יורם אורעד מהרהר על האפשרויות של המין האנושי להגיע אל כוכבים רחוקים.
המערכת
הקדמה
לנסוע רחוק, רחוק ככל האפשר, להגיע למקומות בלתי ידועים, מסתוריים, מסקרנים, מעוררי השראה. השאיפה לנסוע רחוק היא עתיקת יומין, למעשה פרהיסטורית. כנראה שהיא נטועה בתוך עצם מהותנו. בני אדם תמיד שאפו להגיע רחוק יותר על אף הסיכונים והקשיים הכרוכים בכך, ואולי דווקא בגללם. כך למשל, יצא מרקו פולו (1254 – 1324) לדרך ארוכה, והגיע לסין, להודו, ולטיבט. ב-3 באוגוסט 1492, יצא כריסטופר קולומבוס (1506-1451) מספרד למסע שבסופו הגיע למקום שאנחנו מכירים כיום כיבשת אמריקה, או למעשה קרוב אליה (דרך אגב, אמריקה נקראה דווקא על שמו של חוקר ארצות אחר – אמריגו וספוצ'י). קולומבוס לא היה האירופאי הראשון שהגיע ליבשת אמריקה, הויקינגים הקדימו אותו ב-500 שנה. מגלה הארצות פרדיננד מַגֶלַן (1480 – 1521) יצא למסע הקפת העולם בשנת 1519, מסע שבמהלכו נהרג.
במאה העשרים התחילו המסעות לחרוג מתחום כדור הארץ, אל החלל. מסעות החלל מתמקדים כיום בעיקר בחלליות רובוטיות הנשלחות מכדור הארץ אל גרמי שמים שונים, כגון הירח, מאדים, וכוכב הלכת הענק צדק. הם ממשיכים להתבצע כיום, במאה העשרים ואחת, ותדירותם גדלה. אחד ממסעות החלל העתידים להתרחש במאה שלנו, והפעם עם בני אדם, הוא המסע לירח, שאותו זנחנו כיעד למסעות אנושיים מאז שנות השבעים של המאה הקודמת. המסע יתבצע במסגרת תכנית ארטמיס (Artemis), שאמורה לשלוח שוב בני אדם אל הירח. במסגרת התכנית תישלח אל הירח בשנת 2026 חללית עם אנשים להקפת הירח, אך ללא נחיתה על פניו, ובשנה שלאחר מכן, 2027, ינחתו בני אדם על פניו. קיימות גם תכניות לשליחת בני אדם למאדים בשנים הקרובות אבל הן עדיין אינן מגובשות.
כל אלה הם מסעות חלל בתוך מערכת השמש שלנו. מסעות רחוקים יותר, מעבר למערכת השמש, הם עניין מסובך ומורכב בהרבה. למרות שהם מהווים את אחד מחלומותיו המרגשים והמלהיבים ביותר של האדם אנחנו עדיין רחוקים מאד מהאפשרות לעשות זאת. מסעות חלל ארוכי טווח דורשים אנרגיה, ידע, ומשאבים, שאין עדיין ברשותנו, אבל ייתכן שיהיו לנו בעתיד הלא כל כך רחוק, אולי עוד במאה ה-21.
אבל למה לנו לנסוע למרחקים כאלה והאם זה שווה את המאמץ?
אפשר למנות לפחות שתי סיבות שונות לכך (ויש בוודאי יותר). האחת היא הסקרנות האנושית. סיבה אחרת היא הצורך בגיבוי לקיום האנושי. סכנות שונות מאיימות על עתיד כדור הארץ, וביניהן ההתחממות הגלובלית ופגיעת גופים גדולים שעשויים להשמיד את האנושות, או לפחות לפגוע בה באופן אנוש. במסע חלל ארוך טווח שמטרתו מציאת גרם שמים מתאים לחיים אנושיים אנחנו עשויים לאתר מקום חליפי עבור האנושות למקרה של איום על קיומה.
למרות שהמרחקים בתוך מערכת השמש גדולים מאד, הרי שמחוצה לה מצפים לנו מרחקים גדולים בהרבה, תהומות חלל בגודל בלתי נתפס. במהירויות הטיסה הנוכחיות של החלליות יחלפו אלפי שנים עד שחללית תגיע לכוכב (שמש) הקרוב ביותר, פרוקסימה קנטאורי.
אז איך אפשר לגמוא מרחקים כאלה? איך אפשר להגיע למקומות כל כך רחוקים בחלל?
אפשר כמובן לערוך טיסות חלל לכוכבים רחוקים באמצעות חלליות בלתי מאוישות, כפי שאנחנו עושים כיום בתוך מערכת השמש שלנו. טיסות החלל הופכות למסובכות בהרבה כאשר מדובר בחלליות מאוישות. זאת, בין היתר, עקב הצורך להגן על הגוף האנושי מכוחות חזקים הפועלים בעת האצת החללית, קרינה מזיקה, היעדר כבידה, וכמובן עקב הבידוד האנושי בעת הניתוק הממושך מאד מכדור הארץ. עם זאת, טיסות החלל המאוישות הן המעניינות יותר.
