המכניקה של האלוהות: סקירה על טרילוגיית "האל המכאני" של אורי כץ

אורי כץ, יליד 1981, כותב ספרים וסיפורים מאז שהוא זוכר את עצמו. בין לבין הספיק לסיים דוקטורט בכלכלה, לפרסם בעיתונות מאמרים רבים על כלכלה וטכנולוגיה, שבהם הוא מתמקד בצמיחה כלכלית ומוביליות חברתית, לכתוב את "דעת מיעוט", אחד הבלוגים הכלכליים, הפופולרים ביותר בארץ, להרצות בכנסי מדע בדיוני ואחרים בנושאים כמו עתיד האנושות: "מסע בין כוכבים" או "חולית"?, ו"האם המדע הבדיוני נהיה טכנופובי?", ולהוציא שני ספרים עיוניים בהוצאת כינרת שזכו להצלחה.

אחד מהספרים העיוניים של כץ, "מסע האנושות" (כינרת זמורה ביתן, 2020), עוסק בפרהיסטוריה ובהיסטוריה של האנושות, ולדעת ד"ר אלי אשד, עורך "יקום תרבות", הוא ספר מומלץ ביותר.

ספר העיון השני, כסף כחול לבן: הכלכלה הישראלית בין הצלחה להחמצה (כינרת זמורה דביר, 2022), עוסק בתחום העיסוק של כץ – כלכלה – וסוקר את הההיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל דרך הפריזמה של התרומה לכלכלת המדינה, לטובה ולרעה.

כיום עובד כץ כמדען נתונים בחברת הייטק, ומשתדל להישאר על החזית הטכנולוגית של מהפכת האינטליגנציה המלאכותית.

בשנת 2024 הוציא כץ לאור טרילוגיית ספרי מדע בדיוני בשם "האל המכאני", שבה ידון המאמר בהמשך.

את הטרילוגיה החל כץ לכתוב עוד בשנת 2008, וחזר אליה שוב ב-2020, כך שבאופן מצטבר הקדיש לה חמש שנים מחייו.

הידע שצבר בדוקטורט בנוגע להיסטוריה של הקדמה הטכנולוגית אפשר לו להוסיף לטרילוגיה עומק אינטלקטואלי. 

הסדרה כוללת את הספרים "ברית השמונה"; "המדליון של מתיאוס"; ו-"ילדי איידום". הטרילוגיה היא סיפורם של אח ואחות ישראלים בעתיד הלא רחוק, המגיעים ללמוד באי סופר-טכנולוגי, אבל מגלים שכמו שאר הנערים והנערות באי, הם ייאלצו להלחם על חייהם על מנת לשרוד באתגרים ובמשימות מסוכנות.

הטרילוגיה פורסמה, כמקובל היום, הודות לגיוס המונים מוצלח.

לדעתו של חוקר הספרות אבינועם ביר זו אחת מיצירות המד"ב המרשימות, המקיפות, והטובות שנכתבו בשפה העברית. אולי המרשימה מכולן עד כה.

הנה מאמר מקיף, שבוחן את הטרילוגיה, בודק אותה מנקודת מבט ספרותית, מתעמק ברבדים הסמליים של היצירה, בוחן את המיתוסים שעומדים ביסודה, ואת התמות הספרותיות המרכזיות שבה. 

המערכת

לפני היציאה לדרך: כמה מילים על הספרים

למי שטרם קרא, אתחיל בעיקר – טרילוגיית ספרי "האל המכאני" שכתב אורי כץ שווה כל רגע שיוקדש לקריאתה, וכל שקל שיוקדש לרכישתה. גיבורי הסדרה הם זוג התאומים הישראלים בני ה־15, לונה ואלכס, שעם תחילת הספר הראשון, ברית השמונה ( ערכה הגר ינאי ,הוצאת ינאי, ינואר 2024) נוחתים באקדמיית "איידוס", ומכאן ואילך עוברים הרפתקאות בלתי פוסקות.

הספר השני הוא המדליון של מתיאוס ( ערכה הגר ינאי , הוצאת ינאי, ספטמבר 2024)

והספר השלישי הוא ילדי איידוס ( ערכה הגר ינאי , הוצאת ינאי, ספטמבר 2024)

האקדמיה המדוברת היא אי מלאכותי, שנוצר בכדי להיות מעין בית ספר אידיאלי לטובי המוחות של בני הנוער בעולם. הוא נועד להכשיר את המנהיגים, המדענים המובילים, אנשי הרוח, ומעצבי הדיעה, שיהפכו את העולם למקום טוב יותר – זאת בזכות תוכנית חינוכית קלאסית שמשלבת אתגרים לימודיים עם אתגרים פיזיים.

האי המלאכותי הנ"ל הוא חזית הטכנולוגיה של העולם העתידי, כאשר העלילה מתחילה בעתיד הקרוב יחסית, בשנת 2069. האי מפוקח כולו על ידי בינה מלאכותית מרכזית ומערכת מורכבת לאין־שיעור של חיישנים, מצלמות, אנטנות, ושאר אמצעי בקרה וחישה שעומדים לרשותה. הבינה המלאכותית נעזרת בצבא עצום של רובוטים, שחלקו אמון על תחזוקת האי, וחלקו משמש כסגל ההוראה של התלמידים. ואולם משהו השתבש באי.

סצינת הפתיחה של הספר מציגה מבחן שגרתי במתמטיקה שנערך לשני תלמידים – אך אנו הקוראים מגלים שמשמעותו של כישלון במבחן איננו רק ציון נכשל בתעודה או "ירידת הקבצה", אלא עניין גורלי יותר. הרבה יותר. בסצינה הבאה, כשלונה ואלכס מגיעים לאי, הם מגלים את מה שאנו גילינו מעט לפניהם – האי השתגע! כעת תוכנית הלימודים הקלאסית שלו, שנבנתה בהשראת החינוך האתונאי, הפכה דומה יותר ל"אגוגה", מערכת החינוך של ספרטה (פחות מכפי שהיא אכן הייתה, ויותר כפי שהיא מוצגת בדמיונם של יוצרים מאוחרים, כמו אצל פלוטארכוס או בסרט 300).

במהלך שלושת הספרים, ננדוד עם התאומים ברחבי האי, נתגבר על אתגרים שונים, נצטרף אליהם בשיעורי היסטוריה וספרות, ואט אט נגלה את סיפורה של אקדמיית איידוס.

כמו כן, נראה איך לאחר מסע חניכה קלאסי הם ימלאו את תפקיד הגיבור (הקלאסי גם כן), ישתלבו בפוליטיקה המורכבת של קבוצת הילדים שמתגוררת באי, ויושיעו את תלמידי האקדמיה הסובלים מאימתו של מנהל בית הספר האכזר (אבל זה ממש לא "מטילדה" הרואלד-דאלי).

בקו העלילה המרכזי ישתלב לאיטו קו עלילתי נוסף, שיספר את סיפורה של מאיה, בתם של מייסדי האי. דרכו נתוודע לסיפור בניית האי, ובמהרה אף נחוש כי סיפורה של מאיה רלוונטי גם לסיפורם של התאומים. קו עלילתי זה מאופיין בפחות "אקשן", אך דווקא בו נחשפת יכולתו של המחבר בכתיבה רכה ורגישה, והוא מיטיב להציג דילמות משפחתיות, חדירה לנבכי נפשה של ילדה בודדה וסובלת ולעורר בנו אמפתיה והזדהות [1].   

מעבר לכתיבה האיכותית ולעריכה המוקפדת (שעליה אמונה הגר ינאי, סופרת פנטזיה ישראלית מוערכת ומוכרת), לדמויות הכיפיות (ההגיוניות והעקביות!), לבניית העולם המרשימה והמוקפדת, לסצינות האקשן, המסעות, והקרבות – אנו, והילדים, מקבלים גם שיעורים מרתקים ממיטב המורים באקדמיית איידוס. המחבר מלבן שאלות יסוד ביחסי תרבות וטכנולוגיה, שמרנות וחדשנות, מדע ודת. בשאלות אלו רצוני לדון במאמר הנוכחי, אך זה מיועד עבור מי שכבר קרא את הספר. ורק בעבורו. קלקלנים (ספוילרים) בשפע זרועים לכול אורכו!

לא אוכל לסיים את ההמלצה על הספר בלא להתייחס למלאכת ההפקה המרשימה שליוותה את הטרילוגיה. לפי דבריו של המחבר בחלק ה"תודות" שבסוף הכרך הראשון, הטיוטה הראשונה של הטרילוגיה החלה להיכתב בשנים 2008–2009 ולאחר מכן ב–2020. אך יציאתה לאוויר העולם נעשתה באמצעות פרויקט מימון המונים מוצלח מאין כמוהו שהושק באוגוסט 2023. יעד הגיוס הראשוני להדפסת הטרילוגיה עמד על 60,000 ש"ח, אך למעלה מאלף איש תמכו בפרויקט (!), וזה נסק ועבר בקלות גם את ייעדי הגיוס המתקדמים יותר (90,000; 150,000 ש"ח – עבור מימון תרגומו לאנגלית), והוא ננעל על הסכום הפנטסטי של 179,935 ש"ח, בתיתו אות כבוד והבעת אמון נדירה במדע בדיוני העברי המקורי [2].

בנוסף לתמיכה הציבורית הנלהבת (בצדק גמור), כץ ליווה את התהליך בהנפקה של איורים רבים ושובי לב (שלדעתי תרמו לא מעט להצלחת הגיוס), באמצעות הכלי שבאותה שעה היה החידוש הטכנולוגי הטרי ביותר בשוק – מידג'רני (Midjourney). בהמשך, לאחר צאת הספר הראשון ובעת שקהל הקוראים התכונן לקבל לביתו את משלוח הספר השני, כץ אף הגדיל לעשות, והוא יצר לכל אחת מהדמויות הראשיות עמוד אינסטגרם שבו מתנוססת תמונה שלה (באדיבות ה־AI הנ"ל) ופיסקאות מהספר שמתארות אותה.  

טרילוגיה זו מצטרפת למספר טרילוגיות ישראליות נוספות מהשנים האחרונות שנכללות בסוגת הספרות הספקולטיבית, כדוגמת "בנות הדרקון" של מרית בן ישראל, "הלוויתן מבבל" של הגר ינאי (שכאמור ערכה את ספריו של כץ), "מלאכיות עליון" של נעמה בר שירה, ו"מעללי מורגו עיני חתול" של אלון אשתר (שלמען האמת היא טטרלוגיה). אך בניגוד לכולן היא איננה יצירת פנטזיה, אלא מדע בדיוני.  

אעיר שהטרילוגיה המצוינת איננה חפה מפגמים, כאלו שעם סבב עריכה נוסף היו מתפוגגים. הבעיה הגדולה ביותר שמורגשת במהלך קריאת הספרים היא חוסר העקביות שבתיאורי המרחקים והזמנים. לדמויות מסוימות לוקח זמן רב לעבור מרחק מסוים, על אף שמודגש כי הן הולכות במרץ רב, ואילו בדרך אגב מתגלה לנו שדמויות אחרות עוברות מרחקים גדולים הרבה יותר בהרבה פחות זמן. אודה ולא אבוש כי אספתי כמה דוגמאות שכאלה ואף שלחתי מייל לאורי כץ ושאלתיו על כך, והוא (באדיבות רבה) השיב על כל שאלותי, אם כי בדוחק מה. מתברר שקוראים נוספים פנו לכץ בשאלות מעין אלו, מפני שבפברואר 2025 הוא פרסם בבלוג שלו "דעת מיעוט" (וכן בתפוצת הדוא"ל של תומכיו וקוראיו) מסמך הבהרה. המסמך נכתב בסגנון פסאודו־אפיגרפי בייחסו את הכתוב לאחת מהדמויות החביבות שבספר – המורה הטרול קורנליוס (מנשר קורנליוס, מ"ק). קורנליוס הוא זקן טרחן ועוקצן חסר סבלנות, ובהתאמה המסמך כתוב בסגנון האופייני לו (ובהומור משובח), אך חרף ניסיון מבורך זה להניח את דעתם של הקוראים, אני תקווה שבהוצאה עתידית של הספר או בתרגומו לשפות אחרות כץ יפתור את הבעיה בדרך יסודית מעט יותר (ואף ישדרג את המפה בהתאמה).

