מחלה ורפואה כמטאפורה בעולם המשפט: קריאה מונחית בספרו של מיכאל ספרד "כיבוש מבית: מסע אל מקורות ההפיכה המשטרית"

הקדמה

בספרה של סוזן סונטאג, "המחלה כמטפורה", היא מנתחת את הנטייה להשתמש בדימויים (טרמינולוגיה ורטוריקה) מתוך עולם הרפואה, המחלות והטיפול, בתוך הספרות הצבאית והמלחמות, וגם להיפך. כמו כן היא מכוונת זרקור על ההרגל של שימוש בדימויי חולי ודרכי ריפוי על ידי פוליטיקאים בנאומיהם, ואף בכתיבתם הפובליציסטית והופעותיהם בציבור ובתקשורת. סונטאג מדגימה את טענתה על ידי בחינת מסכת הדמיונות, האגדות, ההשוואות, וההנגדות שנרקמו לאורך ההיסטוריה מהעתיקה ועד ימינו סביב מחלת הסרטן, וקודם לכן סביב השחפת (ראו במקורות). להלן כמה וכמה דוגמאות עכשוויות (מעבר לספרה של סונטאג).

כאמור, השפה הצבאית-מלחמתית משמשת כמטאפורה השכיחה ביותר בתיאור של מחלות והטיפול בהן, וגם להיפך, כאילו מדובר בשתי תופעות תאומות: המחלה מתוארת כאויב שיש להילחם בו עד חורמה ולהכחידו, להשמידו, למוחקו מעל פני האדמה, או מתוך גופו ונשמתו של האדם החולה; חייבים לנצח מחלה, ניצחון מוחלט, שכן כישלון יבא קטסטרופה ומוות; המטופל והמטפל נחשבים ללוחמים-חיילים ולא קורבנות או עדים סבילים; גורמי המחלה (למשל, חיידקים) הם פולשים זרים או מורדים פנימיים ובוגדים (במחלות אוטואימוניות) עד מלחמת אזרחים; ניתוחים ותרופות הם כלי זין, פגזים, תחמושת (ויש אפילו כלכלת חימושים וברפואה זה קרוי קווי טיפול עוקבים ששומרים אותם כעתודה לעת מצוקה ומחסור או חוסר תגובה ועמידות); המלחמה במחלה דורשת גיוס כללי של משאבי הגוף והנפש (כולל של משפחה וחברים), ושימוש מושכל ואמיץ בהם כמו למשל במלחמה נגד הסרטן המכרסם (האגודה למלחמה בסרטן כשמה כן היא בכל החברות והמדינות); יש לעודד את המטופל החולה כחייל להילחם על חייו, להקריב, לא להיכנע, לא להפסיד בקרב, לא לסגת. באופן פרדוקסלי, שפת המלחמה שגורמת להלם קרב (=מחלה) באדם הבודד משמשת לתיאור המאבק במחלה (=הלם קרב) שאותה היא מייצרת (ראו במקורות).

דוגמאות אחדות משלל תופח של השימושים הנלוזים בשדה הפוליטיקה הישראלית (בנאומים, ויכוחים, הצהרות, והתכתשויות קבל עם ועולם), של טרמינולוגיה רפואית-מלחמתית בפי הפוליטיקאים למיניהם: האיש הזה (או הקבוצה הזאת) הם סרטן המכרסם בגוף האומה ומתפשט באיבריה ומאיים על חייה; הם מפיצים רעל או מזריקים רעל בעורקי האומה או הצבא, מרעילים בארות, ויש להשמידם כמו שנלחמים בחיידקים או בג'וקים; האמירות שלו או שלהם גורמות לפניקה, לתבוסתנות, זורעות פחד ואימה, תוקעות סכין בגב האומה או הצבא וגורמות לדימומים שיש לעוצרם בכל מחיר; החטופים שחוזרים מהשבי הם שטופי מוח. ועוד כהנה וכהנה… ברוב המקרים הפוליטיקאים מגלים בורות מדהימה הן בשפה הרפואית והן בשפה הצבאית, ללא בושה ומתוך תחושת צדק מושחתת (בכוונה לא הבאתי דוגמאות קונקרטיות, אבל המבין וחי בתוכנו – מבין ומבחין).

