אתר poetrans

למרות חשיבותו העצומה של "גן העדן האבוד", והעובדה שהושפע עמוקות מספר בראשית במקרא והוא מתבסס עליו, היצירה תורגמה במלואה רק שלוש פעמים לעברית, זה מעט מאוד בהשוואה לשייקספיר, למשל. אולי משום שלמרות שהושפע עמוקות מהשפה העברית הת"נכית, הוא קשה ביותר לתרגום.

לפי ויקיפדיה "ההשפעה של מילטון על הספרות העברית החדשה, להבדיל מזו של שייקספיר, הייתה שולית. בדורות מהרמח"ל ועד מיכ"ל, כשהספרות העברית הייתה מיוסדת על שירה נעלה בהשראת המקרא, שירת מילטון לא הייתה ידועה למשוררי ישראל. בדורות מאוחרים יותר, אף על פי שהייתה מוכרת לסופרים כגון אחד העם ודוד פרישמן, לא הותירה את רישומיה, למעט קצת צללים שעברו באמצעות יצירת ביירון שהייתה בזמנו פופולרית בקרב קהל הקוראים העברי, ומאוחר יותר באמצעות יצירת שלי. יוצאי דופן יהודים אמריקאים אוהבי שירה, כגון אברהם רגלסון, שהכיר היטב את שירת מילטון ותרגם מקצתה; או הרב אהרן ליכטנשטיין, שהיה מצטט משירת מילטון בשיעוריו. בארץ, בבתי ספר תיכוניים, עד לתום תקופת המנדט, לימדו ספרות אנגלית ובכללה מילטון. על המורים המוכשרים ללימוד ספרות אנגלית שבאותה תקופה נמנה ראובן אבינועם, שמאוחר יותר אף תרגם את 'שמשון המתאבק' ואת 'גן העדן האבוד'. בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, עוד אפשר למצוא בעיתונות העברית, פה ושם, מאמרים על מילטון ושירתו".

בפעם הראשונה תורגם מילטון לעברית בידי המתרגם היהודי המומר יצחק זלקינסון, שבכלל לא במקרה הוא גם מתרגם הברית החדשה מיוונית לעברית, וגם המתרגם הראשון של "רומיאו ויוליה" של שקספיר לעברית, תחת השם "רם ויעל", ושל "אותלו" של שקספיר, תחת השם "איתיאל הכושי".

זלקינסון מתאר את "יוחנן מילטון" כ-”סופר מהיר ומליץ נשגב, אשר הביע חידות מני קדם, ונשא משלו ללמד תורה ומוסר, והפליא והגדיל מעשהו מכל חכמי הגוים ללשונותם אשר היו לפניו, ואחריו לא קם כמוהו”, בתרגומו: פרדס אין: משל ומליצה: נחלק לשנים עשר ספרים / … על פי יוחנן מלטן ; … ומתורגם יהודית … על פי יצחק זאלקינסאן.אלטונה תרכ"ב, 1862.

ושוב בכותר: שיר יסודתו בכתוב ויגרש את האדם: נחלק לשנים עשר ספרים, וינה 1871.

ובמהדורה חדשה "ויגרש את האדם", בידי קרן אחווה משיחית בירושלים 2003.

קטע מהתרגום פורסם שוב ב"פנינים משירת העולם" בעריכת גילה אוריאל, הוצאת יבנה, 1953.

וקטעים נוספים פורסמו ב"מבחר שירת אנגליה" של ראובן אבינעם, בהוצאת מסדה ב-1956.

ובפרק 9 בגיליון "הליקון" מספר 21 ב-1998.

תוכלו לקרוא את התרגום הזה בפרוייקט בן יהודה כאן.

