סיפור פנטסטי על עיר אפורה וקודרת עד שיום אחד…
המערכת
העיר האפורה ביותר בעולם סבלה מנשורת של חומרים רדיו-אקטיביים, רוחות עזות הטורקות דלתות וחלונות, וקוצים המתגלגלים ברחובות. גם המים שם היו מעופשים. על פני האנשים נחרטו קמטים מדאגה ומצריבת השמש והרוח. המלחמה הרסה כמעט הכל. הייאוש כרסם בלבבות והר הגעש הסמוך איים בכל עת לעשות שמות בעיירה שספגה כל כך הרבה. ראש העיר הנכנס, מודע לעומק האיומים והמכות על האזרחים, אסר לחייך.
"זה מעורר בוז למצבנו וחוסר רגישות לסביבה", טען, והוא הורה לפקחים לקנוס חייכנים. ואף נתקנו תקנות המחמירות ענישה לגילויי שמחה ואושר, ובמקרים חמורים עד למאסר.
הצבעים ששלטו בעיירה היו אפור, חום, וצהבהב חולני. אלו גם היו הצבעים בהם השתמשו התושבים. ראש העיר החדש אפילו לא חש צורך לאסור על שימוש בצבעים אחרים. הילדים הקטנים המעטים שהיו, גדלו לתוך עולם בו אלו היו הצבעים המוכרים. גננת מלאת ייאוש נתנה לילדים שבגן שלה לצייר בצבעי אפור, חום, וצהבהב, והיסתה אותם בכל פעם שהרימו את קולם יתר על המידה.
יום אפור אחד, כשהרוחות יללו בחוץ והרעישו עולמות, ילדה אחת נשכחה מחוץ לביתה. להוריה מלאי הייאוש ואוזלת היד לא היה כוח אליה. היא עמדה שם לבד בחוץ ביום הנורא ששרר. כל העיירה הייתה מסוגרת, התושבים ספונים בביתם, ורק היא לבדה מול עולם קודר. הדלת הראשית של הבניין האפרפר, הנטוי, והקלוף, הייתה נעולה בפניה ובפני כל אדם. הילדה החרדה נתנה לרוחות ללטף את פניה ולהסיר מהן את הדמעות. כשלא מצאה לעצמה תעסוקה, ומתוך שעמום, היא חפנה את ידה בחול האפרפר, מלא שאריות אפר מהמלחמה וחלקי טיח שנקלפו ונשרו אל מעזבות בצידי הרחוב הטחוב והריקני.
היד הקטנה שלה חיטטה בלי משים, עד שפגשה קופסה מאובקת. היא נשפה עליה, והתברר שזו קופסת צבעים. כך היה משורטט בקווים דהויים עליה. הילדה קרעה את הקרטון, והיו אלו צבעים ישנים מאוד ומאובקים מהימים הכבדים שעברו על העיירה. היא לקחה צבע אחד אפרפר וקישקשה על המדרכה. ציור היה אחד הדברים ששעממו אותה. בגן היה מותר לצייר רק מרזבים חלודים או ענפים שבורים. הפעם משהו משך אותה בקופסה המשונה. ולמרות הדחף לזרוק את הקופסה ולהמשיך לנבור באפר החולי, היא שלפה עוד צבע דהוי וצבעה איתו עוד פיסת מדרכה. זה החל חום מלוכלך שמהר מאוד הפך אדום, בולט וצעקני. הילדה התנשמה בכבדות, מעולם היא לא ראתה צבע כזה. היא צבעה וצבעה את המדרכה כמכושפת. לאחר מכן לקחה צבע נוסף מהחפיסה, הפעם האפרפרות התחלפה לירוק. הצבע הזה פתח את נשמתה כפי שלא הרגישה מעולם. אחר כך כחול. זה הזכיר לה, היא לא ידעה למה, משהו מהסיפורים שסיפר סבא שלה, אולי על השמיים, או העצים, היא לא זכרה במדויק, גם את סבא היא זכרה רק במעומעם, לפני שנפטר.