מאידך, השימוש בטרמינולוגיה רפואית-מלחמתית ודימויים מעולם החולי והריפוי, הניצחון וההפסד, בעולם המשפט – אמנם קיים, אבל פחות שכיח. כך נדמה לי לפחות, אבל תוך הסתייגות כי בניגוד לרפואה וצבא, שדות בהם ביליתי את מרבית חיי הבוגרים, לא נחשפתי באותה המידה לעולם בתי המשפט והשפיטה, לקרבות בין קטגורים לסנגורים וכדומה.

לכן, הופתעתי במידת מה מהשימוש שעושה עורך הדין המוכר והמוערך מיכאל ספרד בספרו "כיבוש מבית" במטפוריקה מהסוג הזה, ועושה זאת בצורה מרהיבה. קראתי בספר קריאה  שנייה, והפעם צמודה, תוך התמקדות בשימוש שהוא עושה בשפה הזאת. ראשית אביא את הציטוטים ובהמשך אנתח את המשמעויות.

קריאה צמודה ב"כיבוש מבית" – השפה הרפואית-מלחמתית

הפרק הרביעי בספר

הפרק הרביעי בספר (עמ' 115-95) שכותרתו "מתי החלה ההפיכה המשטרית?" נפתח כך: "התשובה לשאלה מתי החל אירוע היסטורי חשובה משום שהיא ממסגרת אילו תהליכים חברתיים והתרחשויות פוליטיות 'שייכים' לאירוע הנבחן. כשמדובר באירוע שלילי, כל תשובה מאבחנת את המחלה באופן שונה – האם מדובר בכשל נקודתי או בתופעה כרונית? האם הנגע מגיע מבחוץ או שמא מדובר במחלה אוטואימונית? האם יש כאן בעיה חברתית או פוליטית מתוחמת, או כזאת שנוגעת לבסיס שממנו צמחה החברה ושעליה היא ניצבת? הדיאגנוזות השונות מובילות לא רק לתובנות שונות לגבי אופייה של המחלה, אלא גם לזיהוי של סוג הטיפול הנדרש ולהתווייתו. לכן קריטי לזהות באופן מדויק את נקודת המוצא שהובילה לאירוע היסטורי רע, אחרת ניכשל בסיכול הסכנות הנובעות ממנו. […] מהי נקודת המוצא שהובילה למציאות שבה ריסוק העצמאות של הרשות השופטת וריכוז כל הסמכויות השלטוניות בידי הממשלה והעומד בראשה, תוך התנערות מהמגבלות המוטלות על הרוב השולט, היא אפשרות ממשית? – התשובה לשאלה הזאת מחייבת התבוננות כנה וכואבת בתכונות היסודיות של החברה הישראלית ובהיסטוריה שלה. אפשר כמובן להגיע למסקנה שהכול נולד מניצחונם בבחירות של כמה אנשים רעים, לפיכך התרופה למחלה הממארת שהתגלתה בגוף הישראלי היא ארגון טוב יותר של המפלגות המתנגדות להפיכה, עידוד נמרץ יותר של מצביעים לצאת לקלפיות, ותקווה שמחנה המתנגדים יזכה בשניים-שלושה מושבים יותר מיריבו בבחירות הבאות לכנסת… אבל זה יהיה בגדר טיפול בתסמינים, לא במחלה. היא תשוב ותכה בגוף, אלא אם כן נזהה ונעקר את מצע הגידול שלה" (עמ' 97-96; המילים המודגשות בטקסט הן שלי). זהו הקטע המכונן, המניפסט הבסיסי של הספר.

לצורך ניתוח השוואתי ואינטרטקסטואלי, מבחינת השימוש בעגה הרפואית-מלחמתית, של המניפסט הבסיסי והמרכזי של הספר – הקטע המכונן של התמה המרכזית (אליה נגיע בסוף ניתוחנו) – שלמעלה, אפתח בהבאת תיאור כללי מאוד של מפגש ההתוודעות (אינטראקציה) בין אדם חולה לבין רופא. קם אדם בבוקר ומרגיש חולה ('משהו לא בסדר' בגוף-נפש) ופונה לרופא (בדרך כלל רופאים לא יוצאים לצייד של חולים ברחובות). שלבי פעילות הגומלין בין המטופל למטפל הם כדלקמן: אנמנזה – קבלת סיפורו של החולה מפיו (הוא מספר על הסימפטומים ובעברית התסמינים) תוך כדי שו"ת עם הרופא; בדיקה פיזית ונפשית שמבצע הרופא בחולה – סטטוס, הסימנים שהרופא מוצא בגוף החולה; קביעת הצורך וביצוע שימוש באמצי עזר (בדיקות מעבדה, דימות, ביופסיה, ועוד); קביעת האבחנה-הדיאגנוזה שממנה ייגזר הטיפול (תרופות, ניתוחים…) ובהמשך הפרוגנוזה (צפי של העתיד הרפואי); עם או בלי תהליך שיקום; ועד הכרזה על ריפוי וסיום האינטראקציה או לחילופין, מעבר למעקב ארוך טווח עד כל החיים, כאשר מדובר במחלה כרונית הדורשת שימוש בתהליכי בקרה, פיקוח, שמירה, והתערבות חוזרת כדי למנוע התלקחות של המחלה (ההפך מרמיסיה, דהיינו רצידיבה, חזרה של המחלה) לזמן ארוך או לכל החיים (נא לזכור שחיי הומו סאפיינס משולים למחלה סופנית!).

