אלי אשד, יו"ר יקום תרבות, ממליץ
על הספר "כפות רגלי האל – כיצד גילינו את הגלגלים בבקעת הירדן"
אני קורא בעניין את ספרו של פרופסור אדם זרטל "כפות רגלי האל – כיצד גילינו את הגלגלים בבקעת הירדן" (הוצאת שיבולת, 2023), ספר שקניתי בשבוע הספר שמשום מה פורסם רק שנים לאחר מותו של זרטל ב-2015.
זרטל כבר ידוע משני ספרים קודמים שלו, "עם נולד – מזבח הר עיבל וראשית ישראל", שבו סיפר על גילוי מזבח קדום בהר עיבל, וטען שהוא המזבח שמתואר בספר יהושע. טענה שעליה יש חולקים רבים בארכיאולוגיה. וספר שני סודו של סיסרא – מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה (הוצאת דביר, 2010), שבו סיפר כיצד איתר את עירו של הלוחם המקראי סיסרא, שלדעתו בא משבט שהיגר לארץ כנען מסרדיניה הרחוקה.
בספרו האחרון הטענה של זרטל היא דרמטית לא פחות ואולי אף יותר מבספריו הקודמים – מתחמים שונים שהתגלו בבקעת הירדן ומקומות קרובים לה, שלטענתו לא מוכרים משום מקום אחר בעולם, ויש בהם צורת רגל, היא לטענתו אותו אתר פולחני המוזכר תנ"ך ולא כל כך ברור למה הכוונה "הגילגל". צורת הרגל היא רגלו של האל הדורך על האדמה.
הוא מביא פרשיה מעניינת מספר יהושע שבה אנשי שבטים הקשורים במקדש שילה, שאז, במאה ה-12 או ה-11 לפה"ס היה חשוב ומרכזי במיוחד, נאבקים בגלגל, שהיה כנראה אתר מתחרה חשוב במיוחד.
האם יש כאן מסורת היסטורית של משהו שבאמת התרחש?
או שמה זה בסך הכל סיפור מאוחר, מסוף ימי בית ראשון ואולי מימי גלות בבל או אף ראשית ימי בית שני, שמשקף את האידיאולוגיה של מקדש ירושלים שאסור שיהיו מקדשים אחרים חוץ ממנו, ותו לא?
זרטל לא עונה, וכמובן אי אפשר לענות, אבל נראה שהוא נוטה לאפשרות שהייתה כאן מסורת שהשתמרה מימים קדומים ביותר.
אפשר להניח ששילה היה מקדש מרכזי ביותר מתי שהוא, ואכן נאבק בימים קדומים עם מקדשים מתחרים.
אולי בהשראת המהפכה הדתית של אחנאתון במצרים שעשה משהו דומה?
אציין שמאמר חדש קובע שהחוקרים העכשווים בשילה סבורים שהם יכולים לתארך את המקדש שם לבערך שנת 1500 לפה"ס כלומר הוא התקיים גם בתקופת אחנאתון.
ישנן טענות חזקות שכותבי חלקים שונים במקרא, כמו שפן הסופר והנביא ירמיהו ואנשיהם, ראו את עצמם כצאצאים של כהני שילה. אם כך מסורות כאלו הם בהחלט היו משמרים.
לספר הוסף "אחרית דבר", מאמר עדכון מסיים, של ד"ר שי בר, שבודק מה קרה עם האתרים שנחפרו לאחר מותו של זרטל. המאמר קובע שעם מותו של זרטל המחקר נקטע באיבו. בכמה מקומות המוזכרים בספר מחקרים חדשים יותר שבוצעו לאחר מות זרטל לא אישרו את המסקנות שהוא הגיע אליהם, במקומות אחרים דווקא כן.
המחקר נמשך…
בין שהתיאוריה נכונה ובין שלא הספר הוא מרתק מאין כמוהו. אחד הספרים המרתקים שקראתי על ארכיאולוגיה של ארץ ישראל.
אלי ממליץ גם
על הספר "מוכר הספרים מפירנצה"
ממליץ מאוד על הספר "מוכר הספרים מפירנצה" של מחבר הרומנים והספרים ההיסטוריים רוס קינג, הידוע בספריו על תולדות האמנות, כמו ספר שתורגם לעברית על מיכאלאנג'לו וציור הקפלה הסיסטינית. הספר "מוכר הספרים" הוא בתרגום עמנואל לוטם, שזהו כנראה אחד הספרים האחרונים שתירגם.
כאן קינג עוסק בחייו של מוכר ספרים חשוב מאוד, למעשה מוכר הספרים החשוב ביותר בפירנצה ובאיטליה של המאה ה-15, שכל כולו עסק בכתבי יד בתקופה שבה החל להתפתח הדפוס.
לא אכנס לפרטי הספר, שמתאר את חייו של המוכר, וספסיאנו דה ביסטיצ'י, שעד לאחרונה היה ידוע בעיקר כמחבר ספר זיכרונות על חיי אישים שונים בתקופה, אבל רוס קינג שם בעיקר דגש על הקריירה האמיתית שלו – כמפיק ומוכר ספרים.