האנשים שיצאו מאוחר יותר, לאחר שהרוח שככה, החלו להתקבץ. על מקטע מדרכה לא קצר, היו שלל צבעים שכבר שנים רבות לא נראו בעיירה. לאחר זמן, הגיעו השוטרים עם מדיהם המאובקים. מהומה כזו הם לא זוכרים בעיר. המוני אנשים מתקהלים, מצביעים, מתלחשים, והיה חשש ממשי שמישהו יעלה חיוך על פניו. הלכו האנשים והשוטרים עד שמצאו את הילדה, מציירת ציור נהדר על מרזב. פרפרים צבעוניים (ולא אפרפרים כמו אלו שיש בעיר), שמש צהובה, שמים כחולים, ודשא ירוק. הם עצרו אותה ולקחו אותה לתחנה. שם שוחררה למעצר בית עד לבירור העניין.
"אסור שתסתובב בחוץ ללא השגחה", המליץ מפקד התחנה בפני השופט.
אל המשפט הגיע ראש העיר בעצמו. מהומה כזו גם הוא לא זוכר. הילדה הגיעה ברוב חוצפתה בשמלה אדומה, קוקיות בצבע תכלת, וכובע ירקרק חמוד. בחוץ היו הפגנות משני צידי המתרס. הייתה בעיה, לא היה חוק האוסר על צבעים, והילדה כלל לא חייכה, אך היא החזירה את הצבע לעיר והצבע עלול לגרור שמחה, או גילויי שמחה חלילה. היועץ המשפטי אמר שהחוק לא אוסר מפורש צבע וזה מפותל מדי להאשים גרימה אגבית לשמחה. לדיון שובצה השופטת החמוצה ביותר שיש. אך משהו בצבעוניות של הילדה ריכך אותה. היא פסקה לשחרר אותה לנפשה. את קופסת הצבעים כבר לא היה אפשר להחזיר.
כבר למחרת פתחה עלמה צעירה חנות פרחים ססגונית, שנקטפו רחוק, באזורים שמעבר להר הגעש המאיים. כמה אנשים לבשו חולצות צבעוניות. איש לא יודע היכן הן נשמרו עד עתה. אחד נועז הלך עם ציור של חיוך על החולצה (החוק לא אסר זאת במפורש וראש העיר לא שש לעוד מפלה בבית המשפט). ביום שלאחר מכן כמה יצאו לריצה עם בגדים ורודים, כחולים, ואדומים. מישהו ריסס גרפיטי מתגרה ומפר את הסדר הציבורי בצבעי הקשת: "תנו לצחוק לחזור כמו השמש".
כדור השלג התפרץ. שיער ראשם של כמה נערים ונערות נצבע בכחול, ירוק, ואדום. חנויות נצבעו בצבעים נחמדים. היו מתנגדים שיצאו בשצף על הפרצה שנפרצה ותאיים על כולם, שתסיר את המנגנון מפני האסון, ואת הבוז להיסטוריה העירונית, אבל התנועה הנגדית הייתה דבר מוגמר.
כשבוע לאחר מכן חגורת שוטרים הקיפה חבורה עליזה שהחליטה לצחוק בפומבי, ולא רק זאת אלא שהם רק הגבירו את צחוקם כשאזקו אותם בדרך אל המאסר. השערורייה הייתה גדולה, והיא התעצמה עוד יותר כשעיתון מחתרתי שחולק ברחובות הראה בבירור תמונות (צבעוניות), של כמה מהשוטרים, אשר לא התאפקו וצחוק נמרח גם על פרצופם.
הצחוק היה מידבק, ופשה בכל העיר כמו מגפה. הוא הדביק חנוונים, ונערי שליחויות, את הדוור, מחלק העיתונים, האופה, והמפרזל. רק ראש העיר הסתגר במעונו, מלנכולי מתמיד. ואיתו חבורת תומכיו ויועציו. הייאוש היכה בהם קשות. היה חשש, כך על פי התחזית, שהרוח מחר תהיה נעימה ותפיג את העננות הכבדה.
למחרת החששות התגשמו, השמש הציצה על פני העיר והדגישה הרבה יותר את הצבעים. כמעט כל העיירה יצאה החוצה. מישהו אפילו הביא אקורדיון ישן וניגן נעימה עליזה. אליו הצטרף מהר מאוד כנר, ולאחר מכן נגן גיטרה. את הכלים היה צריך לכוון, כי שנים כבר לא ניגנו בהם. אחד תופף על חנוכיית מרזבים, והקהל החל לרקוד.
באחד החדרים האפלים והטחובים ישב ראש העיר, ראשו בין ידיו. הוא הבין שהובס. פתח של תקווה נכנס לעיר האפורה, ומכאן כבר לא ניתן היה לעצור.