וכעת לטקסט המשפטי-חברתי. כותרת הפרק היא השאלה הראשונה ששואל הרופא, מתי ואיך החלה המחלה (ההפיכה המשטרית). אירוע שלילי הוא רגע התפרצות המחלה, והתשובות הן גורם מכריע בתהליך האבחנה. במקרה שלנו ספרד מתייחס למושג נגע שהוא בדרך כלל גוש נמוש שלא צריך להיות שם באופן נורמלי או פרט זר אחר, ואז צריך לברר האם הנגע מגיע מבחוץ (חיידק, וירוס, טפיל, אויב…) או שהוא מגיע מבפנים, על ידי תאים שעוברים שינוי (מוטציה), משתגעים ותוקפים בתוך המשפחה, בתוך גופו ונפשו של החולה, וזו מחלה אוטואימונית, מחלה שבה צבא ההגנה או השלטון הנבחר תוקפים את עמם הם ואת מוסדותיו. במקביל שואל ספרד, האם מדובר בכשל נקודתי או בתופעה כרונית? אכן שאלה רפואית לעילא ולעילא – כשל נקודתי הוא מצב פתולוגי של תקלה חד-פעמית במיקום אחד מוגדר כתוצאה מסיבות שונות כמו, עייפות חומר מקומית, מישהו שנרדם בשמירה, או סתם פשלה, 'טעות אנוש'. מכאן שאין בעיה סיסטמית מערכתית כלל-גופית ולכן הטיפול צריך להיות נקודתי ומכוון לאתר הזה בלבד. לעומת זאת, תופעה כרונית מרמזת שמדובר בתהליכים מערכתיים שהתבשלו על אש קטנה והבשילו אחרי זמן רב שבו הם התפתחו מתחת לרדאר של רשויות השלטון והחוק ולא זוהו בזמן, ואזי הטיפול הוא הרבה יותר מורכב, כי הוא חייב להיות מערכתי ודורש ניקוי אורוות כללי – למשל כימותרפיה לכל הגוף כי הסרטן מפושט, בעוד שבכשל נקודתי מספיק לבצע ניתוח מקומי נכון או הקרנה מקומית וחיסול האויב בעודו באיבו. במילים אחרות, ההגעה לאבחנה מובילה בהכרח לבחירת סוג הטיפול, אבל לא רק. אלמנט יותר משמעותי הוא לימוד לעומק של נקודת המוצא כדי למנוע בעתיד חזרה של הנגע, של המחלה, של גורמי העומק. שהרי אחרת, מהר מאוד יסתבר שטיפלנו בסימפטומים ולא בגורם העומק של המחלה ואז היא בהכרח תחזור פעם נוספת. טיפול טקטי מקומי ללא טיפול אסטרטגי כוללני דומה להתייחסות לקצה קרחון בלבד בלי לטפל בקרחון כולו! רק אחרי כל המהלכים האלה ניתן להפעיל מערכת של תיקונים, שיקום, וחזרה בטוחה למצב הבריאותי המקורי.