תרגום שני היה במאה ה-19 על ידי שמואל רפאלי: תולדת אדם וחוה: חטאם בעץ הדעת, השתלשלות הסבה להחטא הזה, יסופר בדרך ספור חזיוני / … מאת … יאהאן מילטון ; נעתק חפשי לשפת עבר … ע"י שמואל רפאלי. ירושלים תרנ"ב ,1892

בפעם השלישית תורגם "גן העדן האבוד" בידי ראובן אבינעם (שתירגם תחילה את "שמשון הגיבור" של מילטון), שפירסם תחילה קטעים מתרגום היצירה של זלקינסון בספרו "מבחר שירת אנגליה: אנתולוגיה בשלשה חלקים המכילה את מיטב שירת אנגליה מראשיתה ועד דורנו בצירוף מבוא לשירה, תולדות המשוררים ותמונותיהם והערות לשירים", 2 כרכים, תל אביב, מסדה, תש"ב–תש"ד.

לאחר פרסום זה החליט לתרגם את הפואמה בעצמו לעברית מודרנית, אך הפואמה פורסמה בשלמותה רק כמה שנים לאחר מותו ב-1974: גן העדן האבוד, תרגום ראובן אבינעם, עריכה, מבוא ונספחים אסתר י’ בית הלחמי, איורים: ויליאם בלייק, גבעתיים, מסדה ועם הספר, 1982.

מתרגמים נוספים שתירגמו קטעים מהיצירה היו:

אברהם רגלסון : אהבת אדם וחוה בגן-עדן, וקטעים באור הקבלה בשירת מילטון.

שמעון זנדבק ב"אנתולוגיה אנגלית – לקט משירת אנגליה מן המאה העשירית עד היום הוצאת שוקן תשל"ג 1973.

גן העדן האבוד, ספר א' 283 – 313 / / Milton, John / Paradise Lost, Book I, II. 283-313

גן העדן האבוד, ספר א' 589 – 669 / / Milton, John / Paradise Lost, Boook I, II. 589-669

אריה סתיו: גן העדן האבוד 1-83 בתוך "ג'ון מילטון – המענה העברי לאתגר ההלני", בספרו שבעה שערי שירה – משוט פיוטי על פני תרבות המערב: שער שני: מבחר משירת הרנסנס, הבארוק והמאה הי"ח, ערך ותרגם: אריה סתיו, תמוז, 2005.

ליאור שטרנברג: קטע מ"גן העדן האבוד" בגליון הליקון גיליון 76, חורף 2007, תשס"ז

מיכל זכריה: מתוך גן העדן האבוד / מאנגלית: מיכל זכריה ספר ד' 1-113 ספר ט' 856 – 959 הו גיליון 18 סיוון תשע"ט / גיליון קיץ, 2018.

אפוס ההמשך "גן העדן המוחזר", על ישוע הנוצרי מעולם לא תורגם ככל הנראה לעברית.

תרגומי "שמשון הנאבק"

יצירה נוספת על רקע תנכי של מילטון שתורגמה היא על שמשון, "שמשון הנאבק".

גם היא תורגמה לעברית פעמיים – פעם במאה ה-19, ופעם בידי ראובן אבינעם במאה ה-20.

ועוד שני מתרגמים נוספים תרגמו קטעים שלה.

התרגומים של היצירה לעברית הם:

שמשון הגיבור,תירגם יוסף מזל, מנצ'סטר,תר"ן 1890

ותרגומו של ראובן אבינעם (גרוסמן): שִׁמְשׁוׁן הַגִּבּוֹר / פואמה דרמתית, הוצאת "מסדה" תל-אביב, תש"י.

מבחר קטעים פורסם ב"מבחר שירת אנגליה" בתרגום ראובן אבינעם.

שמעון זנדבק: ב"אנתולוגיה אנגלית – לקט משירת אנגליה מן המאה העשירית עד היום"' הוצאת שוקן תשל"ג 1973

סמסון אגוניסטס 80 – 109 / מילטון, ג'ון / Milton, John / Samson Agonistes, II. 80-109

סמסון אגוניסטס 1687 – 1707 / מילטון, ג'ון / Milton, John / Samson Agonistes, II. 1687-1707

אריה סתיו: שמשון הנאבק בתוך "ג'ון מילטון – המענה העברי לאתגר ההלני" "שבעה שערי שירה – משוט פיוטי על פני תרבות המערב":שער שני: מבחר משירת הרנסנס, הבארוק והמאה הי"ח, ערך ותרגם: אריה סתיו תמוז 2005.

