מאבק המלך דוד בבנו אבשלום כפרודיה על רעיון המלוכה – סקירה על המחזה הקלאסי "מורד ומלך" מאת ישראל אלירז

דליה כהן-קנוהל סוקרת ומנתחת את המחזה התנ"כי הקלאסי של ישראל אלירז "מורד ומלך", על מאבק בין אב, דוד, ובנו, אבשלום, על כיסא המלוכה. עם הקדמה מאת אלי אשד.

הקדמה מאת אלי אשד

בשנת 1965 זכה המחזאי הצעיר ישראל אלירז בתחרות המחזה העברי המקורי של המועצה הציבורית לתרבות ואמנות עם מחזהו "הדוב", שלימים נקרא בשם "מורד ומלך". אלירז זכה במלגה של 2000 לירות להשלמת המחזה, שעסק בפרשת מרד הנסיך אבשלום במלך דוד מזווית ייחודית מאוד. הוא הוכר מייד כאחד המחזות המקראיים הטובים שפורסמו בעברית.

המחזה פורסם תחילה בדפוס תחת השם המקורי "הדב" בקובץ "שלושה מחזות" (תל-אביב, אגודת הסופרים בישראל, 1966).

המחזה עלה לבסוף על הבמה בתיאטרון חיפה, בפברואר 1968, תחת השם המוצלח יותר "מורד ומלך" בבימוי של ראובן מורגן, במאי ידוע של תסכיתי רדיו, שתירגם לאנגלית מחזה מקראי ידוע אחר של אלירז "שלוש נשים בצהוב" על ציפורה אשת משה. בתפקיד דוד הופיע גיורא שמאי ובתפקיד אבשלום השחקן הצעיר אילן דר. ההצגה רצה 38 פעמים לפני שירדה.

לדברי אלירז המחזה הוסרט אז לטלויזיה שרק החלה להתקיים, אבל לא ברור אם הסרט עדיין קיים.

"מורד ומלך" נבחר לימים בידי שמעון לוי וקורינה שואף כאחד מ-101 המחזות של "קנון התיאטרון העברי", דהיינו אחד מה-101 המחזות הטובים ביותר שעלו על הבמה העברית.

הנה מאמר של דליה כהן קנוהל שבו היא מנתחת את המחזה הקלאסי הזה, שתובנותיו על המאבק בין מלך וזה השואף להחליף אותו הן על-זמניות.

המחזה "מורד ומלך" לישראל אלירז: טיבו של מלך בשר ודם

המחזה הקלאסי של ישראל אלירז "מורד ומלך", הוא סיפורו של מרד אבשלום באביו, דוד המלך, המתמצה בתנ"ך בחמישה מפרקי ספר שמואל ב'. המחזה יוצר "קונקרטיזציה" של התוכן המקראי, כלומר, מחבר עבר להווה, ונותן, כדברי יהודה עמיחי, צידוק להווה. מצד שני, מדגיש המחזה את האישי, האנושי, הופך את העלילה לאוניברסלית, מורמת מעל לקונטקסט המקראי הקדמון-היהודי-ישראלי, וצובע את העלילה בצבע של טרגדיה קלאסית. פעולות אלה של קונקרטיזציה מחד ואוניברסליזציה מאידך, מרחיקות את סיפור המלכים הזה משיח תיאולוגי אמוני מעמיק, אבל מצד שני נותן למחזה אופי אוניברסאלי המתאים לכל זמן ולכל אומה.

המחזה עלה לראשונה בתיאטרון חיפה בשנת 1968, והוא מגולל את רקמת היחסים בין המלך האב ובנו האהוב, כסיפור אנושי על אהבת אב לבנו, בגידת הבן, וסופה, בדידותו ויגונו של האב.

המחזה התנכי על הבמה העברית

נציין תחילה שמן המאה התשע עשרה התעשרה המחזאות העברית בשפע של מחזות מקראיים. בשלב הראשון הועלו מחזות כמו "חלום יעקב" (ריכרד בר הופמן, "הבימה", מוסקבה), שעסק בציווי האלוהי ליעקב. "ירמיהו" מאת סטפן צוויג הועלה ב"האוהל" (1929). שנה לאחר מכן העלה "האוהל" את המחזה השלישי בטרילוגיה מקראית, "מגילת אסתר", מאת קדיש יהודה סילמן, שכוונתו היתה להציג את המגילה ברוח מזרחית ארץ-ישראלית. משנות השלושים התבסס המחזה המקראי בתיאטרונים השונים. "רחב" מאת הארי סקלר (1933) הוצג ב"הבימה", ו"תמר אשת ער" ב"האוהל" (1952). "אגדת אריה" הוצג ב"הבימה" (1935), ו"סדום" ב"האוהל" ארבע שנים לאחר מכן. "מיכל בת שאול" הועלה ב"הבימה" ב-1941, ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מאת סמי גרונימן ב-1943. באותה שנה הציגה "הבימה" את "בת יפתח" מאת חוה בושביץ. "אהבת ציון", שהוא עיבוד של הרומן מאת אברהם מאפו לשיר השירים, הוצג ב"הבימה" (1947).