בפרקים הבאים, ספרד ממשיך להלך באותה הדרך. בניתוח ההיסטורי הסוציולוגי-משפטי הוא מגיע למסקנה שהכיבוש הנמשך (של איו"ש ועזה) אחרי מלחמת ששת הימים הוא הוא נקודת המוצא: "שם הושקה וטופח הסרטן הגזעני המאמין שליהודים מגיע יותר. רק שם? רק בכיבוש? שאלה טובה. היא נוגעת לגרעין של קיומנו כחברה, לערכים המעצבים של הישראליות. בשלב הזה של החפירה [החקירה הרפואית לעומק] שלנו אפשר לומר בלי היסוס: הכיבוש היה ועודנו עירוי של רעל. הוא חובר ביום השביעי של מלחמת ששת הימים לווריד הישראלי ובמשך עשורים מאז הוא משחרר יום-יום, שעה-שעה, חומרים מזהמים לגוף שלנו [נגע שמגיע מבחוץ]. חומרים אלה הם אבות המזון של ההפיכה המשטרית, וטפטופם המתמיד יצר התמכרות ישראלית לכוח, לנישול, לעליונות [צורה של זיהום כרוני עמיד לטיפולים אנטיביוטיים]. יש לומר ביושר שסמכותנות, כוחנות ועליונות יהודית הן איברים ישראליים. גם הנכונות להפר זכויות אדם בהיקפים עצומים כדי לממש עליונות יהודית היא חלק ממי שאנחנו כחברה, וכך גם ההתרגלות להפרות אלה כמצב של קבע. הכיבוש והאפרטהייד הם הסטרואידים של ההפיכה המשטרית" (עמ' 137-136). ספרד משתמש כאן בשלוש מטפורות רפואיות מפורסמות: זו של שקית עירוי וטפטוף נוזלים המכילים רעלים או תרופות לוורידי החולה, החברה הישראלית; צלחת הפטרי המשמשת כאבות מזון לגידול של חיידקים וגורמי מחלה אחרים; השימוש בסטרואידים כגורם ממריץ ומשלהב של המחלה, שהרי סטרואידים הם קבוצת ההורמונים שאחראית על גיוס משאבי אנרגיה לצורכי לחימה וכדומה.

בעמ' 142-137 משתמש ספרד במטאפורה מעולם רפואת הנפש, מעולם הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, ותוך שימוש בכתביהם של הסוציולוג זיגמונט באומן, סבו מצד אמו, ואלה של הפילוסופית חנה ארנדט – אשמת השורד וקללת השורדים, ובעיקר העובדה שאלה עוברים בתורשה לדור השני והופכים לקורבנות תורשתית קולקטיבית המטופחת על ידי הימין הקיצוני של מדינת היהודים בימים אלה ממש. בלי להיכנס כאן לדיון ספציפי בתסמונת הזאת, שמקורה בחקר תגובות אנשים פוסט-טראומתיים ובחקר שורדי שואה וצאצאיהם בפרט, ניתן לומר ולהזכיר כאן את אמירתו של ישעיהו לייבוביץ' כבר ומיד אחרי מלחמת ששת הימים "הכיבוש משחית", ואת נאומו של יאיר גולן מ-2016 ביום השואה, ולהבהיר כדלקמן – השימוש בשואה כמטבע עובר לסוחר וכדי להצדיק התנהגות מקרבנת של דור שני ושלישי אחרי השואה, ושל החברה הישראלית כולה וההנהגה הימנית שלה, גורמת לזילות השואה, ויותר מכך הופכת אותנו ל"יודונאצים" (לפי לייבוביץ'), כאילו לא למדנו דבר וחצי דבר מלקחי השואה, דווקא אנו היהודים שהיינו קורבנותיה. זוהי הטרגדיה הכי גדולה של הישראלים בימים אלה ממש.

המטאפורה הגנטית והקרדיולוגית (עמ' 163): "אם נסכים שבתוך הלב של ההפיכה המשטרית יש חדר של עליונות יהודית, אין מנוס מהתובנה שההפרעה האישיותיות החברתית הזאת אינה מוגבלת גיאוגרפית – לשטחים הכבושים; או בזמן – לשנים האחרונות. היא מבטאת פגם גנטי שקיים בנו מרגע היוולדנו כחברה. לפגמים גנטיים יש השלכות כבדות יותר או פחות, ולפגם המסוים הזה יש השלכה כבדה במיוחד: הוא נהפך לעיקרון משטרי מהותי". ספרד משתמש באנטומיה של הלב האנושי, איבר אנטומי-פיזיולוגי שבנוי משני חדרים ושתי עליות, כמטאפורה למרכזיות של הפגם הגנטי "עליונות יהודית". שהרי החדר השמאלי של הלב הוא תמצית תפקוד המשאבה הזאת שבה תלויים חיי בן התמותה. במקרה הזה יש טעות קטנה של ספרד: לא מדובר בפגם גנטי אלא בפגם אפיגנטי! פגם גנטי הוא תוצר אבולוציוני עתיק ולא נרכש עקב השפעות סביבתיות! ועליונות יהודית היא פגם שנרכש בדורות האחרונים כתוצאה של השואה והכיבוש, עובר בתורשה, ומתעצם בדורות הבאים אצל הצאצאים, ולזה קוראים פגם אפיגנטי. אבל זה באמת לא נורא חשוב לעניינינו.

