מהי ספרות מלחמה?
המון שאלות, תהיות, ותשובות חלקיות או עמומות, ואולי שאלות רטוריות, כאלה שלא דורשות תשובה או שהתשובה היא בגוף השאלה ואידך זיל וגמור…
האם זו ספרות דוקומנטרית, אוטוביוגרפית, או סתם ביוגרפית. האם זו סיפורת של בדיון-דמיון, או ריאליזם דוקרני. האם מדובר בהיסטוריה "מדעית" על דרך מפות וחיצים, שולחנות חול, קרבות ומערכות, גנרלים, פקודות, דגלים וחצוצרות, או שמא עלילות גבורה, מדליות, ואגדות אייקוניות שהופכות למורשת קרב. ואולי סתם על תרגילים ותרגולות והכנות למלחמה שתבוא או לא ולרוב כן!
או שאולי פה ושם סיפורים מלמטה, מהשטח, מהחיילים הפשוטים שרואים דרך כוונת כמה מאות מטרים מלפנים, או התותחן והטייס שרואים מרחוק ואינם נראים, או איש הקומנדו שרואה בכלל מאחורי האויב וכלפי שורות חבריו מולו.
ומה עם תוצאות המלחמה (לא…לא מדובר על הרס וחורבן של מבנים וטבע ותרבות רחמנא ליצלן…)? על מוות ומתים, גופות וגוויות מפורקות, קברים וטקסים, פצועים ונכים, שבויים ומשוגעים, נסיגות ובריחות, כניעה, תבוסה ודיכאון, ואפילו ניצחונות פירוס.
ואולי בהווי מלחמה עסקינן, או בפוליטיקה תככנית.
האם אנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים על מלחמה כעת חיה, או כותבים על מלחמות שהיו… למה? כדי ללמוד את, או ללמוד מ-, או כדי למנוע, או אולי כדי להשתפר בפעם הבאה שבוא תבוא. האם אנחנו מתארים זוועות בכינון ישיר, או בעקיפין מנומס ורומזני… שהרי אנו רוצים שהקורא יתאמץ לדמיין, ולרצות לתחקר ולהבין – אבל האם שאלנו אותו?…
ומיהם הכותבים? אזרח זקן, ילד, אישה, זר, חייל או קצין, לוחמים סדירים או מילואימניקים, גנרל יוזם ומארגן, קצין מטה או קצין שטח, היסטוריון בעל פרספקטיבה, רופא, חובש, אנשי צוות רפואי המטפלים בתוצאות חריפות או כרוניות של המלחמה, עיתונאים וצלמים שחייבים לדווח לעמים המתקוטטים ולעולם…ובכלל, האם כדי לכתוב מלחמה חייבים לחיות אותה? האם אפשר לכתוב מלחמה מרחוק בזמן ומרחב בבחינת בדיון-דמיון?
ועל מה מדווחים? על מה שהוביל למלחמה, על הקרב עצמו, על סביבות המלחמה, על השפעות המלחמה… מה מקומה של הדת במלחמה? מדוע יש כמרים, רבנים, ואימאמים בצבאות סדירים של מדינות ריבוניות מוכרות – כדי לא לפגוע בפולחני המוות, הזיכרון, וההנצחה, וגם כי הרי אל נקמות אדוני… האם המשתתפים במלחמה, אם ברצון או בעל כורחם, הם חברי כנופיות, מיליציות, שכירי חרב, לוחמי חופש, מתנדבים למען רעיון, או מתגוננים ותוקפים כצבא העם בתוקף ערכים, חוק, דגל, או רעות.
האם כותבים מלחמה מנקודות מבט: כלכלית; כספית; תעשייתית; יצור אמצעי לחימה; כלכלת חימושים…
ובכלל וגם בעיקר, האם ספרות מלחמה עוסקת באדם היחיד או בקבוצה, קהילה, אומה? האם מדברים רק על חיים ומוות, או אולי על הכחדת האויב, או יצירת תנאים לשביתת נשק, הסכם כניעה, הסכם שלום זמני או קבוע ועד מתי… האם צדק פון קלאוזביץ' שהמלחמה היא רק אמצעי ולא מטרה, היא אמצעי להשגת מטרה מדינית-פוליטית רצויה, מתבקשת או כפויה?