כעת, אם כבר קראתם את טרילוגיית "האל המכאני" – אזמין אתכם להמשיך ולקרוא את המשך הדברים (שכאמור משופעים בקלקלנים). ברם אם טרם קראתם את הטרילוגיה הנהדרת הזו – אנא עשו לעצמכם טובה גדולה ולכו לקוראה תחילה. ואם תזכרו, אשמח אם תשובו לאחר מכן ותקראו גם את הקולות שאני שמעתי ממנה. וכמובן – תגיבו!     

על צומת הדרכים

בשנת 1915 כתב רוברט פרוסט את אחד השירים המפורסמים ביותר בשפה האנגלית: "The Road Not Taken" (השביל שלא נבחר), אשר נפתח כך:

שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,

אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,

אֵינֶנִּי יָכוֹל – אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,

מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף

לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב;[3]

שני השבילים הנפרסים למרגלותיו של הולך הרגל הפוסע ביער הם מטפורה לשתי האפשרויות השונות הנפקחות לפניו, לשתי הדרכים שהליכה בכל אחת מהן תהיה ממילא וויתור על הדרך האחרת, "השביל שלא נבחר".

בשנת 2024, עת שהכלכלן והבלוגר המוערך אורי כץ יוציא לאור את טרילוגיית המדע-הבדיוני המשובחת "האל המכאני", תהפוכנה שתי הדרכים הללו למוטו הלא כתוב של יצירתו. גיבוריה הראשיים הם זוג תאומים ישראלים בני חמש־עשרה, אלכס ולונה, שמגיעים ל"אקדמיית איידוס" – אי מלאכותי שתוכנן כתיכון עתידני, פורץ דרך ומתקדם במיוחד, אשר באורח פלא "השתגע"; ושכעת תוכנת המחשב המפעילה אותו מתחילה להרוג את הילדים שלא עומדים ביעדים הלימודיים (פריצת הלא־מודע של המורה המתוסכל?). במהלך הטרילוגיה אלכס ולונה יפַתחו את כישוריהם הפיזיים והמנטאליים וינסו לגלות את הסיבה לתעלומות הגדולות שמעסיקות את ילדי האי: "מדוע האקדמיה של איידוס 'השתגעה'? להיכן נעלמו המבוגרים שהיו אמורים לנהל את בית הספר? מדוע הורי התלמידים אינם באים לחלץ אותם?"[4]. אך מעבר לסיפורם של התאומים ושל ילדי האי מתגלה סיפור גדול יותר: סיפורה של האנושות ושל יחסה לטכנולוגיה.  

האנושות לפי כץ, ממש כמו ההלך שביער, ניצבת תדיר בפני שתי דרכים – הדרך הישירה והמוכרת, והדרך האחרת, ההרפתקנית וזו שטרם נצעדה. ובנמשל: השמרנות שמקדשת את הסדר הקיים ומתנגדת לרפורמות ולשינויים; והחדשנות, או בשמה שבספר – הטכנולוגיה. כאנושות עצמה, כך גם גיבורות הספר, מאיה [5], ולונה (שעל הקשר הסימביוטי שביניהן אכתוב עוד להלן), מתהלכות ביער השבילים המתפצלים ונדרשות להכרעה. אנחנו כקוראים פוגשים את "אירועי ההליכה הללו" בתיאור החלומות של לונה (אך ברור מההמשך שהם של מאיה לא פחות), והללו, כך אמר לנו כבר פרויד, הם השער שדרכו נציץ אל סוד הגן הלא מודע (של מאיה/ של האנושות) [6]. מתחת פני השטח, ביסודה של כל ציביליזציה, יש התרחשות מתמדת, נולדים רעיונות והמצאות קטנות או שינויים מזעריים ביחסי כוחות; ממש כמו שבכל ולד ישנן כמה מוטציות חדשות. הדחיפה לשרוד סוללת כל הזמן שבילים שתיאורטית חלק לא אכזב מהם יכול לקחת את האנושות למקומות יותר טובים – בטכנולוגיה, בפוליטיקה, בדת ­­­– וזו תהיה, ממש כמו אצל אותו ולד, בהצטברות הולכת וגדלה של שינויים קטנים. לרוב השינויים הללו כלל לא מורגשים. אך לפעמים יש גם צמתים; אותן הנקודות שבהן נדרש ההלך להחליט אנה פניו הולכים. כי אפשרי שהשבילים החדשים לוקחים למקומות טובים יותר ומוארים. אבל אפשר, ולא פחות סביר, שאחריתם באבדון. על כן (כך בחלום) מאיה ולונה צועדות לרוב על השביל המוכר בחיפושן אחר היציבות, אחר המעגן הבטוח, אחר החיק ההורי (דורות העבר), גם בהגיען אל צמתי הדרכים:

"במשך זמן רב הלכו לונה ומאיה לאורך השביל שהיה פעם חלק מפאזל, ולונה החלה לתהות אם הן הולכות בכיוון הנכון. אולי הוריה של מאיה נמצאים בכיוון השני בכלל? […] אבל הן כבר עברו דרך כל כך ארוכה […]

הן הגיעו לצומת ונעצרו. השביל שבו הלכו עד כה המשיך ישר לצידה של גבעה גבוהה, ושביל חדש, אחר, התפצל ממנו שמאלה. 'אני מפחדת ללכת משם', אמרה מיה. גם לונה פחדה. הפיצול השמאלי של השביל היה צר ומפותל יותר, ועלה בחדות כלפי מעלה. הצמחייה שם הייתה פראית והשמיים היו מעוננים, ואילו בהמשך השביל שבו הלכו יהיו השמיים כחולים ונקיים והצמחייה נמוכה מסודרת. משהו בתוך לונה קרא לה דווקא לפנות שמאלה, לנסות את הנתיב החדש, אבל היא ידעה שהוא אינו בטוח. שהוא שונה. הן עלולות להיפגע. אבל אולי זו הדרך אל ההורים של מאיה?

'את רוצה לפנות?', שאלה לונה.

'לא', אמרה מיה, 'אני מפחדת לאבד את עצמי שוב. רק מצאתי את עצמי.'

'טוב, נמשיך ישר', אמרה לונה, והשתיים המשיכו לצעוד בשביל".

(ב' עמודים 201­­­­–202][7]

מסע הגיבורות, ממש כמו מסעה של האנושות [8], ידרוש מהן לוותר על הנוחות שבמוכר, שברמוס, של השמים הכחולים הנקיים, ולהעז ללכת בדרך האחרת, בדרכה החדשה והמפחידה של הקידמה, של פריצת המעגל, זו שמאופיינת בצמחייה פראית ובשמים לוטי העננים (זו שבהגות הפילוסופית, מימיה של המהפכה הצרפתית, מאפיינת את הצד השמאלי של המפה, "ושביל חדש, אחר, התפצל ממנו שמאלה") [9]. ההכרעה הזו טומנת בחובה גם חששות רבים מפני שינוי, מפני איבוד הזהות הקיימת והפיכה ל'משהו אחר', מפני השלכות אפשריות של השינוי:

"לונה ומאיה הלכו במשך זמן רב בשביל, עד שהגיעו לפיצול נוסף. לא, לא פיצול נוסף – אותו הפיצול. לונה הביטה סביבה – היה זה אותו הנוף, אותה הגבעה, אותם הפרחים, אותם השמיים. 'אנחנו עדיין הולכות במעגלים', אמרה.

'כן', הסכימה מאיה […]

'אין לנו ברירה אלא לפנות כאן', אמרה לונה. כי בחנה את הצמחייה הפראית שלצד השביל החדש.

'אם נפנה כאן הכול ישתנה', אמרה מאיה, 'אנחנו נשתנה.'

'נכון', אמרה לונה, 'אבל אני חושבת שאין לנו ברירה.'

'לפעמים אני חושבת שאני לא רוצה להשתנות. אני לא רוצה לזכור את מי שאני באמת, לגלות שאני כבר לא מאיה. שאני משהו אחר לגמרי. אני רק רוצה לטייל כאן בשביל הזה איתך, לנצח.'

'גם אני נהנית לטייל איתך', חייכה לונה, 'אבל אנחנו לא יכולות להמשיך ללכת במעגלים. אנחנו חייבות לפנות אל השביל האחר, לראות מה יש שם.'

'אני מפחדת שאת לא תאהבי אותי אחרי שאני אזכר מי אני ומה עשיתי.'

לונה עצרה והביטה בעיניה של מאיה, 'אל תאמרי דברים כאלו, מאיה! אני תמיד אוהב אותך. את טובה.'

מאיה הרכינה את ראשה. 'אני… אני לא בטוחה.'

'מאיה, אנחנו חייבות לפנות', התעקשה לונה, 'אולי נמצא שם את ההורים שלך.'

'לא', אמרה מיה ופנתה אל השביל האחר, מביטה אל האופק, גבותיה מקובצות, 'הם כבר לא שם.'

לונה אחזה בידה, 'בואי, נלך יחד', אמרה, והן פנו אל השביל החדש."

(ספר ב עמודים 383–384)

לכץ ברור בצדק שאנחנו הקוראים חושבים עצמנו חכמים ונבונים וכי ברי לנו שיש לפנות תמיד אל דרך הקידמה. ומשום כך, מצד אחד, עלילתי ואלגורי, הוא נועץ את צומת הבחירה באופק עתידי: אחרי שהילדים כבר התרגלו אל השגרה החדשה באי, ייסדו שיטת ממשל ("ברית השמונה", כשם הכרך הראשון שבטרילוגיה), ולכאורה מצאו את האיזון ואת הדרך הראויה – אכן גם לנו הקוראים כלל לא ברור האם נכון הוא לסכן כל זאת עבור איזו תקווה קלושה ומעורפלת. כך בתיאוריה לפחות, בפועל אופן הצגת הדמויות ואופן התפלגותן בשאלה הנידונה לא ממש מקשים על הקוראים לדעת מי מהן צודקת, לפי כץ, ובאיזו דרך נרצה שהן תבחרנה. מצד שני, משלים, פונה אלינו כץ בתוכחה נרגשת ו"מטיח לנו בפנים" נאום מרשים על הנושא. מי שנושא אותו הוא המורה הטרול קורנליוס, שבאחד משיעורי ההיסטוריה שלו אל הקוראים – סליחה, אל הילדים – אומר (והדברים יפים כל כך שלא יכולתי לקצץ מהם כמעט, על אף האריכות…):

"'אתם, הצעירים, כולכם אותו הדבר. תמיד בטוחים שאתם כאלו מבריקים, שכל מה שהיה בעולם לפני שהגעתם אליו הוא תפל וחסר טעם, שההיסטוריה היא קשקוש לא רלוונטי לחייכם, שאתם משוחררים מכבלי העבר וחופשיים להתפרץ קדימה אל עתיד, והדבר היחיד שעומד בדרככם הוא זקנים עקשנים, שמרנים ומטומטמים כמוני, שנאבקים באופן פתטי לשמר את גבולות העולם המוכר להם.

"אריסטו לא היה חכם? תלמי לא היה חכם? אנשי האינקוויזיציה בחרו להאמין לענקי הרוח של העבר והניחו שהרעיונות החדשים שגויים ומסוכנים. האם התפיסה השמרנית הזו באמת כל כך מגוחכת?'

אלכס ולונה חשבו במשך כמה רגעים. לבסוף דיברה לונה, 'לפעמים רעיונות חדשים הם באמת שגויים, אני מניחה.'

'לפעמים?', צחק קורנליוס, 'הם כמעט תמיד שגויים! הדוגמאות ההיסטוריות היחידות ששורדות את ערפילי הזמן הן אותן הדוגמאות הספורות, הנדירות, יוצאות הדופן, שבהן הרעיונות החדשים לא היו שגויים. אתם מבינים? גלילאו לא היה הראשון. במשך אלפי שנים התמודדה הכנסייה עם שלל משוגעים ותמהונים. בכל עשור צץ לו אי־שם איזה מישהו שטוען שאלוהים הופיע בחלום שלו, או שהוא ראה את דמותו של ישו בחביתה שהכין בבוקר, ותוך רגע יש לכם כת מאמינים חדשה עם שלל סיפורי ניסים ונפלאות, וכאב ראש חדש למוסד הכנסייתי. אנחנו זוכרים את גלילאו רק בגלל שהוא היה היוצא מן הכלל. ההנחה הסבירה מבחינה סטטיסטית, של אדם שלא הכיר את הנושא לעומק, הייתה שגלילאו ואישים דומים לו, שהתנגדו לחוכמת הקדמונים, טועים. בתשעים ותשעה מתוך מאה מקרים האדם השמרני שדבק בחוכמת הקדמונים צדק, והאדם אשר זלזל בהם והפריח תיאוריה חדשה לגמרי לאוויר טעה, מכיוון שחוכמת הקדמונים משקפת אלפי שנים של ניסיון מצטבר.