לעברית תורגם ספר שלישי של מילטון שאינו פואטי אלא עוסק בחופש הכתיבה.

אריאופגיטיקה: נאום בעד חירות ההדפסה ללא צורך ברשיון בפני הפרלמנט של אנגליה / ג'ון מילטון ; מבוא ויליאם קולברנר ; תרגום אביעד שטיר, ספריית לויתן: ספרי מופת בפילוסופיה, תשע"ג 2013.

לעברית תורגמו גם כמה מהיצירות "הקטנות" של מילטון באנתולוגיות ובכתבי עת שונים

בתרגום סלקינסון

פנינים משירת העולם בעריכת גילה אוריאל

בתודה ובתפלה לאור –

אברהם רגלסון

המנון לאור (קישור) / מילטון

בספריה בקמברידג' (קישור) / מאת ג'"מ, ומיוחס לעתים למילטון

מבחר השירה האנגלית בתרגום ראובן אבינעם ,1956

• • 'Allegro
  • Il Penseroso
  • כה דברה הרוח (The Spirit Epiloguizes – from Comus)
  • על מות לליסידס (Weep No More – from Lycidas)
  • לזמיר (To the Nightingale)
  • על סנוריו (On His Blindness)
  • לסיריק רעו (To Cyriack Skinner)
  • גן העדן האבוד /מבחר קטעים/ (Five excerpts from Paradise Lost) – תר' י. ע. סלקינסון
    • בתודה ובתפלה לאור (Hail, Holy Light)
    • שוכני-עדן (Dwellers of Eden)
    • שירת בני-עדן (Song of the Dwellers of Eden)
    • לבת-השיר (To the Muse)
    • חטאה, מות ושטן (Sin, Death and Satan)
  • שמשון הגבור /מבחר קטעים/ (Four excerpts from Samson Agonistes)
    • קינה (On His Blindness)
    • נקמת שמשון (Samson's Vengeance)
• • אב על בנו (Father on Son)
  • דבר אחרון (The Final Chorus)

ראובן צור גזת זה"ב-סונטים ותרגומיהם ,1988
ראובן צור החליל והקוקיה:תרגומים משירת אירופה

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993 – תשנ"ג

על עיוורונו // On His Blindness

רונן סוניס

ג'ון מילטון / על עוורונו / On His Blindness / קישור ל#תרגום_לשישי 168

על העיוורון, סונטה של מילטון בשבעה תרגומים לעברית. תרגומים של ראובן אבינעם, ראובן צור, דליה רביקוביץ, משה גנן, מירי אבישׂר, דוד צמיר־גל ורונן סוניס, באתר הארץ, 2 באפריל 2024

שבעה שערי שירה:משוט פיוטי על פני תרבות המערב-שער שני: מבחר משירת הרנסנס, הבארוק והמאה הי"ח ערך ותרגם: אריה סתיו,תמוז ,2005 (קישור לגרסה באינטרנט)

סונטה 7 / Sonnet 7

אדולף גומן / תרגומים ‏

סונטה על עורונו Sonnet On his blindness

בליל המנוחה שלי אישה קדושה

Methought I saw my late espoused saint
(Sonnet 23)

הו זמיר

O Nightingale

שיר אהבה:לקט שירי אהבה מספרות העולםליקט, תירגם וביאר שמעון זנדבנק חרגול הוצאה לאור,הוצאת עם עובד,תשס"ט-2009

 On his Dead Wife

 על אשתו המתה

בספר בּארוקו -אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע-עשרהמבחר, תרגום והערות: עמינדב דיקמן כרמל * ירושלים

המפעל לתרגום ספרות מופת תשע"ב/2012

"על הזמן ",

בהגיעו לשנתו העשרים-ושלוש

דחק כרך ט'

ג'ון מילטון – אלגיה שישית, אל צ'ארלס דִיוֹדַאטִי, שביקר בכפר (מלטינית: עמינדב דיקמן)

דחק כרך י"ז

 – ליסידאס (תרגם מאנגלית והעיר: עדו ניצן)