ספרות המלחמה גם עוסקת במה שקרה אחריה, היכן ואצל מי? אצל המנצחים (לרוב הם גם הכותבים וזה לא סימטרי ולא אובייקטיבי), אצל המפסידים, אצל החוזרים מהתופת, המשפחות, הנשים והילדים, הזקנים וההמונים. האם סיפורי המלחמה סתם מתעדים, או שהם גם עוזרים, מרגיעים, מנציחים, מזכירים או להיפך… האם בני אדם מפיקים לקחים מן המלחמות? כן ולא! כן – כי הם משכללים ומשדרגים את עצמם לקראת המלחמה הבאה; ולא – כי הרי הם ממשיכים לחזור פעם אחר פעם אל שדות הקטל. כי "להילחם למען השלום", או "לחיות על חרבך לנצח", הם אוקסימורונים שכולם מבינים…
ובעצם, מדוע אין לנו "ספרות שלום"???
אז מה יש לנו כאן?
סלט של שאלות ותשובות ומחשבות. תערובת ודייסה של ערב רב, הכל מכל וכל… ולנו, האנשים הקטנים, גרגירי החול הנשטפים בים הזמן ומשמשים כבשר תותחים, טובים ורעים, לנו אין מה לעשות… להתפלל ולא חשוב למי או למה, להתקומם, להתפרע, ולשאת באשמה או בנטל, עם או בלי שוויון… כל זה מעולם לא מנע מלחמות ולעיתים קרובות אף להיפך! אז זהו זה… יצר לב האדם רע מנעוריו וגורלנו הוא לחיות באמפליטודות אינסופיות כאשר ההפסקות בין המלחמות הן כמו הפסקות שעון במהלך משחק כדורסל לצורך זריקה מבחוץ או לסל האימה, הקטל, והבזות…
נעצור כאן כדי לחוש את ספר המלחמה "חיים בקבר" של הסופר היווני סטראטיס מיריביליס מ-1930, העוסק במוראות מלחמת העולם הראשונה באזור הבלקן של אירופה הנאורה… איזה דייסה הוא חווה ובישל עבורנו… האנשים הקטנים דלעיל!
על הסופר ובהמשך על הרומן בעקבות קריאה צמודה
סטראטיס מיריביליס (1969-1890), מגדולי הספרות היוונית של המאה העשרים. יליד האי לסבוס. בגיל 22, בסוף המחצית השנייה של שנת 1912 התנדב לצבא יוון, והשתתף בשתי מלחמות הבלקן עד המחצית השנייה של 1913. בתחילת שנת 1915 הוא שוב התנדב לצבאו של וניזלוס שנלחם, למרות הנייטרליות המוצהרת של יוון המלוכנית, לצד בריטניה וצרפת כנגד הברית בין גרמניה, טורקיה, ובולגריה. גם הפעם המערכה התרחשה בבלקן (מקדוניה) כחלק ממלחמת העולם הראשונה. בתום המלחמה הגדולה (סוף 1918) הוא המשיך להילחם במסגרת הצבא היווני במלחמת יוון-טורקיה שהסתיימה ב-1922 – בפועל, מיריביליס הצעיר לחם כמעט ברציפות במשך עשור כחייל רגלים מן השורה (הגיע לדרגת סמל מחלקה). ב-1930 הוא מפרסם את הרומן הראשון שלו "החיים בקבר" (תירגם מיוונית יחיאל קמחי, הוצ' עם עובד, תל-אביב, 1997, 370 עמוד – מטקסט זה לקוחים הציטוטים שבהמשך), המבוסס על דברים שכתב במהלך המלחמות ולאחריהן, ובו תיאורי זוועות, ישירות ועקיפות, של שדות הקטל באשר הם. "החיים בקבר" הוא הראשון מתוך טרילוגיה של רומנים הקשורים כולם בחוויות מלחמה ("המורה זהובת העיניים" 1933, "בתולת הים הקדושה" 1949). בנוסף לרומנים פרסם כארבע אסופות של סיפורים קצרים ונובלות וגם פובליציסטיקה ענפה. ב-1958 היה מועמד לפרס נובל בספרות.