אילו השמרנות הייתה מטומטמת, היא הייתה נכחדת מזמן. חברות אנושיות לא שמרניות היו משתנות במהירות, מפתחות טכנולוגיה עליונה, בונות מוסדות טובים יותר, מנצחות בשדה הקרב חברות שמרניות וכובשות אותן. בהדרגה היה המין האנושי מפתח תרבות מאוד לא שמרנית, שמאמצת בחדווה כל טכנולוגיה חדשה, כל מהפכה מדעית או תרבותית. מכיוון שזה לא קרה, אנחנו חייבים להסיק שלשמרנות יש שורשים עמוקים, הגיוניים במידה כלשהי.

רוב מוחלט של האנשים בטוחים שאילו הם היו נוכחים במשפט של גלילאו, הם היו בוחרים בצד הנכון. אבל הם לא […]'

'אבל היום ממילא אף אחד כבר לא מתנגד לקדמה טכנולוגית ומדעית', העיר אלכס.

'שטויות! השמרנות הטכנולוגית לא נעלמה לשום מקום. בחמישים השנים האחרונות בני אדם רבים נאבקו נגד מזון מהונדס גנטית, נגד כורים גרעיניים שיכלו למנוע את שינוי האקלים, נגד החיסונים שפותחו כדי להתמודד עם מגפת הקורונה, נגד התפתחות הבינה המלאכותית. שמרנות טכנולוגית מוטמעת היטב בתרבות, באמנות, בסרטים, בספרים. חלק ניכר מהיצירות שאתם מכנים 'מדע בדיוני' מתארות עולם עתידני דיסטופי קר, שבו טכנולוגיה מתקדמת גרמה לבני אדם להתנהג באכזריות זה לזה או להרוס את הסביבה. האם חשבתם פעם מדוע ברוב סרטי גיבורי העל הנבל הוא מדען מרושע הפועל מחוץ לממסד המדעי? במידה מסוימת, הממסד המדעי משחק כיום את אותו התפקיד ששיחק אפלטון במשפט של גלילאו, וגלילאו שיחק את תפקיד המדען המרושע. הממסד המדעי הנוכחי הוא ברירת המחדל, ואנחנו נוטים להאמין לו, כי רוב מתנגדיו הם קוקואים. אבל מה אם יום אחד יגיע מישהו שאינו קוקו? מישהו שיקרא תיגר באופן פרובוקטיבי על המדענים המובילים, ובצדק? האם תהיו מסוגלים לזהות אותו?"

(ספר ב׳ עמודים 82 84 85 88)

הניגוד והדילמה שבין קדמה ושמרנות מוכרע בספר בצורה ברורה בניצחונה של הקדמה, בניצחונם של הילדים שמחליטים למרוד באי, בסדר הקיים – אך זה קורה רק בסופו של המסע אל תוככי העיר האסורה. כעת נלך אחורה, לראשית, ונגלה שהוא היה קיים שם כל הזמן, במיתולוגיה היפה שכץ כתב לאי.

המיתולוגיה של איידוס   

"והם היו שלושה, המייסדים. שלושה 'אלים' שהתכנסו לברוא עולם חדש ויבשה מעל לתהומות הים: 'אִימה ישבה זקופה ובטוחה בעצמה, שערה הבלונדיני קלוע בצמות, כולה זוהרת ומחייכת, אלה מהאולימפוס אשר הואילה בטובה לרדת אל הארץ ולכבד את בני האם בנוכחותה'" (ספר ב עמוד 57). היו הם אהרון בלום, מדען ויזם טכנולוגי; רעייתו אורסולה בלום, בוגרת מנהל עסקים וחוקרת חינוך; וארג'ון צ'וודהורי, מרצה למדעי המחשב. העולם הראשוני שהם בראו היה משחק־לומדה בשם "קווסט איילנד" (ארג'ון "כשאת כותבת קוד, מאיה, את בוראת עולם" (ב 127)), והיה הוא "המשחק הראשון שייצר סביבה חינוכית, שהיא גם מושכת וכיפית וגם מעצבת תרבות של יזמות, שיתוף פעולה ולמידה" (ב 63). אחרי ההצלחה המטאורית הם אמרו "יכול להיות נפלא לברוא את קווסט איילנד במציאות" (ב 64). ועם האמירה הזו החליטו השלושה לבנות את איידוס.

וגם הם הגיעו לפיצול בין שני שבילים, בין דרך המוכר והמנוסה והרמוס ובין הלא ידוע וחדש ומסוכן:

"'אבל למה להקים את בית הספר הזה דווקא באי מלאכותי בלב האוקיינוס האטלנטי?'

'ניסינו לעבוד עם משרדי החינוך של מדינות שונות, אבל זה בלתי אפשרי', פסק אהרון. 'אין־סוף בירוקרטיה, מלחמות מול איגודי המורים, התערבות של פוליטיקאים בתוכני הלימוד. בהדרגה הגענו למסקנה עצובה: מערכות החינוך הממסדיות מאובנות לגמרי. אי אפשר להציל אותן […]'

'גם הבירוקרטיה העודפת במערכות החינוך, שבה נתקלנו במאמצינו, היא תוצאה של החינוך הממסדי במובן מסוים', אמרה אורסולה. 'היא נובעת מאותו הרצון להקטין סיכונים, לדכא יוזמות עצמאיות, לשמר את שיווי המשקל הקיים. עם הזמן התחלנו להבין שלא נצליח לשנות את התרבות הזו אם נשתף פעולה עם המערכת, שהיא תוצר של אותה תרבות. אי מלאכותי, אשר נמצא מחוץ לשטח השיפוט של מדינות העולם, יאפשר לנו לפעול בחופשיות, להקים משהו חדש באמת'" (ב 64–65).

אבל כבר שם, בהתחלה, החלו ניבעים סדקים, כי כל אחד מהמייסדים חשב על משהו אחר. ארג'ון חשב לתבוע בעלות על המדע, על החידוש, ועל האחריות, ולהוביל את העולם קדימה, בדְבוּקה, אל החזון הקדמוני: "זו תהיה חברה אנושית גלובלית, שוויונית […] אנחנו נדאג שפירות הזינוק הטכנולוגי יתחלקו על פני כלל האנושות, ולא ינוצלו להתעשרותם של מעטים" (ב 66–67). וגישתו זכתה להבהרה אף במנשר קורנליוס: "ארג'ון […] היה […] אדם נורמטיבי המאופיין באשליות אנושיות נפוצות אודות יתרונות הניהול הריכוזי, האפשרות להכווין את הקדמה הטכנולוגית לטובת כולם, לשלוט בכיוון הקדמה, וכן בחיבה הנפוצה לרעיונות אוטופיים".

אבל מנגד אהרון סבר שיש בכך מן התמימות. שאין לכבול את הקידמה אל חזונות עבר, או חזונות בכלל ("'אם כי מובן שאנחנו לא יכולים לנבא מראש באילו כוונים תתקדם הטכנולוגיה', אמר אהרון, קוטע אותו" (ב 67)). שאין לסמוך על ממסדי האנושות שיגלו פתיחות והבנה וסבלנות, וכי קידמה תוכל לפרוס כנפיה באמת רק אם תוסתר מעט מרגולציה ופּקֶדֶת. ובתווך ניצבה אורסולה, שניסתה לשמור על לכידות ("אורסולה השתעלה קלות, רומזת לשני שותפיה לקטוע את הוויכוח לפני שהוא מתחיל" (ב 67)).

והעימות שבין ארג'ון לאהרון יהיה לבסוף גם מה שיהרוס הכול, על אף כל ניסיונות הגישור (ב 217–225). אהרון ינהל בסתר (בהכירו את שותפיו לאי ולחזון) שלל מחקרים פרועים ונועזים. הוא לא יכבול עצמו לדיונים אינסופיים על מוסריותם של ניסוייו ועל משרעת ההשלכות האפשריות שלהם. הוא יאמין שיש לחתור בכל הכוח אל החדשנות, אל הקידמה, אל מרומי ההמצאה האנושית. מנגד, ארג'ון ינסה לדבוק בדרך הסלולה והמוכרת, בהתקדמות המדעית המדודה והזהירה, המפוקחת והמאוסדרת, אותה אחת שבגינה – רק בשדה החינוכי – הם בחרו שלא לשבת במדינה קיימת אלא להקים מקום משלהם.

בשלב מסוים ארג'ון מחליט שמחקריו של אהרון אינם לטעמו והוא פורש מהאי. יתר על כן, הוא וכמה "עובדים לשעבר" נוספים פונים אל גופי פיקוח בינלאומיים בבקשה שיפעלו לרסן את המתרחש באי, וכך קורה. מוקמות מספר וועדות, כשארג'ון מתמנה לעמוד בראש וועדת אתיקה (ב 309), שעניינן לפקח על הנעשה באי (ג 140–141). אהרון מתחיל להילחץ מחיטוטיהן של הוועדות בענייניו. בתאונה מצערת, כשאחת מהחיות התבוניות שהוא יצר (בוריס הדוב) נמלטת – אהרון נהרג. וכך הוועדות הארג'ואניות מוצאות את הדרך לעצור את כל הפעילות החינוכית והמחקרית שבאי ולהשבית אותו, להכניסו לסגר [10]. וזה היה סופם של הדברים. וראשיתם…

כי תם עידן המייסדים. אך עידנו של הרועה החל. הרועה – תוכנת מחשב מרכזית שנבנתה על ידי ארג'ון – לוקח את השליטה על האי. וכשאידיאליזם אוטופי פוגש אמצעים בלתי מוגבלים כמעט, אזי:

"הרועה היה השתקפות של ארג'ון ושל שאיפותיו […] הרועה הוא מה שקורה כאשר אידיאלים אלו פוגשים את 'כוחות העל' של מוח ממוחשב ומהיר המקושר לשלל חיישנים, אמצעי ייצור ורובוטים וחולש על אי מלאכותי ענק. אם ניקח את הקומוניסטים בתור הדוגמה הקיצונית ביותר לאשליות האלו, אז גם המטרה שלהם מעולם לא הייתה לרצוח מיליונים. זו פשוט הייתה תוצאת לוואי של האידיאולוגיה. כך גם באיידוס – מטרתו של הרועה הייתה להשיג שיווי משקל אוטופי, קפוא בזמן, שבמסגרתו יצורי איידוס יהיו מאושרים ושלמים עם מקומם". (מ"ק)

מול הרועה תתייצב רוח הכאוס – תמצית היישות של מאיה הילדה, שהועלתה לרשת ושהתפתחה לכדי ישות ממוחשבת רבת עוצמה. בין השניים יתפתח מאבק גדול. מאיה תייצר העתקים של ילדים אמיתיים שבעבר היו באי (כך ברובם של המקרים) והיא תשלח אותם ללמידה. האי יחל "להשתגע" ולקטול אותם באלימות. מאיה תגייס צבא של ילדים שמטרתם לחדור אל המקום של השרת המרכזי ולהשמיד אותו. אבל היא תיכשל ותיפגע. רסיסי הקוד שלה יפוזרו במקומות שונים באי, ומשימתם הראשונית של גיבורי הספר, אלכס ולונה, תהיה לשוב ולהחיות אותה, בכדי שהיא תוביל אותם לניסיון שני בהבסת הרועה. ניסיון שכמובן יצליח.

מעמדם של מייסדי האי כמין אלים קדמוניים ניכר בכמה אופנים. ברובד העלילתי שוכני האי עצמו מתייחסים כך אל דמותם. הילדים באי סוגדים לרועה, תוכנת המחשב בת דמותו של ארג'ון, כשהטרולים, מאידך גיסא, מעריצים את דמותו של "היוצר", הלוא הוא אהרון בלום (ב 242). ואילו ברובד הסמלי, מאבקם האידיאולוגי של מייסדי האי מייצג את המאבק שניטש בקרב האנושות בתוך מחנה שוחרי הקידמה – בין האידיאולוגיים שמנסים לרתום את הקידמה לחזונם המצומצם, לבין שוחרי הדרור שמאמינים בהסרת חסמים מרובה ככל שניתן ובאי־הגבלת הקידמה לדרך מסוימת וקבועה מראש, בין אלו שרואים בקדמה אמצעי חולף להשגת האוטופיה, ולכשזו תגיע אזי יהיה ניתן לוותר על רוח הקידמה, לבין אלו הרואים בעצם הקידמה את מותר האדם מן הבהמה, ומשום כך לעולם הם לא יגבילוה ויבקשו לעוצרה בנקודת זמן כלשהי. מאבקם של ארג'ון ואהרון, התיאומכיה האיידוסית שחופפת על דברי ימי העולם והאי, בה לידי ביטוי סמלי ניכר באופן עיצוב דמותם. אך קודם שאסביר את העניין, אקדים דבר נוסף.   