מצאתי זאת כמעניין מאוד לקרוא על אספני הספרים במאה ה-15, שליקטו כתבי יד מאויירים, והיו נפגשים בחנותו של וספסיאנו כדי לדון על נושאים ספרותיים ופילוסופיים, ובראש ובראשונה על יצירות הספרות של ימי יוון ורומא, שבזמנם היו מתגלות מחדש בספריות מנזרים שונות.
נקודה מענינת וחשובה: למרות שוספסיאנו היה מפיק ומוכר כתבי היד הגדול של תקופתו, שהעסיק צוות שלם של כותבים ואמנים שציירו את כתבי היד עם ציורים מדהימים בהזמנה אישית של עשירים שונים, הרווחים שלו, כמו אלו של מו"לים רבים אחרים עד לימינו, היו מועטים באופן יחסי.
פרנסתו, גם בשיא הקריירה, כנראה לא הייתה מי יודע מה. למרות שלללא ספק זכה לפירסום רב ולא רק באיטליה אלא בכל רחבי אירופה.
מתברר שבמהלך חייו היה עליו להיעזר כלכלית באחיו שהיה רופא ומצליח הרבה יותר כלכלית.
כשהאח נפטר פתאום זה גרם נזק כלכלי רב למפיק ומוכר הספרים.
בשלב מסויים החל הדפוס לחדור גם לפירנצה. וספסיאנו בז לספרים המודפסים והזולים בהרבה מכתבי היד שהפיק, וראה בהם "המוניים", ואכן הם היו בהישג ידם של אנשים פשוטים, בניגוד לכתבי היד. הוא סירב לקחת חלק בתעשייה החדשה ונשאר עם כתבי היד, אבל בתוך זמן קצר תעשיית כתבי היד, שהגיעה, כפי שמראה המחבר, לשיאה בימי חייו, הפסיקה להתקיים.
אם היה קופץ על העגלה של הדפוס מי יודע אולי היה מצליח להתפרנס בכבוד, ואולי אף להתעשר עם כל קשריו הענפים. עובדה שלימים היו מדפיסים ומו"לים שבהחלט התעשרו הודות לדפוס.
בימי כתבי היד בכל אופן לוספסיאנו לא היו מספיק שולי רווח על מנת להתעשר ממש.
לכאורה אפשר להשוות זאת עם ימינו, להופעה הדרמטית של הבינה המלאכותית, שאולי אפשר להשוות להופעה של הדפוס בימיו של וספסיאנו, שגם הוציאה אנשים כמוהו מהעסקים, אבל בעצם פתחה עבור מי שידע להסתגל תחום עיסוק חדש ומורחב.
מומלץ מאוד לקרוא, ולחשוב על ההקבלות לזמננו אנו, בעשורים של ראשית המאה ה-21.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הסרט "להיות נאהבת"
"להיות נאהבת" (Loveable) הוא סרט הביכורים של הבמאית הנורבגית ליליה אינגולפסדוטיר, שעשתה עד עכשיו סרטים קצרים. לסרט שחקנית ראשית מאוד – הלגה גורן, שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קרלובי וארי, בו הסרט עצמו זכה בפרס מיוחד של חבר השופטים.
מריה, גרושה טרייה, אם לשני ילדים, מתלהבת מזיגמונד המוזיקאי, המחוזר ע"י נשים רבות, משיגה אותו לעצמה, מתחתנת אתו, יולדת 2 ילדים. עד כאן הכל טוב ויפה. אחרי 7 שנות נישואים מסתמן שבר במערכת היחסים, שמתבטא בעיקר באי שביעות רצון קיצונית של מריה, עם התפרצויות זעם על בעלה ועל ילדיה הגדולים מהנישואים הראשונים. הבת הגדולה מביעה תיעוב מהאם ומנתקת קשרים איתה.
זיגמונד, הבעל, מתקשה לשאת את ההתקפות של מריה, ואומר לה ישירות שעליה לפנות לטיפול, כדי ללמוד לנהל את הכעס. כשמריה דוחה את אחריותה למשבר ביחסים, הוא מאיים בגירושים. השניים מתחילים טיפול זוגי, שממשיך כטיפול אישי של מריה.
הגיבורה יוצאת למסע פנימי לבחינה של פחדיה והתנהגותה האנוכית כלפי קרוביה מאז ילדותה. הסרט מתפתח מדרמה על מערכות יחסים למסע לגילוי עצמי של הגיבורה. היא מצליחה ליישב את הסכסוך הפנימי שלה, בתמיכת טיפול פסיכולוגי מטיב, והופכת להיות נאהבת – ע"י עצמה.
לסרט סוף טוב גם עלילתית וגם אמנותית. הגיבורה מתפייסת עם עצמה, והסרט נוגע בדמיון, ממריא מעל לריאליזם הנוקשה. עם השינוי לטובה שחל במריה, הסובבים מיד מתרככים אליה. הוכחה שהקשיחות שלהם הייתה בתגובה לזו שלה כלפיהם.
ההתנהגות האנוכית-כעסנית של מריה הייתה מלווה בדברנות-יתר, וחוסר קשב לבני שיחה. המהפך שעברה מתבטא בדיבור מועט ונינוח, מתן זכות תגובה לזולת, והקשבה אוהדת. הדבר מפתיע את בני משפחתה, והופך את יחסם מעוין לאוהד, ואת הריחוק המופגן – לנהירת התקרבות.
צפו בקדימון:
