הגר חג'ג'-ברגר בסיפור בהשראת זוועות החודשים האחרונים.
המערכת
"תהנו בחו"ל", יצאה פקודה מהמטה הכללי.
הבנו שעכשיו זו לא רק המלצה, אלא בגדר פקודה.
אט אט יצאו מהחדרים כמו נחיל של עכברים – אנשים מבוגרים עם בגדי ים שחשפו היסטוריית חיים, חבורת נערות ונערים משועשעים בתוך עצמם, הורים מרוטים. כולם התקבצו מחוץ לחדרי המלון והתחילו להזמין משקאות לסיוע בהעלאת השמח.
"אוזו, אוזו, נייד פורטי פרזנט מור", בחור קטן עם אף גדול צעק למלצר, "פורטי פרזנט מור מור, אוזו, תביא", המלצר הקפריסאי ארוך הגוף חייך וחשף חוסר שיניו. "בבקסה", שרק בעברית.
המלצר סימן לכולם לעבור לטברנה מול הים, וכולם צעדו לכיוון שהורה ותירגלו בלהיות שמח. "תנו בכפיים!", צעק למיקרופון זמר עם מבטא לא ברור בעברית מקוטעת. "כפיים, כפיים", וכולם מחאו כפיים. איש אחד שישב לידי בחליפה שחורה, מיוזע וחצילי, אמר לאשתו, "בסך הכל מה רע לנו פה, הילדים בממ"ד, אמא שלך מנקה את הבית ויש להם סוף סוף אוכל חם", האישה שנראתה צעירה מגילה ומתוחה (לא הייתי בטוחה שמהלחץ, אבל זה בטוח היה בזכות הכסף) אמרה לו בקול צפצפני, "למה כשאני בבית, אין להם אוכל חם? מה אתה אומר?!", ( היה נראה שהיא הולכת להתפוצץ), אבל אז הזמר עם המבטא הלא ברור בעברית מקוטעת, פתח בשירה, "זינגואלה, זינגואלה", והמתוחה הרפתה, נרגעה והתחילה לרקוד.
הסתכלתי על האנשים, כולם היו ממש ממושמעים וחשבתי איזה עם אנחנו, כאלו מתורגלים, ושומרים על סולידריות, גם במצבים קשים. לווטסאפ שלי התחילו לזרום הצעות לספינות מילוט וטיסות חילוץ פרטיות, מעשי צדקה, במחיר לכל כיס: 8000 ש"ח ב-speed boat, קטמרן ב-3000 יורו לאדם לא כולל ארוחות, 10,000 ש"ח במטוס פרטי. אחת אף הגדילה לכתוב, "צר לי אך זו המציאות, רק לבעלי ממון, מטוס ב-90,000 ש"ח כולל ארוחות גורמה", וגם הצעות לטיסות חילוץ הרואיות במחיר מציאה של 800 יורו לאדם. באמת מרומם לבב אנוש. אני החלטתי לנקוט בגישה פרגמטית לחיים, ולחכות לטיסה רשמית של החברה הלאומית שהגעתי איתה. הפיתוי לשפוך מזון בצורת קיא לדגי הים במשך 30 שעות היה נראה לי פחות מתאים, וגם נסיעה דרך מדינות אויב אחרות, כדי להגיע למדינה במלחמה, היה נראה לי פחות אחראי. החלטתי להשתלב, כי גם כך לא היה מה לעשות, ומחאתי כפיים. יאללה. אם זה מה שזה, כדאי שאהיה חלק.
אבל אז אישה צעירה יחסית שישבה מולי התחילה לבכות. ניגשתי אליה, "ששששש, שלא ישמעו, יצאה הוראה, להיות בשמח, להנות", מיד הגיע פקיד הקבלה וביקש את מספר הדרכון שלה ואת השם המלא, ניסיתי להסביר לו שנכנס לה גרגר חול לעין. " The wind. It blew away. It hurts ", ניסיתי לנהל איתו משא ומתן, " But she is happy, here, look", אמרתי, והתחלתי לשיר, "סובי סובי ממטרה, נה נה נה נה נה נה נה" והנעתי את ידיה כמו בובה על חוטים, תוך כדי מחשבה שאולי זה לא בחירה טובה של שיר. מסמנת לה עם הפנים – חיוך, חיוך, שיניים. הוא הביט עלי, לא בטוחה שהאמין, אבל היה נראה שגם לו חם וגם הוא עייף, ובתכלס גם לו לא בא להיות שמח.
איש אחד שעמד שם במדים שנראו כמו מדי משטרה בצבע צהוב עבר בין כולם, ובמבטא גרמני ומראה קפריסאי ציווה על כולם באנגלית, "to Danze, all Danza" , נענעתי את הגוף בניסיון להניע גם את הלב. שלא יראו שבפנים אני בוכה, אולי יש להם דרך כזו, לבחון כליות ולב. במצב הזה, חשבתי, כולנו אבודים. רקדתי לצלילי פופ קפריסאי שעלה וגבר, יחד עם צווחות ילדים שצווחו בשפה אוניברסלית אחידה, הגוף שלי נע ונד, לכל הכיוונים, נכנסתי לאקסטזה, ותהיתי אם אני יכולה להכנס למוד של ניתוק מוחלט שיביא אותי לרגיעה פנימית. עצמתי עיניים, ודמיינתי איך אני בבית, בממ"ד עם הילדים שלי וקול הבומים מתחלף בקולות הפרקשן, לא הייתי בטוחה אם אלו קולות דג'מבה או בונגוס, אבל זה לא באמת משנה, זה היה נעים ועוטף, והשתלב עם קול האזעקות בנגינה רכה של חליל צד שזיהיתי כנגינתו של ג'יימס גולוויי לשירו של ג'ון דנבר, אנני:
You fill up my senses, like a night in a forest
Like the mountains in springtime, like a walk in the rain
Like a storm in the desert, like a sleepy blue ocean
You fill up my senses, come fill me again
כך הנעתי את גופי והגולוויי המשיך לחלל והתחלתי לרחף. לרחף מעל שמי פאפוס, מעל לים התיכון, ועד לתל אביב. הנה ילדיי ישנים, הנה הבית, הנה שולחן העבודה שכה רציתי למצוא זמן לברוח ממנו למחוזות אחרים, והנה הכלבה שלי, שרועה על הרצפה. הכל במקום, הכל עובד, הכל במרחק מחשבה. אבל אז כשניסיתי לגעת, הכל הפך לאבק, ולא הצלחתי לאחוז לא בבית, ולא בילדים, אפילו הכלבה הפכה לציור מחוק. הלב שלי התחיל לדפוק בקצב מהיר מהיר ואת הפרקשן העדין ונגינתו של גולוויי החליפו קולות תופים רועמים, "בום! בום! בום!". נזרקתי בבום חזרה לטברנה, מול הים. היה שקט, ושומם, וריק. הבחור הקטן עם האף הגדול, והאיש החצילי, והאישה המתוחה, והאישה הבוכה. גם המלצר הקפריסאי ארוך הגוף, והשוטר. כולם נעלמו. על הריצפה הרוח העיפה עטיפה של דוריטוס שהתגלגלה והתגלגלה עד שנתקעה בכסא פלסטיק לבן שהיה זרוק לידי, על העטיפה היה סימן של בטעם חמוץ מתוק. ואני הייתי שם עם עטיפת הדוריטוס. מול הים התיכון. רעש הגלים נשמע, וקצף המים הכה בספינת משא טרופה ששקעה בים.