ספרות המלחמה המאוד ענפה שעוסקת במלחמת העולם הראשונה וסביבה, כמעט כולה מתנקזת לעובדה אחת בולטת – תצורת לחימה והתנגשות בין צבאות הערוכים זה מול זה במערכי חפירות ומוצבים הגנתיים למיניהם (שוחות, תעלות, חפירות, מחפורות, בונקרים, סבך של גדרות תיל, שדות מוקשים, וכל מיני מרעין בישין כיד הדמיון הטובה עליהם), כשבין המערכים יש שטח הפקר בן כמה מאות מטרים בלבד.
האנשים המשתתפים משני הצדדים חשופים לארטילריה מכל הסוגים כולל הפצצות מהאוויר, לוחמה כימית, ולוחמה פסיכולוגית (רמקולים). במילים אחרות, מדובר בלחימה סטטית ופסיבית (מחכים לפגז, לכדור, לגז, או לפחד משתק), אין תנועה התקפית, אין הסתערויות, איגופים, תחבולות והטעיות. יש רק התגוננות, התחפרות, וציפייה למוות ופציעה, מקדימה או מלמעלה תרתי משמע. פשיטות מקומיות מטרידות ועוקצניות, נסיגות והתקדמויות לסירוגין של מאות מטרים לכאן או לשם וחוזר חלילה. אלו מלחמות של התשה דו-צדדית ללא כיבושים או הכרעות משמעותיים – מדובר בסוג המלחמה האיום ביותר, צורת הלחימה הכי טיפשית וחסרת תכלית ותוחלת, כי עומדים ומחכים ודורכים באותו תא שטח במקום לזוז, לתקוף ולהתקדם. זו צורת הלחימה המלווה בהכי הרבה מתים ופצועים גופנית ונפשית, בתוך לוחות זמן ומרחב של חודשים רבים, ולרוב אף שנים, של חיים במין אקס-טריטוריה שמחוץ לזמן ומרחב אנושיים מוכרים – פלנטה אחרת. וזה בדיוק מה שמתאר הגיבור המספר בגוף ראשון, בן דמותו של המחבר, הסמל אנטוניוס קוסטולאס, במכתביו אל אהובתו.
ברומן משולבות שלוש סוגות סגנוניות: יומן (אירועים); ממואר (אסופת זיכרונות); מכתבים (רומן אפיסטולרי).
אנו, הקוראים, מופגזים בבליל של סיפורי התרחשויות הכוללים תיאורים וסיפורים ריאליסטיים לחלוטין העוסקים בפרוטרוט בחיי היום-יום במחפורות, ובהפוגות באזורים אחוריים לקו החזית, עיסוקי חיילים פשוטים, קצינים, וגנרלים בשגרה ובחירום. וגם חלומות, תשוקות, וגעגועים, החל מאוכל, עישון, נשים ואהבות, ועד לסיפורי גבורה, הקרבה, ואף נוכלות ועריקות. הסיפורים מתארים: תנאי חיים מחרידים מבחינת ההיגיינה; טמטום, אטימות, והתעללות של מפקדים; זעקות הפצועים; סיפורי זוועה על נכויות ומוות שרירותיים ומפתיעים; חרדות ופחדים בהישמע שריקות פגזים; ריח אבק שרפה; גזים רעילים; רקבון גופות; פערים בין חיילים קרביים לעורפיים. ובהנגדה מוחלטת וקבועה הגיבור וחבריו תמיד חוזרים לזיכרונות על החיים שהיו, לחיים מהילדות והבחרות, חיים בטבע, חיי שלום, וכמעט תמיד הכל קשור לנערות ולאימהות. בין לבין, המחבר שם בפי גיבוריו מניפסטים אנטי מלחמתיים עוצמתיים תוך שימוש במטפורות וירטואוזיות המעוררות השתאות וקבס באותה העת. המחבר עושה שימוש נרחב ומרהיב בהומור שחור, אירוניה וסטירה, סרקזם וגרוטסקה, ובמקביל בפיוטיות ועצב בבואו לתאר אנשים, תרחישים, ואווירה.
להלן מבחר דוגמאות מצומצם, תוך השתדלות להימנע מהבאת קטעים מזוויעים של מוות, פציעה, והתעללות.