טיסות חלל מאוישות אל מחוץ למערכת השמש
קיימות כמה אפשרויות לטיסות כאלו, והנה כמה מהן.
ספינת דורות Generation ship: גם כשיעמדו לרשותנו חלליות מהירות בהרבה מאלה של היום, יחלפו עשרות, מאות, ואולי אלפי שנים עד להגעתן אל היעד, גם אם הוא יהיה קרוב יחסית במונחים אסטרונומיים. ספינת הדורות היא דרך אפשרית להתמודד עם הזמן הארוך של המסע. זוהי חללית ענקית שבתוכה אלפי ואולי רבבות בני אדם שיתחזקו את החללית ויביאו דורות של צאצאים. מי שיגיעו ליעד יהיו צאצאיהם של אלה שנשלחו מכדור הארץ. ספינת הדורות תהיה חללית שתקיים את עצמה. היא תהיה ממש עולם המתקיים בעצמו.
עירנות מושהית Suspended animation: עירנות מושהית היא האטה זמנית של התהליכים הביולוגיים בגוף באופן כזה שהתהליכים החיוניים ממשיכים להתקיים. אנשי החללית יוכנסו למצב של עירנות מושהית בתחילת טיסת החלל ויתעוררו מעט לפני הגיעם אל יעדם.
ספינת עוברים: ספינה רובוטית אוטומטית, שתישא בקרבה עוברים מוקפאים. לקראת הגעתה ליעדה הם יופשרו ויגודלו בתוך רחם מלאכותית. בני האדם שייווצרו כך יהוו ביחד מושבת חלל אנושית שתתכונן ליעד ותחקור אותו.
העלאת התודעה האנושית למחשב: התודעה, המצויה במוחות הנוסעים, תועלה למחשב, וכשיגיעו ליעדם היא תועבר אל גופים אנושיים מלאכותיים. אפשרות זו תחסוך באנרגיה, מזון, וצרכים אנושיים אחרים, שלולא כן יהיה צורך לספקם במהלך המסע.
בסיסים בחלל: הקמת בסיסי חלל בדמותן של תחנות חלל גדולות ומורכבות בנקודות שונות בחלל, או בסיסים על גרמי שמים. אלה ישמשו נקודות מעבר למסעות ארוכים בחלל. משלחות אנושיות יגיעו אליהם ומשם ימשיכו הלאה, אל יעדים רחוקים יותר. הבסיסים יהוו נקודות אספקה להמשך המסע, להתרעננות, ולהכנת המשלחות להמשך המסע.
בעיות טכנולוגיות ומוסריות
אחת הבעיות הטכנולוגיות בטיסות בין-כוכביות היא האבק המצוי בחלל הבין-כוכבי. מדובר אמנם באבק בדלילות נמוכה ביותר, אבל במהירויות שבהן יטוסו החלליות עלול המפגש בינן לבינו לשחוק אותן בהדרגה, וגם לחממן עקב החיכוך איתו. דבר זה יחייב ליצור מערכת שתגן מפני השחיקה ומפני החום. החלליות עלולות להיתקל גם בגופים גדולים, העלולים לפגוע בהן קשות או אף להשמידן. כדי להתמודד עם הסכנה יהיה צורך לפתח מערכת אמינה ומדויקת לאיתור גופים נעים בחלל העלולים לפגוע בחלליות, ולנטרל אותם, או לחילופין להתחמק מהם.
גם התקשורת עם החלליות תהיה בעייתית. קשה יהיה לקיים תקשורת סבירה עם חלליות במרחקים כאלה. תשדורת רדיו שתישלח לחללית במרחק גדול תגיע אליה רק כעבור שנים, עשרות שנים, ואולי הרבה יותר מכך, ובאותו אופן גם התשדורת החוזרת. במצב כזה, החלליות ואנשיהן יימצאו למעשה בבידור מוחלט.
מסע בין-כוכבי עלול לאתגר גם מבחינה מוסרית. למשל, איזו זכות תהיה לנו לכפות על בני אדם להיוולד בספינת דורות או בספינת עוברים. איזו זכות תהיה לנו לשלוח אותם בשם רעיון שאיש לא התייעץ אתם בנוגע אליו? הבעיה המוסרית של ספינת עוברים גדולה אף יותר שכן מדובר על בני אדם שיגדלו ללא השגחה והכוונה הורית.
ושוב, יש שישאלו בשביל מה להגיע לשם, למקומות רחוקים כל כך? התשובה היא – פשוט כי זה שם. התשוקה הזאת היא כנראה אחד מהמרכיבים של מהותנו.