שפע זה לא פסק גם בשני העשורים הראשונים של המדינה. עד לשנות השבעים של המאה העשרים הוצגו המחזות המקראיים בתדירות גבוהה יחסית, וכותביהם קיימו שיח בנושאים של דרמה ומקרא.

ואולם משנות השבעים, עת עליית הימין הלאומי והתחלת ההתנחלויות בשטחים, דעך העיסוק במקרא.

המופע המסמן אולי את תום עידן המקרא בתיאטרון הוא ההצגה "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין, שהיא פרודיה על אופן ההתייחסות לקדושת "הממלכה השלמה". באופן מסוים ניתן לקרוא את "מלכת האמבטיה" כתשליל של המחזות המקראיים "אכזר מכל המלך" ו"מורד ומלך". הממלכה המוצגת בו מונמכת, והופכת מארץ קדושה לחדר אמבטיה ולשירותים – מרחב מצומצם וחסר קדושה.

הנטייה לקונקרטיזציה של המקרא ניכרת בדבריהם של המחזאים הבולטים שכתבו מחזות תנכ"יים. בשיחת מחזאים שהתקיימה על הנושא אמר משה שמיר כי עם החומר המקראי עליו להתמודד כמו עם "חומר ממשי":

"לשם מה בכלל, המחזה התנכ"י? למה לכתוב על רקע תנכ"י? […] למה אנו נתלים כל כך בשמות ובסיפורים שאינם פרי יצירתנו? התשובה היא זו, נדמה לי: גם למרחיקי הלכת, גם למהפכי הכתוב, גם לחופשיים ביותר, דרוש הבסיס התנכ"י הקיים, היציב, הנצחי. לא חיפוש תפאורה, לבוש, אמתלה יש כאן, אלא נהייה כנה לצאת מתוך עצמנו, להבקיע אל מחוץ למעגל היחסים של האני המסוים במקום זמן מסוים […] ולצאת ולתת לאני איזה תוקף נוסף, איזה כוח נוסף, על ידי כך שדבר חוזר ומתעצב בתוך גורלה של דמות שקיומה נודע ועומד אובייקטיבית, כאחד ההרים, כחלק מהנוף, מקבל הדבר עצמו משנה כוח, בין עם אתה מזדהה עם הדמות-הסמל ומעלים עצמך בתוכה, ובין אם אתה נאבק עמה וכופה עליה את אישיותך. עצם הטיפול בהוויה בעלת קיום כה עשיר מעניק לך מכוחה". (משה שמיר, "שיחת מחזאים", "תיאטרון, דו-ירחון לאמנויות הבמה", גיליון 3, יוני–יולי, 1962).

דבריו הבאים של יהודה עמיחי , מבהירים כי הקונקרטיזציה של מחזות מקראיים בעשורים הראשונים למדינה, מתבטאת ברצון להביא לתוך החיים המודרניים את היציב והקבוע: "אנו חוזרים אל החומר התנכ"י ו'משתמשים' בו, כדי שיהיה משהו עתיק, משהו מאתמול, […] אנו מחפשים בעבר לא רק את ההסבר אלא גם את הצידוק – להווה שלנו בן ימינו". (יהודה עמיחי, "שיחת מחזאים", "תיאטרון, דו-ירחון לאמנויות הבמה", גיליון 3, יוני–יולי, 1962).

אהרון מגד העיד על עצמו ועל בני דורו כי השתמשו בפסוקי התנ"ך ובמכתמיו בשיחתם ובנאומיהם, וכי התנ"ך אף שימש לחיזוק הקשר שלהם עם ארץ האבות: "התנ"ך נלמד ונקרא בארץ לא כספר דת, אלא כיצירה גאונית, כאוצר לשוני רב-מכמנים, כמורה דרך גיאוגרפי וארכיאולוגי, כמעיין נובע של חכמה […] כמחזק את הקשר בין העם וארץ אבותיו, ערש תרבותו".(אהרון מגד, "תנ"ך עכשיו", "הארץ" 25.7.1986).