"שמי העופרת נמוכים וסוגרים עלינו כמסכה ענקית. העננים עומדים במקומם ותולים סביבנו את סחבותיהם האפורות, ככבסים שנפרשו ונשכחו. מקווי המים הרחוקים שעל פני האדמה עוצרים את נשימתם ומטים אוזן להאזין לדרמה. שכן בדממה הקפואה הזאת, בין הצוויחות הפתאומיות של המכונה המפלצתית, יוכל המאזין לשמוע מין חרחור שנוק רחוק דומה לחרחור שהנשמה משמיעה כשהיא שואפת להימלט, היא והדם המבעבע, מבעד לשפתיו הפעורות של פצע הכידון. ועוד ישמע המאזין כיצד עולה מהמעמקים קול רחש חלול רפה של גופים נמעכים ומתנפצים, של גולגולות חורקות ומתרסקות תחת מכבש יורד לאטו. זאת המלחמה בחפירות, וכך היא עושה את מלאכתה באיטיות ובבטחה. זאת המלחמה אשר בטרם תרסק את הגוף, היא מנוונת את הנשמה בקצב איטי ובלי רחמים בבדידות שהיא מנת חלקם של החיים מתחת לפני הקרקע. האימה המתמדת השוכנת אתך במחפורת. על הדפנות הטחובות מזדחל החילזון שאינו בנה של הזוועה. אתה מכניס את ידך לתוך התרמיל כדי להוציא מעט לחם, והנה אתה חופן את גבו הרך והחלקלק של עכבר נמלט בבהלה מבין אצבעותיך המשותקות מן התיעוב" (עמ' 19). תיאור פיוטי, מבחיל, ושורף, של זוועות מלחמת החפירות החל מהאוויר וכלה בפצע הכידון, תיאור המכיל כמעט את כל האלמנטים המוזכרים בסיפורים, וגם שפע מסחרר של מטפורות מבריקות במקוריותן, כאלה השזורות לאורך דפי התיאורים שברומן.
מטפורות רציתם? אז הנה: "לאט לאט הלאות מחלחלת לכל תא ותא בגוף ובמוח, אך אינה פוגעת במנועי הרגליים…"; "ובכלל, גבו של חייל מעורר את רחמי. כל כך חלוש הוא, חסר הבעה ובעיקר חסר מגן. החלק הקדמי של הגוף הוא המעמיד את דמותו של לוחם: הפנים, העניים והידיים האוחזות בנשק. יום אחד אמרתי בליבי שהמלחמות בין בני האדם אולי ייפסקו רק כאשר ילמדו כל הלוחמים להתקדם אחורנית, גבם כלפי החזית" (עמ' 38-37); "אפילו בלילה הראשון של הבריאה, כשהדליק אלוהים את כל נברשות הרקיע לניסיון…".
על המעברים החדים משקט מוות להילולת הפגזות: "תתארי לך אלפי כליזמרים מטורפים מתפרצים מתוך בית משוגעים ומנגנים בכל כוחם בכליהם! ותתארי עוד מיליוני בעלי חיים, ציפורים, קופים, זוחלים, חרקים, חיות טרף, שמתקוטטים ומשוחחים בקולי קולות. וגם רעשים מתכתיים רבים מספור עולים מן האדמה, רעשים קצביים, כאילו אלפי שעונים מסתתרים בעשב הגבוה" (עמ' 95-94); "המוני הסנאים… התבוננו בחיילים הרוצחים את העץ שבין ענפיו הם שוכנים" (עמ' 98); "הוא יושב על מקומו הקבוע על יד השיטה, 'לשתות את הזיעה שלו', כלשונו, ללגום כוס של אוזו…" (עמ' 120).
על התלהבותם של צעירים להילחם בשדות קרב: "ההתלהבות כמוה כצדפות. אפשר לאכול אותן רק כשהן טריות מאוד"; "בכל מקום שגדרות התיל צומחות, הפרחים קמלים, העצים משילים את עליהם, התפוחים הפורחים נובלים והרימונים מצהיבים. הקוצים הם שהכו שורש… ואנחנו, מיליוני הנידונים, חופרים בלילות, נועצים באדמה את השתילים החדשים שופכים את דם ליבנו להשקות את נבטי המלחמה, שיכו שורש, שיצמיחו עוד נצרים. והם מלאים ציפורניים ושיניים" (עמ' 129-128).