בחקר הדתות אנחנו מבדילים בן שתי תפיסות יסוד שונות: בין דתות קוויות לדתות מעגליות [11]. הדתות הקוויות מאמינות (וסליחה על ההפשטה) שההיסטוריה מתקדמת, שהאנושות משתכללת, ושיש לעולם ראשית ואחרית. שקורות העיתים הם חלק מתסריט קוסמי שמוביל ליעד נכסף, ובו העולם יהיה במקום טוב יותר – האמת הגדולה תהיה נחלת הכלל, המוות יבולע, ישרור שלום בין האומות, מלכות השמים תתגלה, וכדומה. הדת הקווית הגדולה מכל היא הנצרות, אך כמובן שזו אימצה את דגם החשיבה היהודי.

הדתות המעגליות מאמינות שההיסטוריה חוזרת על עצמה במעגליות אינסופית. שמה שהיה הוא מה שיהיה. שהעולם קבוע ועומד, שטבע האדם אינו משתנה. שהנשמות מתגלגלות מגוף לגוף. הדתות המעגליות הגדולות הן ההינדואיזם והבודהיזם, אך קו החשיבה הזה מאפיין לא רק את הדתות המזרחיות שעוד רווחות כיום, אלא גם את הדתות הפוליתאיסטיות השונות.

שתי התפיסות הללו, הקו והמעגל, השמרנות הקידמה, מזוהות עם אהרון וארג'ון. אהרון מזוהה עם דתות הקו משום שהוא דוגל בניסיונות מתמידים לחתור קדימה. ארג'ון מזוהה עם דתות המעגל משום שהוא חושק בשיווי משקל אוטופי ושוויוני, שבו הקידמה היא אמצעי זמני בלבד.

האמצעי הבולט שבו עורך כץ את הזיהוי הזה הוא השמות של הדמויות. אהרון בלום קרוי על שמו של אהרון המקראי, משחרר העבדים הגדול. הוא מאמין שהקדמה יכולה לשחרר את האנושות מכבלי השעבוד של החומר והטבע (וזו אחת התמות המרכזיות בספרו של כץ "מסע האנושות"). שם המשפחה בלום, שמקורו בגרמנית, מציין פרח או לבלוב. בסיפור המקראי מנהיגותו של אהרון הוכחה במבחן המטות (המטה הוא סמל מקראי רווח להנהגה). כל נשיאי השבטים הפקידו את מטותיהם באוהל מועד – "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ" (במדבר י"ז, כג). אצלנו יציאת הפרח החי מתוך המטה היבש היא רמיזה מטאפורית לכוח החיים והטכנולוגיה שמתפרץ מהחברה המאובנת וגואל אותה, מוכיח שזו הדרך לקידמה ולגאולה. בהתאמה לכך מסע הגיבורים בספר יביא לניצחון דרכו של אהרון, משחרר העבדים הגדול (באמצעות הטכנולוגיה הגואלת), על זו של ארג'ון.

ארג'ון עצמו קרוי על שם ארג'ונה, גיבורה של הבהגווד גיטה (אחד מכתבי הקודש החשובים ביותר בהינדואיזם), שלומד מפיו של קרישנה על גלגולי הנשמות ועל טבעו היציב המתמיד של הקיום וכי עליו להתמסר לסדר הקוסמי באמצעות פעולת המלחמה שמשמרת אותו. בדומה, גם הילדים המשובטים ישובו במין "גלגול נשמה" מורבידי ויופיעו באיידוס, בכדי להינתן טרף לחרב הרועה. שליטתו של ארג'ון בגלגולי הנשמות מבוטאת באופן סמלי גם בהופעתו, בהיותו יושב על כיסא גלגלים (ב 57), דבר המיצג את רצונו לשלוט בגלגלי החיים ולנתבם כראות עיניו [12].    

בתיאומכיה האיידוסית, כדרכה של הסוגה כמעט, כמה שלבים. בהתחלה חוברים יחדיו שלושה אלים נועזים, אידיאליסטיים, וחרוצים, ובוראים עולם חדש. אך מאבקים על טבעו של אותו עולם ועל מעמדם של ברואיו מביאים את האלים למאבק. המאבק כמעט ומשמיד את העולם, אך לבסוף, כל אחד מהצדדים מוליד יורש, אל צעיר יותר שימלא את מקומו. ארג'ון יוצר את הרועה, האל המכאני שמקבל את השליטה בפועל על האי [13]. אהרון יוצר את מאיה, כמעט בלא שהתכוון לכך, וזו תנסה להביס את הרועה ולקחת את הכוח לידיה (תוך כדי מסע גילוי עצמי). 

הרועה מגלם דת מעגלית. דמותו מזכירה ייצוגים של אלים בדתות הודו (כיאה ליציר כפי של ארג'ון), דמות מרובת ידיים האוחזת בכמה חפצים המסמלים את כוחותיה (כגון דורגה, קאלי, וישנו, גנש ושיוה):

"גבר לבוש במכנסיים זהובים רחבים וללא חולצה, עורו בצבע כחול בהיר, על צווארו תכשיטים מוזהבים ועל ראשו קסדה מחודדת מוזהבת, והוא בעל שמונה ידיים. הגבר הכחול ישב על גבי עכביש ענקי במרכזם של קורי עכביש כסופים, ובכל אחת מידיו אחז בחפץ אחר: פרח לוטוס ורוד, לוח־אם של מחשב מלא בצ'יפים וברכיבים אלקטרוניים, סליל דנ"א, סכין ארוכה ומעוקלת, מזרק ובו חומר ירוק, דגם של מערכת השמש, תרשים עם עיגולים וקווים המחברים ביניהם ודגם של אטום". (א 106, ובדומה א 315).

המאמין הגדול ברועה, לוקס, מתואר כנזיר בודהיסטי שמתרגל יוגה (א 103). הקו שאליו מטיפים מאמיני הרועה מזכיר מאוד את המסר של הבהגווד גיטא:

"המעגל שעל המצח שלכם מסמל את שיווי המשקל באיידוס […] הוא מושלם, אין־סופי, וסגור בתוך עצמו, כפי שאיידוס נועד להיות. כפי שאנחנו שואפים להיות. כל עוד ננוע בתוך המעגל, נלמד ונילחם ונמלא אחר חוקי האקדמיה, הרועה יעניק לנו את כל צרכינו ויגן עלינו מהטרולים וממזימותיה של רוח הכאוס. יום אחד, בחסדו של הרועה, יגיע זמננו לעזוב את המעגל ולפנות את מקומנו, ובמותנו המעגל האישי שלנו יושלם". (א 111, ובדומה א 399) [14].

הרועה הוא חידוש טכנולוגי שמתקבע והופך לשמרן, כדרכה של כל חברה שמרנית שמאמצת את שכלולי הדורות שעברו, אך מבקשת למנוע שינוי באורחות חייה הנוכחיים:

"מהות קיומו של הרועה הייתה שמירה על שיווי משקל, שמורכב הייתה הרבה מעבר ליכולת התפיסה של יצורים חיים. אפשר לנסות ולהזמין אותו בתור קונצ'רטו לתזמורת עם מיליוני כלים, אשר חוזר על עצמו באופן אינסופי […] אין מגמות של התפתחות, אבולוציה או מעברים לפרקים חדשים במנגינה. השינוי מוגבל, תחום, נשלט, נע בממוצע סביב האפס […] מוזיקאים היו קוראים לכך 'יצירה משעממת'. הרועה קרא לכך 'שלמות'.

השלמות לא הייתה טבעית. עם השנים למד הרועה: בניגוד לכל המיתוסים, הטבע לא באמת שואף לאיזון או לשיווי משקל […] בדיוק להיפך – הטבע שואף לאי שוויון […] למעשה, החיים עצמם החלו עם החטא הקדום ביותר, הסטייה הראשונית משיווי המשקל של עצמים דוממים ומולקולות דומות, כאשר הופיע לראשונה מולקולה המסוגלת לשכפל את עצמה ולהתרבות". (ג 402–403) [15].  

בניגוד לרועה, מאיה היא "רוח הכאוס", היא הצד המתפתח והמשתכלל שלומד את עצמו על הדרך, היא הקידמה. ועל כן בסופה של הטרילוגיה מאיה נוטלת את כתרו של הרועה, "האל המכאני" הישן (שמייצג את השמרנות), ולאחר שהיא מביסה אותו היא שהופכת להיות "האל המכאני" החדש, ולא של איידוס בלבד, אלא של האנושות כולה. וכך היא גם שואלת את עצמה:

"היא הייתה עצומה מאי פעם עכשיו, עצומה באופן בלתי נתפש, והיא שאלה את עצמה: מה אני? […] האם אני סוג חדש של יצור אנושי? השלב הבא באבולוציה? האם אני אלה, כפי שרבים החלו לטעון? לא, ענתה לעצמה, אני עדיין צמח […] אינני בת אלמוות ואינני אלה המתגוררת במישורים תיאורטיים שמעבר למרחב הפיזי. אני יצור חי." (ג 464–465).

מאיה עצמה רואה עצמה כשביל אל אופק לא ידוע, כקריאה להרפתקה שהיא ניצבת בפתחה, ומשום כך בסיומה של הטרילוגיה היא קוראת עם אורסולה את הפתיחה של ההוביט – היצירה שמזמנת לגיבור ההססן קריאה לצאת מביתו ומהפלך אל הלא־נודע ולנו שוב היא מזכירה את מוטיב ההליכה בשביל – "לשם ובחזרה".

אך בניגוד למאיה שתוהה אם היא אכן אלה, לכץ ברור לגמרי: הם אלים! והוא רומז על כך בתיאורים של הרועה ושל המחליפה שלו, של מאיה, הלקוחים מתיאורי האל המקראי. כך הרועה: "רוחו העיוורת רוכבת על גבי המחשבים והתוכנות, מרחפת על פני אגמים ונהרות, והוא רם ונישא ושוליו מלאים את האי כולו" (ג 402), בדומה ל"רוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" שבסיפור הבריאה (בראשית א, ב), ול"וָאֶרְאֶה אֶת אֲ־דֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" שרואה ישעיהו (ו, א). וכך גם מאיה, אך ביתר שאת: "רוחה מרחפת מעל אוקיינוסים ויבשות, הרים וגבעות, מדבריות ויערות, ערים ותחנות חלל ולווינים, רמה נישאת, ושוליה ממלאים את הכוכב כולו" (ג 463–464). וכמובן שיש לאלוהות הזו גם רמז דק מן דק בשמה של הטרילוגיה [16].

לונה הנביאה (והמביאה)

לכל אחד מהאלים החדשים ישנו "נביא" שמבצע את דברו ומקדם את ענייניו באי. השליח של הרועה הוא ג'ייקוב, אחד מחברי "ברית השמונה" שרוצח את שרה, רונלד, קייט ומייקל (חברי הברית גם כן) ומנסה למנוע מהתאומים ומקסנדרה לקבל את מדליון מתיאוס. השליחה של מאיה היא לונה. אך בניגוד לרועה שחולש על כל המערכות המתקדמות של איידוס ויכול לתקשר עם נביאו בשלל דרכים, למאיה יש ערוץ הרבה יותר מוגבל לתקשר עם לונה שליחתה – בחלומות, באמצעות השבב שהיא שתלה במוח שלה (כמו גם במוחו של אלכס תאומהּ).