מרבית כותבי המחזות המקראיים משנות החמישים ואילך ניסו לפרש מחדש את עלילות המקרא, אך נראה כי נוסף על כך היו נטועים בעמדה החלומית. הם ניסו למצוא קו של זהות בין העבר לבין תקופתנו. שאיפה זו מבהירה את נטייתם של המחזות התנכ"יים המרכזיים להושיט יד לעבר המקראי ולחברו להווה, ובכך לתרום לשרטוטה של הקהילה הציונית "המדומיינת" כקהילה ששורשיה נעוצים בעבר המקראי, וחייה בהווה רצופים בהתמודדויות ערכיות.

המלך דוד נגד המלך אבשלום

האירוע המקראי שעליו מתבסס המחזה "מורד ומלך", זה המעניק לו משמעות, הוא סיפור מרד אבשלום באביו המלך דוד, כפי שמסופר בשמואל ב פרקים טו–יט.

סיפור העלילה:

אבשלום מגייס צבא מורדים ומתכנן לרצוח את אביו ולרשת את המלוכה שהובטחה לשלמה. המלכה, יועצי המלך, ובראשם יואב בן צרויה שר הצבא, דוחקים בדוד להשיב מלחמה שערה. אך דוד העייף משלטון ומלחמות מייחל בסתר לבו לתבוסה ומסרב להילחם בבנו. בינתיים אבשלום מכפיש את דוד. קצינים בכירים מצבא המלך עורקים לצבא המורדים, ואוצר הממלכה מתדלדל והולך. מעכה, אשת דוד, נואשת ובורחת מהארמון. דוד מנסה למנוע מלחמת דמים. הוא מזמין את אבשלום, מגיש לו פגיון ומפציר בו שיהרגו. ואולם אבשלום מתעקש לזכות במלוכה בקרב אמיתי. דוד אוסף את צבאו ובורח לעבר הירדן כדי לפנות את הארמון לאבשלום. הכיבוש הקל אינו משמח את אבשלום והוא שוקע במרה שחורה. הוא אונס את פילגש אביו, מתעלל באשתו, מתעלם מעצות אחיתופל, ומסרב לשאת בעול המלוכה. בינתיים יואב מכין את הצבא לקרב הסופי.

דוד יוזם פגישת לילה סודית עם אבשלום ומפציר בו לברוח. השיחה מתלהטת ומתפתחת לקרב שבמהלכו דוד מכניע את בנו, אך מסרב להורגו, ומאפשר לו להימלט. ערב הקרב דוד מורה לחייליו לשבות את בנו, אך לא להורגו. יואב מפר את הפקודה, מוביל את הצבא לניצחון, והורג את אבשלום. דוד שב לארמונו ומקונן על בנו המת.

אבשלום המורד מוצג במחזה "מורד ומלך" כמלך-ילד חלש, היסטרי, ושחצן, מורד "מיקצועי" שאינו מוכן לקבל שלטון אלא רק לקחת אותו בכוח. אך מרגע שהוא בידיו אינו יודע מה לעשות איתו. הוא אינו אדם "מן הישוב".

אבשלום בז לאביו, לאשתו, לילדיו, ולנתיניו. ועם זאת יש בו, מעבר לקליפה החיצונית של סטריאוטיפ המורד, מן היסוד הטרגי – הוא נאלץ למרוד כדי להוכיח שאינו עוד
ילד אלא גבר ראוי למלוכה, וזאת מתוך ידיעה מראש שהמרידה סופה כישלון ומוות.

ההיצמדות לערכים מביאה גם לאסון, כמו במקרה של אבשלום שמורד באביו – אם לא ימרוד לא יהיה מלך, אך גם אם ימרוד לא יצליח. הגשמה זו של הטקסט המקראי, כלומר ההסבר החדש, מתאימה לעולם הציוני-מודרני.

לעומת אבשלום – המתנהג או אולי המשחק את המורד ואת המלך, עם כל גינוני האופי והטקס – עומד דוד, היפוכו הגמור של אבשלום. דוד הוא אנטי-מלך מובהק: רועה צאן מבית לחם; איש עממי, מחוספס; אוהב חיים ושונא טקסים. איש שנותרו בו, כפי שאומר עליו אבשלום, "קצוות לא מלכותיים השייכים לרועי בית לחם".