הפרק השביעי "פוסט שבעה באוקטובר" [2023] והפרק האחרון "סוף דבר: אז על מי ועל מה מגינים בקפלן" (עמ' 181-165)

כאן מופיעות כמה וכמה מטtפורות רפואיות חוזרות וגם חדשות: "שלל המחלות שאיתן הגענו לשישה באוקטובר השתוללו בנו בשבועות ובחודשים שאחרי שבעה באוקטובר" (עמ' 170). הרמז הוא שקוף – מבחינה רפואית, בהתקלות עם טראומה קטסטרופלית יש הבדל תהומי בין אדם בריא בגופו ובנפשו שאינו סוחב על גבו מחלות רקע, לבין אדם חולה הסוחב על גבו מטען של מחלות רקע, מבחינת יכולת ההתמודדות, כושר השרידות וסיכויי האחלמה מהאירוע הטראומתי. אין ספק שההפיכה המשטרית היא מחלה שהחלישה את גוף המדינה והחברה והייתה, בין היתר, גורם משמעותי בהתקלות עם הטראומה ובהתמודדות איתה.

המטאפורה של מוגלה וגרורות (עמ' 174): "לפעמים נדמה שלא נותר אתוס ישראלי אחד משותף לכולנו. התפשטות הפצעים המוגלתיים שסבלנו מהם קודם לכן הואצה בחסות האסון והמלחמה. והכי חשוב לטעמי: התברר שההתעלמות המכוונת של המחאה נגד ההפיכה המשטרית – מחאה שהצהירה על עצמה שהיא מבקשת דמוקרטיה – מהכיבוש, מהאפרטהייד ומהאפליה והדיכוי של אזרחי ישראל הפלסטינים, נידונה להכשילה. אי-אפשר להיאבק רק נגד הגרורה, את הסרטן צריך לעקור מהגוף כולו, וודאי מהשורש". ההפיכה המשטרית היא מוגלה מתפשטת של פצע, או גרורה סופנית של סרטן מפושט, והסרטן/פצע הוא הכיבוש, האפליה, והדיכוי. במשך עשורים התעלמנו מנוכחות הפצע/סרטן הגרורות הגדלות, עד שההפיכה המשטרית פרצה, ואז התרופה/מחאה מחטיאה את המטרה! במקום להילחם בהפיכה המשטרית היא צריכה לרדת לשורש המחלה וזה הכיבוש המשחית שהשחית והפך אותנו למקרבנים משיחיים שבסופו של דבר משמידים את הדמוקרטיה, היא בריאותנו, חירותנו והשלום. והדוגמה "חלקים נרחבים אטמו את שריר הלב שלהם, קנו את זה ש'אין בלתי מעורבים' בעזה…" (עמ' 175). חזרה לשדה הקרדיולוגיה.

ובסיכום: "אל הטראומות והפוסט-טראומות שעיצבו את האישיות הקולקטיבית שלנו. הכרת הבעיה, ידיעת מקורותיה והבנת המנגנונים שיצרו אותה הן השלב ההכרחי הראשון של כל טיפול"(עמ' 178). ספרד מסכם כמו מנתח סרטן מדופלם: אנו עברנו טראומה ואנו הלומי קרב ובכדי לתת טיפול נכון ומיטבי יש להתחיל מהכרת הבעיה (חקר האנמנזה-ההיסטוריה); לדעת ולהגדיר את המקורות-גורמים מחוללי המחלה (להגיע לאבחנה) ובכדי למצוא טיפול יש לפענח ולהבין את המנגנונים שיצרו את המחלה-בעיה; ומכאן למשל, אפשר יהיה לטפל נכון ב"מוטציה של העליונות היהודית" (עמ' 179); "אבל צריך לומר שלא רק היעדרה של תרבות משפטית בעלת נוגדנים מובנים לרודנות הרוב ולניצול לרעה של השררה מסכן את חירותה של החברה. […] אנו חייבים לנתק את עצמנו מהעירוי הכיבושי, שמשחרר לגופה של החברה הישראלית באופן קבוע מנות של עליונות יהודית, ולהתגבר על הפגם הגנטי שלנו כחברה, […] הם הערובה היחידה לכך שהפגם הגנטי ייהפך מדומיננטי לרצסיבי" (עמ' 181-180). כאן המחבר פולש לעומקה של המטפוריקה הרפואית: העולם של תורת החיסון והנוגדנים (אימונולוגיה) ועולם הגנטיקה הקלסית – המשמעות של פגם גנטי או מוטציה דומיננטיים היא שהוא יעבור בתורשה תמיד ולכל הצאצאים! בעוד שפגם גנטי רצסיבי יעבור רק במקרים מועטים ומסוימים בלבד ובכך יש סיכוי טוב להכחדתו בסופו של דבר.