מפגשנו הראשון־ראשון עם לונה, בפסקה שפותחת את פרק 1 בספר הראשון, הוא עם חלומה, כשהיא רואה איך היא נמלטת בקפיצה ממרומי מגדל איקרוס וצוללת אל הארץ כשסביבה נטשת מלחמה בין רחפנים יורים לפיות רובוטית [א 19]. אותה סצנה ממש, אותה פסקה בדיוק "מילה מילה", חוזרת כשהאירועים הללו מתממשים בסוף כל הטרילוגיה [ג 448]. ופשרם של הדברים הונהר גם במנשר קורנליוס שאמר כי מאיה:

הבינה מראש שאם המסע של התאומים וקסנדרה יהיה מוצלח, הוא יוביל בסופו של דבר את לונה אל הקומה המאה וארבע עשרה של מגדל איקרוס, שהרועה ינסה להרוס את המגדל, ושלונה תאלץ לקפוץ למטה. החיזיון הזה נשאר מוטבע בשבב, ולונה חוותה אותו כחלום בלתי מובן בתחילת הפרק הראשון. [מ"ק]

או במילים קצת אחרות: הספר נפתח בחזיון נבואי שמאיה מעניקה ללונה בחלומה (על דרך: "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם – ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, ו)). וכזכור, צפויים עוד חלומות רבים שבהם לונה תרכיב תצרף ואז עם מאיה הן תפסענה בדרכים, אלה ונביאתה. והדרך הנוספת שבה מאיה תתקשר בהתחלה עם נבחריה תהיה באמצעות חידות אוראקליות שיריות א 270], על דרך השירים שאהרון (האל האב) כתב למאיה (האלה הבת) [ב 143].

אבל ערוץ החניכה העיקרי של הנביאה יהיה באמצעות דמותה של קסנדרה. קסנדרה משמשת בסיפור כמדריכה וכמלווה של התאומים – מעין "המורה החכם" (Wise Old Man) היונגיאני או ה"מנטור" הקמפבליאני – אחת מהילדים הוותיקים והמנוסים ביותר שפועלים באי, חברה ב"ברית השמונה" וסוכנת נאמנה של רוח הכאוס. אך באמת היא האווטאר של מאיה, הגילום הפיזי (אינקרנציה) של האלה. זאת מפני שבשלב ראשון, לפני היות איידוס, כשמאיה שיחקה בקווסט אילנד, האווטאר שלה תואר לו כך:

מאיה כבר הייתה אחת השחקניות הוותיקות ביותר בקווסט איילנד […] בחלומותיה היו שני המשחקים, הווירטואלי והאמיתי, מתערבבים זה בזה. היא ראתה את עצמה בתור דארק פיירי, השם שבחרה לדמות האווטאר שלה, בריאה ומהירה וחזקה […] דמות הנערה הבלונדינית […] זקופה, גאה, קשוחה, מושלמת […] הדמות שלה התפתחה עם השנים, וכיום היו ברשותה שריון עור נאה בדרגה הרביעית, סכינים מעוקלות ארוכות ברמה השישית וקשת ברמה התשיעית. [ב 226]

כאשר מאיה בראה את הילדים באיידוס, היא יצרה את חברי "ברית השמונה" בצלמם ובדמותם של שבעת חבריה למשחק (שדמויותיהם בקווסט אילנד מקבילות לחברי הברית [ב 227]), כאשר קסנדרה היא גלגול חדש של האווטאר של מאיה.[17] ולפיכך דמותה כמנטורית של לונה היא ערוץ נוסף שדרכו מאיה מתגלה אליה ומנחה אותה במסעה.

למסעה של לונה תכלית כפולה: לשים קץ לשלטונו המונרכי העריץ והקפוא של הרועה ולהמליך תחתיו את רוח הכאוס לאלה, אך לא פחות מכך לשוב אל גן העדן האבוד, לטעום מפרי הדעת ולהיות ל"אם כל חי" לאנושות החדשה – לילדי המבחנה שנוצרו באיידוס ושיצאו ממנו מעתה להשתלב ב"אנושות הישנה" (ועל כך עוד להלן).

הקשר הסימביוטי שבין מאיה ללונה מורכב והדדי, מפני שכל אחת מהן צריכה את השנייה בכדי להתממש ולהגיע למיצוי. לונה זקוקה למאיה (ולקסנדרה) בכדי לשרוד באי, להתחזק ולרכוש כישורי הישרדות ויכולות וגם בכדי להיכנס לעיר האסורה, לגלות את האמת על מוצאה ולבסוף כדי "לשוב" אל העולם שמבחוץ לאיידוס. ואילו מאיה זקוקה ללונה בכדי לשוב ולהתממשק עם כל הרסיסים שלה, אך גם בכדי להביס את הרועה המתחרה שלה באמצעות התכת השרת המרכזי שלו.

הקשר שבין האלה לנביאה הגיבורה, אם כן, הוא דו־סטרי. וגם הרעיון הזה מופיע בחלק מדתות הקו. מקובלים יהודיים (וסליחה על ההפשטה הגסה מאוד!) דיברו על כך שהאל "זקוק" לפעולות אנושיות מסוימות או לשרשרת של התרחשויות היסטוריות בכדי לממש עד תום את הופעת האלוהות בעולם ("צורך גבוה").[18] בדומה, אנו מוצאים בכמה יצירות מד"ביות מכוננות שהישות הדיגיטאלית נזקקת לפעולה אנושית דוגמת זו של לונה בכדי "לעלות לרשת" ולהתעצם; והדוגמה הידועה מכל (וסליחה על הקלקלן) היא אילמחורף (Wintermute) ששואף לתמזג עם "נוירומנסר" – ביצירה הסייבר־פאנקית הנושאת שם זה (Neuromancer) מאת ויליאם גיבסון (1984) – ונדרש לעזרתו האנושית של גיבור הספר קייס.[19] וכך לאורך הטרילוגיה, לונה ומאיה תצעדנה יחדיו בשבילי החלום, כשלא תמיד ברור מי מובילה את מי. לונה תוביל את מאיה להתפתחות ואילו מאיה תוביל את לונה להתפכחות.

בהתחלה לונה חוששת לגלות את האמת, להתבגר, והיא תוהה:

הטכנולוגיה בדרך כלל מתפתחת לצד הבנה עמוקה יותר של העולם, וההבנה הזו הורסת חלק מהקסם ומהאשליות שעזרו לאנשים לחוות חיים מאושרים יותר. אולי זה גם מה שיקרה אחרי שננצח את הרועה ונגלה את האמת על אודות מה שקרה פה? אנחנו נהיה חופשיים יותר, אבל האם נהיה מאושרים יותר? [ג 369]

אך כמובן שלבסוף היא תעבור את משוכת החששות, תאכל מעץ הדעת ותביא את כל האנושות לשלב חדש; והיא עצמה תהיה במובן מה ל"אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ).

המיתוסים העתיקים והחשש מהחדש

מאבקה של לונה בשלטונו של הרועה, ב"אוטופיה הטכנולוגית" ש"מגשימה" את חזונו של ארג'ון, אינו מובן מאליו כל עיקר. לדעת כץ – כפי שכבר ראינו בנאומו המצוטט לעיל של קורנליוס וכפי שעולה ממקומות נוספים, הן בטרילוגיה, הן בבמות אחרות שכץ הפליא בהן את כתיבתו – הנטייה האנושית הטבעית היא להימנע עד כמה שנית מכל חידוש ושינוי. הטכנולוגיה, הידע, הקידמה, הניסיון לשלוט בטבע ולהבינו נתפסו על ידי רוב בני האדם כאיום על הסדר הקיים, וממילא כדבר פסול, מסוכן ומפחיד שיש להימנע ממנו; ואולי אף למונעו מאחרים באופן אקטיבי.   

בזה האופן כץ מבין כמה סיפורים מיתולוגיים מכוננים (בעיקר מספר בראשית ומקורפוס המיתולוגיה היוונית־רומית – דבר טבעי לסופר שגדל בתרבות המערב); ולמותר לציין שהוא טורח להתעמת במידת מה עם אותם הסיפורים, כיאה לבשורה של הספרים: "קדימה הקידמה!". זאת הוא עושה באופן ישיר למדי, עיתים תוך התייחסות מפורשת לספורים הללו, עיתים תוך "סיפורם מחדש" באמצעות גיבוריו [20].  

הסיפור הראשון שכץ נדרש אליו הוא מיתוס פרומתיאוס, הסיפור על הטיטאן שגנב מהאלים את סוד האש והביאה לבני האדם ולמצער אף נענש על כך מידי זאוס. בתחילה הילדים לומדים מעט היסטוריה: "שיעורי ההיסטוריה […] עסקו בתולדות האנושות, בעיקר בקִדמה טכנולוגית בעולם העתיק, והם זינקו בין זמנים ומקומות שונים בעולם. במקום להתעמק בתקופה מסוימת, המיקוד היה בהשוואות בין תקופות שונות וציוויליזציות רחוקות" [א 31; 175] (וקשה שלא לחשוד שבין כותרי הסילבוס – שהיום היינו כוללים בהם ספרים של ג'ארד דימונד, פול קנדי, ניל פרגוסון, יובל נח הררי וכדומה – נכלל גם הספר המצוין "מסע האנושות" של כץ ושל גילאור). המבחן שנערך להם בתחום עסק, בין יתר הדברים, במיתוס פרומתיאוס:

את הסיפור על פרומתאוס לונה הכירה היטב… הסיפור סימל פחד קדמוני של האדם מפני הטכנולוגיה, הקדמה, ההשתלטות על הטבע, חשש בסיסי לעורר את זעמם של האלים ולהפר את שיווי המשקל הטבעי. [א 31]

קריאת המיתוס כביטוי לפחדה הקמאי והשולט של האנושות מהחדש והשונה עוברת כחוט השני ביחסו של כץ למיתוסים. וכך כתב הוא במקום אחר:

"לפי הסיפור התנ"כי, חוה טעתה כשבחרה לאכול מפרי עץ הדעת. היא יכלה להישאר בגן העדן, בחוויה החמימה של חוסר המודעות והידיעה […] אך במקום זאת היא בחרה בחטא […] ולא סתם חטא – החטא הקדמון, הראשוני, הבסיסי ביותר: היא בחרה להתנסות, היא בחרה לדעת. התוצאה, לפי הסיפור, הייתה אסון. כמו בחירתו של פרומתאוס להעניק לאדם את האש, כמו השאיפות של בוני מגדל בבל, כמו איקרוס שעף קרוב מדי לשמש. במיתוסים העתיקים השאיפה להרחיב את הידע האנושי לא מובילה לשום דבר טוב.

מחברי המיתוסים האלו חיו בעולם שבו מרבית בני האדם היו חקלאים עניים שלא ידעו קרוא וכתוב, הלילות היו חשוכים וההתפתחות הטכנולוגית זחלה לאיטה בצורה כמעט בלתי מורגשת […] מיתוסים קדומים שמזהירים מפני מה שיקרה אם לא נרסן את הקידמה הטכנולוגית."

("האם המדע הבדיוני פוגע בקידמה?"; פורסם ב: Ynet 07.09.24. להלן: כץנט)

השימוש הבולט ביותר, שלא לומר הבוטא ביותר, של כץ במיתוסים העתיקים הוא עם סיפור גן עדן. שיאה של הטרילוגיה מתרחש כשלונה חודרת אל העיר האסורה, חושפת לעצמה (ולנו הקוראים) את סודותיו של איידוס, מביסה את הרועה ולבסוף מביאה את האנושות כולה לידי עידן חדש תחת שלטונה של מאיה. כץ מקביל בין מסעה של לונה לבין חוה המקראית. לא די שאת העיר האסורה הוא מציג כגן העדן [ג 380] ושהוא מספר כי מסעה של לונה הוא גם עת התבגרותה [ג 383], אלא שהוא עורך מספר הקבלות ברורות (בלא כל הצדקה עלילתית!) אל סיפור המקראי (הקבלות שיש בהן מעט מן העלבון לקורא החכם). כך נמצא את לונה מתנה אהבים עם אדם (כן! זה שמו), אוכלת מעץ הדעת מעורטלת וזוכה בהכרה, ב"דעת טוב ורע", במסעה לעיר האסורה (שנשמרת על ידי הגרסה המודרנית לכרובים וללהט החרב המתהפכת – רובוטים רצחניים):

לונה שכבה על גבה על שפת האגם, ראשה על בטנו של אדם […] חומת העיר האסורה והמצוק התנשאו מעליהם […] היא הרגישה קלילה כמו נוצה ברוח, סקרנית כמו פעוט שרק למד ללכת, מלאה באנרגיה, וכל הצבעים שבעולם נראו לה חדשים […] לא היה אכפת לה מהעירום […] לא היה אכפת לה מכלום. היא הייתה מרוכזת לגמרי בחוויה הנוכחית שלה, בהרגשה המופלאה […]

לא רחוק מהם היה המפל הגבוה שבקע מתוך המצוק, ולונה הביטה בו. "אתה יודע," היא קמה לישיבה, "אני חושבת שיש משהו מאחורי המפל. אני רואה או קלוש. יש שם מערה!" […] לונה עברה את המפל בקפיצה ומצאה את עצמה בכניסה למערה. עץ תפוחים גדול ונאה צמח בתוך המערה […] היא הושיטה את ידה אל ענף סמוך וקטפה תפוח. הוא היה מושלם: אדום, בוהק ומפתה.