בעמ' 151-147 (פרק 23) מצוי התיאור המרהיב ביותר של התנהלות החיילים במחפורות ובשטח ההפקר שבין שני קווי החזית, במהלך היום והלילה ובגבולות הזמן שביניהם, עלות השחר ושקיעת השמש, וכל זה תחת "דו-קרב ארטילרי" – המתואר בצורה פיוטית מרתקת, רצחנית, מבחילה, ומעוררת אימה, כאשר ה"גיבורים" הם הפגזים למיניהם, צבעיהם, התבהלה, והנזקים בטבע, בגוף ונפש האנשים הקטנים. וכך מסתיים התיאור הארוך: "ההפגזה היא דבר לא אנושי. דבר נורא, אבל גם נשגב, אלוהי. האדם נעשה טיטן שכדור הארץ מיילל תחת מכותיו. הוא מקים הרים מרבצם, יורה ברקים מקצות אצבעותיו, וגורם לאיתני הטבע שלא אולפו מעולם לצרוח כחתולים מוכים. הוא-הוא 'המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויעשנו'" (תהילים ק"ד 32). סיכום קרוב לרליגיוזי-פולחני של מעשה האיוולת האנושי שקרוי מלחמה!
זה היה קמצוץ בלבד משלל המטאפורות הזרועות בטקסט ולקוחות כמעט מכל שטחי החיים: תרבות ואמנות; דת; בעלי חיים; צמחים; מזון; חיי יום-יום של בני אדם ומשפחות; וממה לא! מיפוי וניתוח השפע האדיר של המטפורות ברומן הזה הוא נושא בפני עצמו לעבודת מחקר לפחות ברמת תואר שני אם לא שלישי.
מניפסטים אנטי-מלחמתיים ארוגים בסיפורים כמו שלטי אזהרה בדרכי האדם, וגם גרוטסקות
"ניחא, מילא אנחנו בני האדם. אנחנו יש לנו אינטרסים, אידאולוגיות, שיגעונות, הליכה בגדולות. מכל אלה אפשר לרקוח מלחמה היטב. לנו יש גם תכסיסים ערמומיים כדי להיחלץ ממצבים קשים. מחפורות, בתי חולים, היתחלות ואפילו עריקות. אך מה שייכים לכאן בעלי החיים התמימים שאנחנו מגייסים ומשתפים במלחמה שלנו?" (עמ' 90). הכוונה לגדוד חמורים בני שני המינים (במקום פרדים), שגויסו כנושאי אספקה (ציוד, מזון, תחמושת) באזורים הרריים. ביום אביבי אחד הם שוחררו בשדה פורח כדי ללחך עשב ולשמוח בחיי המין שלהם, ואז החלה הפצצה אווירית מסיבית והרי "חמורים אינם מבינים במטוסים. בכל גופם התמסרו לשמחת החיים… לא עבר זמן רב והדשא גנח בכבדות מקולות נפץ ומשריקות חדות. זה היה טבח של חפים מפשע, פשוטו כמשמעו. הבהמות נקרעו לגזרים, נקטלו על הדשא הרך בעיצומו של שיכרון החושים של הרבייה, גססו ונאנחו כבני אדם" (עמ' 91). אלגוריה אנטי-מלחמתית גרוטסקית עד אימה! ולשם אזכור והשוואה מצמררים: בעשורים הנוכחים -כלבי עוקץ בצה"ל; דולפינים בצבא ארה"ב…
בעמ' 158-155, מתוך פרק 24 "ממעמקים", מתוארת מערכת יחסים וגם שיחות בין מפקד הפלוגה, קצין קבע בדרגת סרן, לבין החייל הפשוט (המספר) שהוא ב"מקרה" אינטלקטואל ספקן, במהלך מלחמת החפירות (אמנם שניהם התנדבו לצבאו של וניזלוס שהתנגד למדיניות הפרו-גרמנית של מלך יוון). הסרן מביע עמדות אופייניות לקצין צבא מקצועי: "קודם כל עלינו לגרש מאתונה את המלך ואת חבורת הכלבים אוהדי הגרמנים שאתו, ולגרש את הבולגרים ממקדוניה שלנו, ורק אחר כך יהיה לנו זמן לחשוב ולשוחח על הדברים האלה [מוראות המלחמה]. כל דבר בשעתו, עת לכל חפץ, עת הבציר באוגוסט – קח סיגריה!". חד בוטה, חדור אמונה ודבק במטרה, ומאוד קונקרטי, בעוד המספר אכול הטראומות, הסבל, והתסכול ממלחמת החפירות, מסכם את המסר הכמעט פציפיסטי שלו: "במלחמת חפירות יש לחיילים פנאי רב לחשוב, ואין זה לטובה. ככל שהחייל מרבה לחשוב, כך קטנה אמונתו. התוצאה נוראה: אתה נלחם בלי אמונה, אבל בלי אי-אמונה חזקה דיה לדחוף אותך אל הקיצוניות האחרת של שלילת המלחמה מכל וכל, ויהי מה". המשפט הזה אינו נכון רק למלחמת חפירות אלא בכלל, למלחמת ברירה לעומת מלחמת אין ברירה – אפרופו התנהלות ממשלת ישראל הנוכחית במצב העניינים הנוכחי כאן אצלנו עכשיו ב-2025!