הטרגדיה של דוד היא בכך שהוא חייב לפעול כמלך, ממש כאבשלום הנאלץ לפעול כמורד. דוד אומר ליואב שר הצבא: "איזה עול אכזרי להיות מלך, ואין דרך ארוכה יותר מזו שהובילה אותי מבית לחם לירושלים. אי שם נרצח הרועה הקטן בידי המלך".

התנגשות בין שני ערכים ויחסיות ערכים בולטת ב"מורד ומלך". בתוכנייה של ההצגה כתב בן עמי פיינגולד:

"האדם והחובה, כפי שמבינים אותם שני דורות ושתי תפיסות, הוא הנושא העיקרי של 'מורד ומלך': חובתו של האדם כמלך; כמורד; כשר צבא; וכהיסטוריון. שני ההיסטוריונים שבמחזה, שוושא ויהושפט, מבטאים את נקודת המוצא של רושמי דברי הימים. הם עדים למאורעות כפי שהם מתרחשים בפועל, אך יחד עם זאת הם מוסרים אותם לדורות הבאים כפי שחובתם בתורת היסטוריונים 'רשמיים' מחייבת אותם. 'אל תשכח נערי', אומר שוושא, 'דברי הימים חייבים לחנך'. שניהם פועלים במחזה במסגרת שיש בה מעין כורוס יווני, ומהווים גם חוליה מקשרת בין התמונות השונות.

נאום הסיכום של דוד המלך לאחר מות אבשלום בנו מעיד על ההכרה שהגיע אליה: 'העם אינו זקוק עוד למלך כובש אלא למלך יורש – איש מנוחה, שונא דם – מלך שכל דרכיו יהיו שונות מכל דרכי. הנה כך בא קיצי – לשם כך נלחמתם כולכם… תם ונשלם נאום הנצחון'" (מאמרו של בן עמי פיינגולד בתוכניה של ההצגה עמ' 27).

נטייה זו של אלירז במחזה "מורד ומלך", של מתן פרשנות אוניברסלית לסיפורים מקראיים ספציפיים מאוד, לא ייחדה רק את אלירז ולא רק את התיאטרון.

בדבריה על אודות מקומו של המקרא כעדות לחיים הלאומיים היהודיים שהיו בארץ ישראל, טוענת אניטה שפירא כי "המקרא הזין רומנטיקה לאומית וגם נתן השראה וחיזוק לרעיונות אוניברסליים. שימש תשתית לעולמות של מיתוס ואופוס, ארציות, וגבורה, ואף למערכי מוסר ואמונה. התנ"ך שימש להוכחת דבר והיפוכו: את ייחודו של העם היהודי ואת היותו 'ככול הגויים', את 'ארציותו' ואת 'רוחניותו'. את הרצף ההיסטורי בין העם וארצו ואת הנתק ההיסטורי" (שפירא 2005, "תנ"ך והזהות הישראלית").

ההצגה "מורד ומלך" עוררה תגובות רבות בשיח הביקורתי בעיתונות. ישראל אלירז, מחזאי "מורד ומלך", הצהיר כי מחזהו נוגע בקונפליקט הקשור בנושאי שלטון. לשאלה מדוע בחר דווקא במרד אבשלום, ענה אלירז:

"משום היסודות האנושיים הרבים שבו […] מסתבר שדוד ידע, ולא עשה דבר בנידון. הוא רצה בסתר ליבו כי אבשלום – יורש העצר החוקי לאחר מות אמנון – ייטול את הכסא, אך אינו יכול להוריש אותו לו, משום שהבטיחו כבר לשלמה. וגם אבשלום נתון היה בכף קלע דומה. מחד, ללא מרד, אבודה היתה לו המלוכה מראש, בגין ההבטחה לשלמה. מאידך, מרד כושל פירושו אובדן המלוכה, כי בעצם המרד, עשה אקט בלתי חוקי, המוחק את זכותו לירושה. […] אני מציג קונפליקט אנושי, תוך היאחזות בסיפור התנ"כי – וברור, שאני משקיף עליו בטלסקופ של שנת 1968". בריאיון עם העיתונאי עמנואל בר קדמא, "בני המורד, בני אבשלום", ידיעות אחרונות, 17.2.1968).

אמנם נאמר במחזה כי העם זקוק לאיש מנוחה, אך בכל זאת – עלילת המחזה מסתפקת באישי ומתעלמת מהשאלות הביקורתיות הנוגעות לטיבו של שלטון מלוכני או כל שלטון ריכוזי שנוטל לידיו כוח רב.

כיצד זה משמר העם משטר שבו ריכוזיות כוח גדולה נתונה למלך או לשליט בן דמותו?