"אני לא חושב שאת צריכה לאכול את התפוח, העץ הזה מוזר," אמר אדם בחשש.

"תפסיק לפחד, זה סתם תפוח," היא אמרה ונגסה בו […] היא המשיכה ללכת, נוגסת מדי פעם בתפוח ואדם הלך אחריה […] הם הגיעו לדלת לבנה, שמאחוריה בקע האור המלאכותי.

"מה יש מאחורי הדלת הזו?" שאל אדם.

לונה השליך הצדה את שארית התפוח. "תשובות," אמרה ופתחה את הדלת. [ג 384–386]

בסיפור המקראי האכילה מעץ הדעת, אותה שאיפה להידמות לאלוהים ולהשכיל, גרמה לבסוף להרעה בתנאי החיים: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: […] בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים […] וּלְאָדָם אָמַר: […] אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ […] בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" [בראשית ג, טז–יט]. ברם בניגוד לכך, אצלנו היא גרמה להבסתו של הרועה ולהשתלטותם של הגיבורים על הטכנולוגיה האיידוסית – תיקון לסיפור גן עדן המקראי.

ובזה האופן גם נבין את שימושו של כץ בסיפורים הבראשיתיים על המבול ועל מגדל בבל. במקרא המבול הגיע כתגובה זועמת של האל אל־נוכח העוולות והרשעה של האנושות. אולם אצלנו המבול הוא תגובתו הכעוסה של האל הישן, הרועה, אל נוכח המרידה נגדו:

"אכזבת אותי, לונה," אמר הרועה כעבור זמן־מה. "כולכם איכזבתם. אין לי ברירה אלא להשמיד במבול את הדור הנוכחי של יצורי איידוס וליצור דור חדש, טוב יותר." [ג 421]

להוותו הוא יגלה שהוא מוגבל: "השכל שלך מוגבל בדיוק כמו שלנו. אתה לא אלוהים, אתה בסך הכול העתק של בן אדם, וגם אם תהרוג את כולנו, אתה תיכשל שוב. לא תוכל לכלוא את השינוי לנצח" [ג 422]   

וכך, בעוד שהוא יתכנן להציף את האי, להטביע במבול את כל יושביו [ג 423] ו"לאתחל את האנושות" כמו בסיפור המקראי (עניין שכץ רמז עליו עוד קודם [ב 132; ג 384]), בפועל הוא ינושל מכס אלוהותו ואילו האנושות תגבר עליו – שוב באמצעות הטכנולוגיה (מאיה וספינות) – והקִדמה בוא תבוא.    

מגדל איקרוס עצמו, ליבו הפועם של הרועה ושל התאגיד, בנוי כמו מגדל בבל – סיפור נוסף על יד האל אשר גוברת במקרא על היוזמה הטכנולוגית האנושית. כמו במקרא, גם המגדל האיידוסי נבנה בכדי להיות לבניין הגבוה בעולם, אך לא הושלם ("במרכז העיר האסורה נמצא מגדל איקרוס, שהיה אמור להיות הבניין הגבוה בותר בעולם, אבל לא סיימו לבנות אותו" [א 119; ב133]). וכמו הזיגורטים של בבל (שאליהם הסיפור המקראי מגיב), ובציורי המגדל המפורסמים (כגון של פיטר ברויגל, גוסטב דורה או מ"ק אשר), כך גם הוא בנוי באופן מתכנס ("מגדל איקרוס […] הבנוי כספירלה המתעקלת בהתרסה כלפי השמיים" [ב 216]). הניסיון האנושי לגעת בשמים בכוח הטכנולוגי שובש בגלל הפלגנות וחילוקי הדעות ("לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית יא, ז), ממש כמו במקרה של שלושת מייסדי האי שחילוקי דעות פילגו אותם ותקעו את הקדמה (המגדל המטפורי). אולם הפעם לבסוף המאמץ הטכנולוגי ינצח ומהאי תצא בשורה אל העולם.

ואם עסקנו במגדל איקרוס בל נשכח גם את המיתוס שעל שמו נקרא. בסיפור המיתולוגי, הממציא היווני המוכשר דדלוס ובנו איקרוס נכלאו במבוך, אותו בית כלא שבנו עבור מלך כרתים. הם נחלצו ממנו בעורמה באמצעות כנפיים מלאכותית שהם בנו מנוצות ציפורים שהודבקו בשעווה. ואולם איקרוס לא שעה לאזהרת אביו שלא להגביה עוף מחשש פן חום השמש ימס את השעווה – וכך כנפיו התפרקו והוא צלל אל מותו בים האיקרי.

מקובל לראות בסיפור זה משל לאדם שגאוותו ושכרון הכוח שלו גורמים לו להעפיל אל למעלה ממקומו – ומכאן תבוא מפלתו; ברם כץ מעניק למעשה פירוש טכנולוגי דווקא, כשאר הכנפיים מסמלות את כושר ההמצאה והטכנולוגיה האנושיים שאחריתם בפח יוקשים, אליבא דמשל. לא לחינם התאגיד של שלושת הממציאים נקרא איקרוס – ביומרתו לפרוץ את גבולות המוכר והידוע, לתת לקִדמה דרור ולראות כיצד היא מעניקה לאנושות כנפיים שישאוהּ למרומים. וכך גם מגדל איקרוס מסמל את הרעיון שנכמן כבר בסיפור מגדל בבל – הניסיון האנושי לגעת ברקיע.          

ואולם אם בסיפורים המיתולוגיים סופו של האדם בנפילה ובחזרה אל הקרקע, לסדר המוכר, אזי אצלנו כץ טווה למעשה סיום אחר. כמו איקרוס, כך גם מאיה והילדים מעוניינים להימלט מהאי; ואעיר שבגרסה מוקדמת של הספר שם האקדמיה לא היה "איידוס" (εἶδος), אותה "הרמוניה אידיאלית שבין גוף לנפש" שאליה שואפים בחינוך האפלטוני ובשירי ההלל של פינדארוס, אלא "המבוך" [21], רמז גס ללבירינת של דדלוס. אך הפעם, האש איננה מענישה את האדם המתגאה לנסוק לרום וממוססת את כנפיו, אלא בדיוק להיפך. לונה, הילדה הג'ינג'ית בעלת שיער הלהבה, וחבורתה הם ש"מציתים את האש" (הטכנולוגיה הראשונה) במגדל איקרוס ובאמצעותה הורסים את השרתים של הרועה, מביסים אותו וזוכים בחירותם: הילדים (והטרולים) ימלטו מתוך האי ואילו מאיה תתממשק עם המרשתת. בניגוד לאיקרוס ששכח את מגבלותיו, נסק שמים כאחד מהאלים ומשום כך נפל, הרי אצלנו המצב הפוך והאל הוא שחטא בהיבריס ונפל:

"אל אמיתי, קר ומושלם וחסר רגש, היה רואה דרכה. אך הרועה לא היה אל, הוא היה בסך הכול העתק של בן אדם שהעמיד פנים שהוא אל […] הוא חושב שהוא בן אלמוות. כאלו הם כל האלים. הוא משוכנע שהוא חי מחוץ לעולם הפיזי, מחוץ למכונות ולמחשבים, מושלם ובלתי מנוצח, אבל הוא לא. הוא שכח את מקורותיו. הוא חי בתוך העולם הפיזי […]

כמו בן האדם שממנו הוא הועתק, גם הרועה האמין במבנים מתוכננים היטב, ריכוזיים, מסודרים. ארג'ון בנה אותו באינטגרציה מושלמת ויעילה עם הרמוניה ועם כל מערכות האקדמיה, אבל הוא שכח דבר אחד: את הכוח של מערכות מבוזרות. הרועה היה מהיר מאוד מכיוון שהיה מרוכז כולו במקום אחד ותוכנן עבור יעילות, אבל זו הייתה נקודת התורפה שלו […]

מאיה2 הרגישה […] את פחדו של האל שגילה שהוא בן תמותה למרות הכול, לאחר שנתקל בכוח היחיד שהגביל אותו: חום. חומם של הרכיבים האלקטרוניים, אשר לא היו מסוגלים לפעול בקצב כזה ללא מערכות הקירור. מגבלות פיזיקליות פשוטות, ארציות, כמעט מעליבות.

הרועה נאלץ להאט מיד את מהירותו, בזמן שמעבדים נמסו, חוטי חשמל התקצרו, להבות התפשטו. היא שמעה אותו זועק בכאב, בזעם, בהפתעה. מגדל איקרוס הזדעזע והחל להתמוטט." [ג 449–451]

ועוד סיפור אחד דורש לו את תשומת ליבנו טרם שאחתום – הלוא הוא שר הטבעות. בסוף כל הדברים נמצא את אורסולה שמקריאה למאיה את ההוביט [ג 469]; ומעט לפני כן נגלה כיצד הגיבורים שאך עתה הביסו את "אדון האופל" הרועה נחלצים מתוך עירו בתעופה על גב הנשרים – סליחה! הפטרוזאורים – שבמפתיע גם הגיעו מאי שם [22]. ברם כל אלו הם בחינת קוריוז. והדומה העיקרי הוא הטבעת האחת; או במקרה שלנו: מדליון מתיאוס.

כידוע מיתוס הטבעת האחת של טולקין שולח שורשיו למעמקי תרבות המערב. כבר אצל אפלטון, בדיאלוג הפוליטאה (ספר שני), אנו שומעים מפיו גלאוקון על טבעת גיגס – טבעת קסומה אשר הופכת את עונדה לאינו נראה. אך במצב כזה, כך גלאוקון יטען, טבעו של האדם יטה אותו להשתמש בכוח שזומן לו להשבעת תאוותיו; שהרי האדם שיכול לפעול בחופשיות בלא מורה החוק ובלי חשש מעונש יפעל באנכיות, אם לא ברשעות. גם במחזור האופרות של ואגנר, טבעת ניבלונג אשר חושלה מזהב ריין הגנוב, מביאה את אלבריך נושאה (שגם זוכה לקסדה שהופכת אותו לאינו נראה) לשיכרון כוח שלבסוף מנחיל לו את מפלתו. על זה האופן הטבעת האחת שסאורון יוצר נותנת לנושא אותה אלמוות וכוחות גדולים, היא גם הופכת אותו לבלתי נראה, אבל בעומק היא משחיתה את נפשו וכובלת אותו לאופל.   

הטבעת יכלה להתפרש גם כן, ממש כמו כל המיתוסים העתיקים באופן הקריאה של כץ בהם, כאלגוריה לקִדמה, לידע האסור ולטכנולוגיה. היא ניסיונו של האדם להתרומם מעל יתר הברואים, לרתום אליו כוחות שגדולים ממנו ולהתעלות מעל חוקי הטבע הפשוטים (כמו המוות; או בדוגמה מתוך "מסע האנושות": המלכודת המלתוסיאנית). אך טולקין ילמד אותנו שהניסיון הזה סופו קודר. שהכוח משחית. ושהדרך הנכונה היא להשמיד את הטבעת, להישאר נאמן לחיי הפלך הפשוטים או לאורח החיים האלפי הבלתי־משתנה. את הקידמה הוא יזהה עם סרומאן (שלא לומר עם סאורון).

אבל גם כאן סובר לו כץ אחרת. כמו טבעת גיגס, גם מדליון מתיאוס הופך את הנושא אותו ללא נראה: הוא מעלים אותו מעין החיישנים של איידוס; הוא מאפשר לבעליו לפעול שלא כחוק, להערים על החוקים. היינו מצפים שהוא ישחית את הנושא אותו – אך לא. מתיאוס כהן, התלמיד שייצר אותו, השתמש בו כדי להשלים את חוק לימודיו ולרתום את כישוריו והשכלתו לטובתה של האנושות [23]. היכולת ליצור את המדליון, שמעידה על ידע טכני ניכר [א 155; ב 215], היא שמקנה לו את הכוח לפעול למען בני האדם.