"ממתינים לשתיים ורבע – א' [הלילה]" (פרק 55, עמ' 349-345). מדובר בפרקים עוקבים המתארים את ההמתנה וההכנות למתקפת הנגד הגדולה והעצימה של האוגדה, בה משרת המספר כחייל פשוט, על קו החזית החפור של האויב. בנימה אירונית וסרקסטית, הוא מתאר כיצד כל החיילים מקבלים מדים חדשים ומצוחצחים "כדי למנוע פצעים פתוחים מלהזדהם ממגע עם הבגדים המלוכלכים [אכולי הכינים] ועם קרעיהם החודרים לקרביים עם רסיסי הפגזים". החיילים מכנים את הבגדים בשם "תכריכים", ואת העומד להתרחש כ"נשף מסכות גדול", בעוד המספר מתאר מראש את תרחיש ההתקפה כפי שהיא מתוכננת על מפות הגנרלים, כחזיון אחרית הימים שבו "פרגול אלוהים מצליף על הבריאה". מובן שמדובר באלוהים של האוגדה… ואזי הוא מסכם במסר פציפיסטי אוניברסלי על הפער בין אדם למכונה ולא סתם בין שני אנשים אויבים: "כמה רבות ואדירות ואכזריות המכונות שהעמידה המלחמה מול גופו של החייל. מתי יצליח מישהו להחדיר לתודעת הכלל את הדבר הפשוט הזה: הלילה הזה בשתיים ורבע לא שלושים אלף יוונים הם העומדים להילחם בשלושים אלף בולגרים וגרמנים, אלא שישים אלף גופים רכים של בני אדם במכונות פלדה רבות מספור. אלה הם המערכים היריבים האמיתיים. בני אדם מזה והמכונות מזה [התותחים, המקלעים, והמטוסים]. והמכונות הן הן שינצחו. הן אינן כואבות, אינן אוהבות, אין להן דמיון ואין הן יודעות כלל את שמחת החיים ואת מתיקות השמש". כל מילה נוספת מיותרת ואף גורעת.
המניפסט הגדול של מיריביליס הוא "סיפורו האמיתי של חייל", אותו הוא מתכוון להטמין בתרמיל פגז עבור הדורות הבאים (עמ' 296-285): "הלא יבוא יום – בוודאי יבוא – והמשבר הפוקד את מצפון האנושות יחלוף – זה המשבר הגורם לאלה שראו את המלחמה להציגה בכתביהם בצורה מסולפת, מתוך פחד, או קנאות או גאוותנות. ואולי אז יישמע קולו של חייל מן השורה, שיהיה לו האומץ לומר את האמת בלי לחשוש מבית דין צבאי ומהתבזות – מפני שקולו יהיה קולו של מת! […] ויש רבים שהאמת על מלחמה מזיקה להם, ובהם סוחרים למיניהם, ספסרים, ו'גיבורים מקצועיים' כהגדרתו של דימיטראטוס. לא ייאמן, למשל, מה שנעשה בחלוקת אותות ההצטיינות. הסרטים הצבעוניים הללו שאנשי צבא כה רבים תולים על מדיהם, הלוא הם מגוחכים בעיני כל אדם בר דעת. […] האם ייתכן שאדם רציני יסתובב בחוצות ועל בגדיו שלטים כאלה! ובכל זאת צריך אדם לחיות את החיים המוזרים האלה, המלאים שיפלות ואבירות מעושה, כדי לראות איזו השפעה יש לסרטים הנלעגים האלה על בני אדם מבוגרים, מיושבים בדעתם, ובעלי שפמים עבותים מתחת לאפיהם. הם מתחנפים, מזייפים מסמכים ועומדים לדין צבאי על כך, משקרים, מתפלשים לרגלי מפקדיהם – ובלבד שיזכו בעוד אות ילדותי חסר ערך…". המניפסט הזה משתרע על פני קרוב לעשרה עמודים, בהם מתריס ומקטרג המספר, כנגד ועל מוראות שדות הקטל, וזאת במבט מלמטה, מגאיות ההריגה, מהחייל הפשוט, זה שסובל וזה המשלם את המחיר, הוא ובני משפחתו, על גחמותיה הארורות של המלחמה, כפי שמתוארות בפרטי פרטים מחרידים, בפרקים השונים של הטקסט שאת רובם נמנעתי מלהביא כלשונם המדממת.