אחרית דבר

"הכיבוש מבפנים" הוא מסמך אקטואלי של עו"ד ותיק שהקדיש את חייו להגנה על זכויות אזרח, על עקרונות הדמוקרטיה, ותוך הכלה של החוק הבינלאומי וערכי יסוד הומניסטיים.

הספר מכיל פסיפס של נתונים, ניתוחים, והסברים מארבעה עולמות: פוליטיקה; דמוקרטיה; משפט; ההפיכה המשטרית. מטרתו להוכיח ולשכנע, על ידי חפירה היסטורית לאחור ולעומק, את התמה של "הכיבוש משחית" כהסבר הסיבתי הראשון במעלה למצבה הנוכחי של המדינה והחברה בישראל.

ניתוח הטקסט מזווית ראייה צרה של שימוש בטרמינולוגיה ומטאפוריקה רפואית-מלחמתית מראה, ללא ספק, שספרד אכן עושה בה שימוש בולט ומושכל. ידוע כי הדמיה מטאפורית של בעיות ופתרונן בתחום החברתי-משפטי על ידי שימוש במונחים רפואיים מיתולוגיים מפחידים כמו סרטן, פגמים גנטיים, כשל לבבי או חיסוני והפרעות נפשיות, מטיל אימה וגורם לסלידה ורתיעה. מכאן, שמדובר במטאפוריקה מאוד יעילה, רלוונטית, ומעוררת לחשיבה ביקורתית.

אולם יש לזכור ולהזכיר שקיים פער מובהק בין שלושת מצבי היסוד של מאבקים בין-אנושיים לחיים ולמוות: (א) בשדות הקטל הצבאיים, בן אדם נלחם (לא משנה המוטיבציה) בבן אדם אחר, אבל הלכה למעשה הוא נלחם על חיי גופו ולצורך כך נוטל חיים של בן אדם אחר, היריב; (ב) בבתי החולים ובחדרי הניתוח, בן אדם נלחם למען חיי גופו של בן אדם אחר, וכישלון מתבטא במרחב מצפונו של המטפל, אבל הוא אינו נוטל חיי אחרים; (ג) בבתי המשפט, בן אדם נלחם על חפות, כבוד, וחופש של אדם אחר מול יריב (בן אדם או שלטון), וכישלון מתבטא באובדן חירותו של אדם מטופל. במילים אחרות: החייל נלחם על חייו תוך קטילת חיי זולתו; בחדר הניתוח רופא נלחם למען חיי זולתו המטופל; באולם המשפטים, עו"ד נלחם למען חירותו של אזרח.

מקורות

מיכאל ספרד, כיבוש מבית: מסע אל מקורות ההפיכה המשטרית, הוצ' קרן ברל כצנלסון, תל-אביב, 2025 (עמודי הציטוטים לקוחים מספר זה).

סוזן סונטאג, המחלה כמטאפורה, תירגם מאנגלית יהודה לנדא, הוצ' עם עובד, תל-אביב, 1980 (פורסם במקור ב-1977).

יצחק מלר, לטבול את העט בפצע: טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק, הוצ' רסלינג, תל-אביב, 2022, עמ' 72 (עיבוד של עבודת דוקטורט שאושרה ב-2021 באוניברסיטת בן-גוריון בנגב במחלקה לספרות עברית).

יצחק מלר, מסע חיים, הוצ' רמות, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, 2004: פרקים יז'-יח', עמ' 131-123 (כותרות הפרקים: "לנתח ולהוציא ולכרות גוש – כיבוש מוצב"; "על רפואה וצבא, רפואה מתגוננת ותעוזה רפואית").

Paula Span, "Fighting Words are Rarer among British Doctors", The New York Times, April 22, 2014.

דף הפייסבוק של מיכאל ספרד