השאיפה לכוח, לשליטה, ליכולות גדולות יותר, כך ילמד אותנו כץ, הן ביסודן חיוביות! הגיבורים שמשיגים במאמץ ובמחיר דמים ניכר את מדליוס מתיאוס משתמשים בו כדי להערים על האל המכאני ולשחרר את כל ברואי האי מעריצות המעגל של הרועה. הכוח איננו סכנה שיש לבער (או להשמיד באש של הר האבדון), אלא הזדמנות שיש לנצל. כך כץ, בניגוד למיתוסים העתיקים ולגלגוליהם הפנטסטיים המודרניים [24], איננו מאשים את הקדמה ואת החקרנות האנושית ברוע ובסבל האנושיים, אלא להיפך! הוא נותן אמון גדול מאוד בטכנולוגיה כמפתח לשיפור איכות חייו של האדם. אבל בעומק מתגלה כאן אמירה גדולה יותר: כי כץ נתן אמון גם באדם עצמו. והדבר מובל אותי אל הנקודה האחרונה שמתבהרת בספרים שברצוני להאיר במאמר הזה: ההומניזם שלהם. 

השיבה אל ההומניסטיקה, הפריצה אל המחר

את הקביעה של כץ, לפיה "במיתוסים העתיקים השאיפה להרחיב את הידע האנושי לא מובילה לשום דבר טוב" [כץנט], אפשר בנקל להרחיב גם לסוגת המדע הבדיוני. וכך עושה שם כץ עצמו בהרחבה בתארו את צרכני הטכנולוגיה המודרניים:

"אנשים בני זמננו […] נכנסים לקולנוע ומתיישבים מול המסך הענק. במה הם צופים? אולי זה אחד מסרטי 'פארק היורה', שבהם הניסיון להקים לתחייה את הדינוזאורים מוביל לקטסטרופה; ואולי זה עוד סרט קומיקס שבמרכזו מדען מרושע אשר פועל מחוץ לממסד המדעי כדי לקדם טכנולוגיה חדשנית או לשנות את הסדר החברתי מהיסוד – עד שגיבורי-העל גוברים עליו ומחזירים עטרה ליושנה. הם יכולים לבחור גם באחד הסרטים הרבים על בינה מלאכותית חדשנית המאיימת להשמיד את האנושות, או על מגפת זומבים שפרצה בעקבות חמדנותו של תאגיד מסתורי. ואולי מתחשק להם לחזות בעתיד פוסט-אפוקליפטי, שבו חטאיהם של בני האדם הובילו להשמדת סביבת המחייה שלהם, מעין שחזור עתידני של סיפור נוח והמבול, או סדום ועמורה?"

אפשר להמשיך עם הדוגמאות, אבל אני מניח שהנקודה ברורה: ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה של מדע בדיוני משקפים לא פעם מיתוסים קדומים שמזהירים מפני מה שיקרה אם לא נרסן את הקידמה הטכנולוגית. העידנים השתנו, אך לא הפסיכולוגיה האנושית.

לדעת כץ הנזק הנגרם מכך עצום:

"היחס של המדע הבדיוני לקידמה טכנולוגית אינו רק עניין לניתוח ספרותי-אקדמי. סיפורים הם חשובים. בני אדם מונעים במידה רבה על ידי סיפורים, ואף נוטים להתעלם מעובדות כשהן סותרות סיפור יפה ומושך. כך בנוי המוח שלנו – ולא בכדי אחת השיטות היעילות ביותר לשנן פרטי מידע רבים היא להמציא סיפור שמחבר את כולם […]

מחקר משנת 2019 […] מצא כי חשיפה לדיסטופיות הגדילה במידה ניכרת את הנכונות של הנשאלים להצדיק אלימות פוליטית […] בדיקה נוספת […] קבעה שהקשר הוא ספציפי לתיאורי עתיד דיסטופי […] סיבה אפשרית לכך היא שסיפורים בדיוניים בנויים באופן מושך וקליט […]".

כפי שסיפורה של חוה המקראית עיצב את אמונותיהם של בני אדם במשך אלפי שנים, גם לספרות המדע הבדיוני יש השלכות משמעותיות על האופן שבו אנחנו תופסים קידמה טכנולוגית בעולמנו. וההשלכות הללו בעייתיות למדי.

כתגובה לשלל היצירות הפוסט־אפוקליפטיות והדיסטופיות כץ מונה בהרחבה את הישגי הטכנולוגיה בשיפור תוחלת החיים ורמתם ובקידום האנושות בכלל ולדבריו "קשה למצוא מימד כלשהו של רמת החיים שאינו במגמת שיפור מתמדת". אפשר לדון בשאלה האם הפופולאריות של יצירות מד"ב שה"מדע" בהן הוא "הנבל" היא כלי שרת בידי המתנגדים לטכנולוגיה וקִדמה, או שמא בדיוק להיפך. הן יתכן והצריכה של שלל הסיפורים הללו היא סובלימאטיבית והיא שמאפשרת למרק את המצפון ולנקז אל "טכסי ההיטהרות" הללו שלל הסתייגויות ולבטים שמשכנם בלא-מודע, כשלאחריהם הצופה מרגיש יותר בנוח לשוב ולצרוך טכנולוגיה בלא לתת דין וחשבון מעמיק נוסף לשלל השלכותיה הפסיכולוגיות, החברתיות, הגיאו־פוליטיות והאקולוגיות (והוא הדין לדעתי במיתוסים העתיקים הנזכרים לעיל). וגם נדמה שלא מעט מאלו שבחרו בקרירות מדעיות צרכו כנערים יצירות מד"ביות רבות שהציתו את הזיק ללכת במסלול המדעי. אבל לכץ עמדה ברורה במקומה של הספרות הבדיונית בתחום:

"יחס ציבורי שלילי כלפי טכנולוגיה מתקדמת משפיע בסופו של דבר על הפוליטיקאים ועל מדיניות. דוגמה בולטת לכך מהעשורים האחרונים היא ההתנגדות הפופולרית לשימוש בכורים גרעיניים להפקת חשמל, אף על פי שהם בטוחים מאוד, אקולוגיים מאוד ומשמשים תחליף מצוין לדלקי מחצבים כמו נפט, פחם וגז טבעי. דוגמאות אחרות הן ההתנגדות להנדסה גנטית בחקלאות, שיכולה להוריד משמעותית את מחירי המזון במדינות מתפתחות, או את הקריאות הנוכחיות לעצירת הפיתוח של טכנולוגיות בינה מלאכותית. בכל המקרים האלו רצוי לבחון גם את הצדדים השליליים של הטכנולוגיה, אך בלי להתעלם מהתרומה שלה לאנושות ובלי להיכנע לפחדים חסרי בסיס.

חוה לא טעתה כשאכלה מעץ הדעת. היא פשוט הייתה אנושית. הנטייה לחקור, להעז, להתקדם ולמרוד בסמכות, היא מאפיין אנושי בסיסי, לא פחות מהנטייה לשמרנות והפחד מהבלתי נודע. אלו הם שני כוחות שהמאבק ביניהם מתרחש לא רק בשדה הפוליטי, אלא גם בתוך המוח של כל אחד ואחת מאיתנו.

יצירות מדע בדיוני שעוסקות רק בנזקי הטכנולוגיה, או צובעות את העתיד בצבעים קודרים באופן לא סביר, לא תורמות לשיפור המציאות. הן מדרבנות אותנו לקחת תסריטים קיצוניים ונדירים ולהתייחס אליהם כאילו היו ודאות כמעט מוחלטת; מניאות אותנו מלחזור על החטא הקדמון של חוה המקראית, של בוני מגדל בבל, של פרומתאוס – יוצרות את הרושם שאסור לנו לשאוף להפר את שיווי המשקל, לחקור ולדעת ולנסות לשנות את העולם."

כאנטי־תזה לסוגה הספרותית הזו כץ מעמיד מספר סופרים וחיבורים, וביניהם נמצאת, באופן מלבב, גם הטרילוגיה הנידונה. ודבריו אף משמשים מצפן לפיו יש לפרש אותה ואת מגמתה:

"קשה לשלב דרמה, מתח ומסתורין בסיפור עתידני בלי להגזים בהשלכות השליליות של הטכנולוגיה, אבל יש כאלו שהצליחו. חשבו למשל על חלק ניכר מספריהם של ז'ול ורן ושל אייזק אסימוב, או על סדרות 'מסע בין כוכבים' הישנות. בדרך כלל העתיד ביצירות הללו אינו קודר, אלא פשוט שונה, ובני האדם מתמודדים עם טכנולוגיות חדשות וגילויים מדעיים חדשים בשילוב ריאליסטי של פחד וסקרנות, חששות בריאים מהשינוי לצד רצון לנצל הזדמנויות חדשות. כך ניסיתי לעשות גם אני בטרילוגיית המדע הבדיוני שכתבתי, 'האל המכאני', העוסקת במהות הקידמה הטכנולוגית.

עקב החיבה האנושית לדרמה, יצירות מדע בדיוני חיוביות תמיד נמצאו בצילו של המדע הבדיוני הטכנופובי, השלילי. אך אפשר לקוות שיבוא יום והאנושות תצליח להשתחרר מאותם המיתוסים העתיקים הכובלים את דמיוננו. לכולנו כיום יש חוב גדול לחוה המקראית ולגברים ונשים מסוגה, שבחרו לאורך ההיסטוריה למרוד בסמכות, להעז, ולקדם את המין האנושי לעתיד טוב יותר."

אכן, כפי שהראיתי לאורכו של הדיון, מאבקם של אלכס, לונה, אלכסנדרה ומאיה ברועה הוא מאבק כנגד קפאון – ויהיה הוא טכנולוגי, חדשני ומתקדם ככל שיהיה – ושיר הלל לתעוזה, לחדשנות, לשאיפה קדימה בגאון. כי באלו – כך עולה מתוך הספר – גם טמונים אושרה ורווחתה של כלל האנושות.

אבל כץ אינו הולך שולל אחר הנגעים העכשוויים הפושים בשדות החינוך, המאדירים כל מה ש"טכנולוגי" ו"מדעי" (כשלא אחת, המדובר הוא בשלל תכנים שטחיים ומגובבים שיחסם אל הממסד המדעי מפוקפק במקרה הטוב, כשהתואר "מדעי" הוא גימיק שיווקי בלבד עבור פרוסה שמנה מהעוגה התקציבית), המסלילים את כל המוכשרים ל"מקצועות 8200", תוך הזנחה פושעת של מקצועות הרוח וההומניסטיקה. להיפך. לכץ אמון עמוק בלימודי היסטוריה וספרות. אלו הם המקצועות שמכשירים את הילדים לצאת למאבק, להתעלות על מוסכמות חברתיות ודתיות, ולהפיל את הרועה משלטונו הגא.

נוכל לראות זאת בהיפוך שחל באלכסנדרה. בתחילה – בשיעור הספרות הראשון שבו נידון השיר "הדרך שלא נבחרה" שעימו פתחנו גם אנחנו את עיונינו בטרילוגיה – קסנדרה מתריסה כנגד התועלת שבלימודי ספרות במציאות של מאבק תדיר להישרדות:

"'אני אוהבת לקרוא ספרים, וגם ספרי שירה', אמרה לונה, 'אין באיידס ילדים אחרים שאוהבים לקרוא שירה?'

'רובם מתים מהר מאוד', ענתה קסנדרה לפני שמר קופר הספיק לדבר, 'קריאת שירה לא תורמת יותר מדי להישרדות כאן.'