בנושא זה העמיק הפילוסוף מרטין בובר בספרו "מלכות שמיים", שהתפרסם עוד בהיותו בגרמניה. בובר רואה בתקופת השופטים את תקופת הזוהר של עם ישראל. בתקופה זו התכונן המשטר של מלכות שמיים, שמייצגיו עלי אדמות הם השופטים והנביאים.

גדעון מבטא את העיקרון הגדול של התרחקות ממלוכת בשר ודם – הוא שולל את בקשת העם להקים מלוכה. בסקירתו אודות הספר "מלכות שמיים" מדגיש ישראל קנוהל כי בובר תופס את ראשית המלוכה כקלקול והשחתה. בתקופת החורבן וגלות בבל התגלגלה האכזבה מן המלכים לאכזבה עקרונית  מן המלוכה: "נראה לי שחוק המלוכה בדברים (יז, יד—יז) נשתרבב בעיקרו מתוך תוכחה נבואית נגד שלמה! אשר לסוסים, לנשים, ולאוצרות" (מרדכי מרטין בובר. "מלכות שמיים: עיונים בספרים שופטים ושמואל", ירושלים, מוסד ביאליק, 1965).

לעומת בובר אלירז אינו עוסק במחזה בשאלות האוניברסליות של חופש כנגד הדיכוי המלוכני, ומעדיף לעסוק באינדיבידואלים על כס המלוכה.

במאמר שפירסם אלירז ב-1980, "מלך זקן בא בימים: עיון בשלושה מחזות עבריים שגיבורם הוא המלך דוד", שבו עסק בשלושה מחזות שנושאם הוא המלך דוד הזקן, כולל מחזהו שלו, הוא הודה שגישתו במחזה לנושא המלוכה היא גרוטסקית-פארודית כי היום, בעידן המודרני, אי אפשר כבר להתייחס לרעיון המלוכה באיזו צורה אחרת.

ואפשר לטעון שאם כי חנוך לוין, במחזהו "מלכת אמבטיה", הקצין מאוד את הגישה הפארודית הגרוטסקית לנושא, הוא כבר מצא לכך בסיס מוכן במחזה "מורד ומלך" של אלירז. כך ש"מלכת אמבטיה" יותר משהיא הנגדה, היא בעצם המשך והקצנה.

נסכם ונציין שמנקודת המבט של היום, שנת 2025, כשרודנים ומלכים שוב דומיננטיים בארצות שונות בעולם, הנימה הגרוטסקית-פארודית של "מורד ומלך" שוב אינה נראית כה אקטואלית ו"מתבקשת" כפי שהייתה בשנות השישים של המאה הקודמת.

ניתן לטעון שדווקא הטון של מחזה כמו "אכזר מכל המלך" של ניסים אלוני, שמתייחס ברצינות רבה למוסד המלוכה ונושא הרודנות, מתאים כיום הרבה יותר, בעידן הנוכחי.

ביבליוגרפיה

שמואל הופרט, המחזות התנ"כיים של ישראל אלירז, על המשמר, 24 במרץ 1967

 מלגה למחזאי ישראל אלירז, הַבֹּקֶר, 26 בפברואר 1965

ישראל אלירז בריאיון עם העיתונאי עמנואל בר קדמא, "בני המורד, בני אבשלום", ידיעות אחרונות, 17.2.1968.

בצלאל, יצחק. תנ״ך ואוטוביוגרפיה: ראיון עם ישראל אלירז עם העלאת מחזהו "מורד ומלך". משא (מצורף ל"למרחב"), 14 ביוני 1968, עמ׳ א-ב.

מאיר הראובני, "מורד ומלך" בתיאטרון העירוני, למרחב, 4 בפברואר 1968

יורם קניוק, אחרי בכורה – "מורד ומלך" מאת ישראל אלירז, דבר, 5 במרץ 1968

ישראל אלירז מלך זקן בא בימים: עיון בשלושה מחזות עבריים שגיבורם הוא המלך דוד נדפס ב"מאזנים", כרך נא, מספר 5, אוקטובר 1980.

שמעון לוי וקורינה שואף קנון התיאטרון העברי -מאה הצגות ועוד אחד, הקיבוץ המאוחד ,2001 ,ע' 40-42

דליה כהן-קנוהל חילוניות ודתיות בתיאטרון הישראלי: המצאה וייצוגים, הוצאת "נשיא", רמת גן 2008

חוה פנחס-כהן, אסכולה של איש אחד, דיאלוג עם ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום אמנות בעריכת גיורא רוזן, 2011