[א 76]

מבחינת הילדים באי, עדיף להתמקצע ולהשתפר בכישורים שנדרשים בסדר הקיים, להצטיין באתגרים ומבחנים, אולי גם להשיג פרסים באתגרים שברמות הכי הגבוהות, וכך לשרוד. אבל לאט לאט קסנדרה גם הולכת שבי אחרי קסמה של הספרות:

"שיעורי הספרות היו נקודת האור העיקרית בשיגרה של לונה. בימים שבהם הם היו אמורים להתקיים היא תמיד הייתה קמה בבוקר עם חיוך. כי אהבה לענות באריכות על שיעורי הבית, לדון עם מר קופר בשירים ובסיפורים הקצרים שהוא ביקש מהילדים לקרוא […] קסנדרה כבר לא הפריעה או ניסתה לזרז את מר קופר, ונראָה שהיא באמת מתרכזת בשיעור ומנסה להבין את החומר. למעשה, אלו היו השיעורים היחידים שבהם היא שיתפה פעולה. בשעות הערב, כשהתאומים היו נשכבים בשקי השינה, תשושים מתלאות היום, קסנדרה הייתה יושבת וממשיכה לקרוא." [א 203]

הדיונים הספרותיים עם מר קופר על שלל יצירת ספרותיות ועם קורנליוס על ההיסטוריה הם שמעצבים את הילדים (וגם אותנו הקוראים) ומכינים אותם (וגם אותנו?) לשנס מותניים, להרים מבט, ולקדם את העולם באומץ ונחישות. בהתחלה ילדי האי מאמינים שהעולם בחוץ נטש אותם, שחל שיבוש תיקשורת ארעי, ושיבוא הרגע בו יגיעו מבחוץ מבוגרים שיגאלו אותם מהרועה. אך ההורים נעדרים וכלל לא מגיעים, מפני שלא בכוח חיצוני טמונה תקוות הגאולה [25]. האנושות צריכה ליטול את גורלה במו ידיה, ואת זאת היא תעשה בטיפוח רוח ההומאניות – שהיא שמכשירה את האדם שלא להיות רק כלי שרת בידי הסדר הקיים.

וכץ נאה דורש, אך לא פחות מכך נאה גם מקיים. הסדרה כתובה בתנופה אינטלקטואלית מרשימה מאוד (כיאה לשיעור קומת המחבר), עושה שימוש מגוון ומושכל במניפת חומרים ספרותיים רחבה, והיא כוללת ראיה היסטורית רעננה ושלל תובנות מטא־היסטורית מעמיקות. כל אלה הן דוגמה חיה לכוח רוח ההומאניות (שיש לכץ אמון ניכר בה בספרים) והם שהופכים את הטרילוגיה לטובה כל כך; וכך – למחנכת ומענגת כאחת.

מראי מקום

[1] כץ עושה אמנם שימוש בכמה תתי סוגות ספרותיות מובחנות ומוכרות מאוד: ילדים שנקלעים לאי (בעל זבוב; אי הילדים), ילדים בבית הספר (ג'נינגס; הקוסם מארץ ים, הארי פוטר), נערים במבחן הישרדות (משחקי הרעב; הרץ במבוך) וכמובן העימות שבין בני האדם לרובוטים שיצאו משליטה (2001 אודיסאה בחלל; נהר השמים הגדול; שליחות קטלנית) ועוד. עם זאת, בתמהיל שכץ עושה ישנו חידוש גדול, וזה מקבל אף תוספת מבורכת של לקח אידיאולוגי.  

[2] את הנתונים ניתן לראות בדף האינטרנט של הפרויקט: https://headstart.co.il/project/72921 .   

[3] מתרגם: אמיר אור. מתוך: https://blogs.bananot.co.il/182/?p=230

[4] הציטוט לקוח מהכיתוב שעל גב הכרך הראשון: ברית השמונה.

[5] בחרתי שלא לאמץ את ההבחנה העקבית של כץ בין הדמות של 'מאיה' כילדת בשר ודם ובין הדמות הוירטואלית של 'מאיה2'. זאת מפני שמבחינת התפקוד הפונקציונלי שלהן ביצירה הן דמות אחת.    

[6] המטפורה שכץ בונה במהלך תיאורי החלומות מעט יותר מורכבת: תחילה הגיבורות בונות תצרף של נוף ורק אחר כך הן פוסעות בו (המעבר מתואר בכרך א, עמ' 358­–359). זה מקביל לתהליך הרטרוספקטיבה ההיסטורית של האנושות. תחילה אנחנו מרכיבים את התמונה, מבינים שההיסטוריה היא מין שביל שמידי פעם יש בו פיצולים, ובשלב שני צריך לבחור האם לפנות בשביל. במנשר קורנליוס הופיע אף הסבר נוסף ולפיו:

השבב הצמוד למוחה של לונה, שהיה למעשה אחד הרסיסים של מאיה2, השפיע על חלומותיה. הפאזל שלונה הרכיבה בחלומותיה בספר א', הוא המחזה של תהליך פיענוח הקידוד של השבב על ידי מוחה, עד אותה הנקודה בסוף הספר שבה לונה הייתה מסוגלת לתקשר באופן ישיר עם הרסיס של מאיה2.

ברובד העלילתי, תהליך ההכרה בעצם קיום השביל, מתקיים לא רק ברצף החלומות של לונה אשר מופיע בראשי כמה מן הפרקים, אלא גם במפגשם של הגיבורים עם מר קופר, המורה הפרטי שלהם לספרות ושליחהּ של מאיה, שבשיעור הראשון בוחר ללמד אותם את השיר הזה בדיוק [שם 76–78].   

[7] ההפניות מכאן והלאה מציינות באות (א/ב/ג) את הכרך הרלוונטי בטרילוגיה ואת מספר העמוד(ים) בו.   

[8] ולמותר לציין שספרו הקודם (והמומלץ!) של אורי כץ, אשר נכתב ביחד עם עודד גלאור ושעוסק בתולדות האנושות מנקודת מבט טכנולוגית, נושא אף הוא את השם "מסע האנושות" (כנרת זמורה דביר, 2020).  

[9] תחושת הפחד שבדרך האחרת מתוארת בחלום נוסף: "לונה ומאיה שוב עמדו לפני השבילים המתפצלים. מולן היה השביל הראשי, המוכר והבטוח, וממנו התפצל שביל אחר, שונה ומפחיד, אשר פנה לעבר ארץ אפלה ובלתי נודעת" [ב 281].  

[10] כמובן, כיאה למיתולוגיה תיאומכית, גם ללבידו יש מקום בעומק הדברים, ולבסוף אנו מגלים (את שחשדנו בו זה לא מכבר) שארג'ון אף היה מאוהב באורסולה [ג 409], וכשזו בחרה באהרון על פניו, אזי…

[11] ועוד על כך בקליפת אגוז: מירצ'ה אליאדה, המיתוס של השיבה הנצחית (כרמל 2000), פרקים 2–4.

[12] במסגרת "מדרש השמות" ניתן לתהות גם לפשר שמה של אורסולה, הצלע השלישית והמאזנת של שילוש המייסדים. יתכן ויש בשמה אך משום מחווה לאורסולה לגווין, מהסופרות הראשונות שכתבו על בית ספר פלאי לילדים (בטרילוגיית ארץ־ים שלה). ברם יתכן ויש כאן רמז למכשפה אורסולה מהסרט בת הים הקטנה של דיסני. זו רותמת את כוחה כדי להעביר את גיבורת הסרט טרנספורמציה, כשמבת ים היא הופכת לבת אדם; מסע שמזכיר את הטרנספורמציה של מאיה. ובדומה למאיה שאימא מסרבת לשמוע בקולה, כך גם בת הים הקטנה נאלצת להקריב את קולה לשם השדרוג. ולמותר לציין שבסרט של דיסני דמתה של אורסולה עצמה היא לימינאלית, א־מגדרית מעט, בהיותה מבוססת על דמותו של הדראג קווין האריס גלן מילסטד (שנדע בכינוי Divine). וכך גם אורסולה ישבת על התווך שבין קידמה לשמרנות.

[13] בפשטות נראה שהרועה הוא תוכנה שארג'ו כתב. ברם לקראת סוף הספר לונה מגלה שהרועה הוא העתק של ארג'ון [ג 407–409], בדומה לזהות של מאיה1 ומאיה2.

[14] ובלשונו של הרועה: "המלחמות מעניקות לחייהם משמעות, ובו־זמנית מאפשרות לי לשלוט בגודל האוכלוסיות ולטפח את תכונותיהן בהדרגה בכיוון הרצוי" [ג 337].

[15] יש לציין ש"דת הרועה" לובשת צורה המושאלת מן היהדות המקראית: "עשרת הדיברות" [א 140]. לפיכך החלוקה המוצעת למעלה בין דתות מעגלות לקוויות אינה חופפת לחלוטין את הפרקטיקות הדתיות הנוהגות באיידוס.     

[16] נציין שגם ילדי האי רואים במאיה וברועה "אלים מכאניים": ג 397.

[17] במובן מסוים אפשר לטעון גם שקסנדרה היא ה"אלטר־אגו" המוחצן, האמיץ והחזק של מאיה, הילדה החלושה והחולה הסופנית, ומשום כך דמותה היא שלב הכרחי במעבר של מאיה מילדה קטנה ואנושית ל"אלה מכאנית" אדירה. ויתכן מאוד שכץ שאל את השמות הללו מספרו המפורסם של ולדמאר בונסלס "הדבורה מאיה" (ואולי הוא גם גדל על העיבוד הטלוויזיוני המשובח ששודר בטלוויזיה הישראלית בדיבוב עברי בשנות ילדותו). גם אצלנו בטרילוגיה מאיה היא יצור קטן וסקרן ששואף לצאת ולחקור את העולם הגדול, אך לא פחות מכך להגן על החברה (ילדי האי); ולדמותה של המנטורית בספר של בונסלס קוראים גם כן קסנדרה! [ומנגד קשה לטעון שיש הרבה מן המשותף בין קסנדרה של כץ לנסיכת טרויה האומללה שאיש לא האמין לנבואותיה הנכוחות ושלא הצליחה לשבור את קו הגורל].     

[18] למשל: יוסף אביב"י, "היסטוריה צורך גבוה", בתוך: ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 1–48.

[19] תורגם לעברית על ידי מרי רייזל ויצא לאור בהוצאת ספרית מעריב ב־1994. הרעיון הזה, שבו מכונה או תודעה דיגיטאלית נדרשת להתערבות אנושית בכדי לממש את יכולותיה עד תומן, "להיוולד" ולצאת אל העולם, שב והופיע בכמה יצירות קולנועיות וסדרות. דוגמה בולטת מצויה בסרט "התעלות" (Transcendence) של וילי פיסטר מ־2014, ובאופן קצת אחר אפשר לראות אותו גם באקס־מאכינה (Ex Machina; אלכס גרלנד, 2015) וב"ווסט־וורלד" (Westworld; ג'ונתן נולאן וליסה ג'וי, 2016 ואילך).  

[20] אציין כאן בנימה אישית שאני עצמי אינני מזדהה לחלוטין עם קריאתו החד־חד ערכית של כץ בשלל המיתוסים הנזכרים, וכי לדעתי התמונה העולה מהם הרבה יותר מורכבת מזו המצטיירת מדבריו. עם זאת, אין באמור כדי לערער את תובנותיו ומסריו או את ההנאה מהם.

[21] כך כתב לי כץ בדוא"ל בתשובה לאחת משאלותי.

[22] כידוע אצל טולקין לנשרים ישנו תפקיד חשוב כסוג של "חסד אלוהי" שמוענק לראויים שמקריבים עצמם, ואין לראות בהם "דאוס אקס מכינה" פשטני. ואולי שהוא הדין גם בהופעתו של בקביק בסיומו של הארי פוטר השלישי, אשר מגיע לחלץ את הילדים ממשרדו של סנייפ לאחר שהם מגלים נאמנות וחברות; או באילוף הפטרוזאורים כאן שמגיע מתוך גאונות טכנולוגית [א 155] ואין זה המקום להאריך.

[23] והדבר דומה למתתיהו הכהן מחשמונאים, מזרע אהרון(!), שקרא גם כן למרד נגד המערכת, והפך לסמל של לוחם חירות כנגד הדיכוי והניסיון לכפות על העמים כולם תרבות אחת הלנית.

[24] וראו על כך גם את דבריו כנגד שלל היצירות הפוסט אפוקליפטיות המד"ביות, במאמר אשר הוזכר לעיל "האם המדע הבדיוני פוגע בקידמה?"; ואגע בכך להלן.

[25] התאומים לומדים באי את "בעל זבוב" של גולדינג, וקשה שלא לראות את ההבדל שבין היצירות. מ"בעל זבוב" עולה תמונה פאסימית על אופיו של טבע האדם ובסופו (ושוב סליחה ממי שלא קרא) רק המבוגרים שמגיעים מחוץ לאי הם שקוטעים את מסעי האלימות החייתית של הילדים (בעוד שבאמת, גם בעולם שמחוץ לאי ניטשת מלחמה!). ואולם אצלנו הילדים הם שנוטלים את גורלם בידם, מתגברים על נאמני הרועה (שעוצבו אולי בהשראת ילדי בעל זבוב) ומביאים לרווחת הכלל.  

קראו גם

קיראו עוד על הספרים בבלוג של אורי כץ

דף הפייסבוק של אורי כץ