על הפחדנות (עמ' 333-332). במסגרת ההכנות למתקפה הגדולה המתוכננת, מכנס הסרן את הפלוגה ומבקש להבהיר שאסור לפחד כי חייל פחדן אחד יכול בהתנהגותו לגרום לדמורליזציה, פניקה, וכישלון ההתקפה כולה. ולכן הוא שואל מראש ובאופן כמו-רטורי "אם יש בינינו מישהו המאמין שהוא פחדן". כמובן אין מי שמעז לענות, אבל המספר חושב אחרת בנבכי קפלי מוחו: "תגידו לי אתם – באמת אין ביניכם אפילו גבר אמיץ אחד? מאתיים איש אנחנו, והסרן מחפש בינינו את הפחדן האחד… ואילו אני מחפש את האמיץ. את זה שיעז להודות ולומר 'כן אני מפחד מהמוות'. אין איש? אם כן כולנו מוגי לב, פחדנים ונוכלים עלובים!". רוצה לומר שמי שאינו מפחד הוא שקרן ומשוגע.
אחרית דבר
לאחר קריאה צמודה ומדוקדקת של שלושת הרומנים של מיריביליס – החיים בקבר, 1930; המורה זהובת העיניים, 1933; בתולת הים הקדושה, 1949 – שלמזלנו תורגמו לעברית, ברור לחלוטין שמדובר בטרילוגיה המהווה מעין אנציקלופדיה ספרותית של מהות הסוגה "ספרות מלחמה". חיבור שלושת הרומנים משרטט תמונה הוליסטית של החוויה-הווייה הקרויה "מלחמה": פוליטיקה; גנרלים וחיילים פשוטים (בשר תותחים); חיים ומוות חסר תכלית ותוחלת; נזקי גוף ונפש של משפחות, נשים, ילדים והורים שבעורף; שלא לדבר על מומי העד של השורדים, פציעות, נכויות, הלם קרב, ומה לא. למוצר הסופי יש מסר חד-משמעי, אוניברסלי, ונכון לכל הזמנים והמקומות בהם חיים קופי האדם – המלחמה היא איוולת! יש למנוע אותה תמיד ובכל מחיר, כולל סרבנות, מרד, התרסה, וביזוי שלה ושל מחולליה, אשר לרוב הם אלה שאינם מתפלשים בשדות הקטל אלא משלחים אחרים בשם רעיונות עיוועים. המסר האנטי-מלחמתי עד פציפיסטי הזה תקף מאז ומעולם, ועד עולם, וגם בימים אלה במזרח התיכון ובתוך מדינת היהודים וסביבה. דשדוש בבוץ של כמה זירות ללא אופק ותכלית ראויה, מצב שבו כבר הייתה בעבר יותר מפעם אחת ועדיין ממשיכה לא ללמוד דבר, לא להפיק לקחים, וכעת אפילו לא לחקור את כשליה.
המלצת קריאה "להגברה" (ומקורות)
סטראטיס מיריביליס, החיים בקבר, תירגם מיוונית יחיאל קמחי, הוצ' עם עובד, תל-אביב, 1997 (פורסם במקור ב-1930).
סטראטיס מיריביליס, המורה זהובת העיניים, תירגם מיוונית יחיאל קמחי, הוצ' עם עובד, תל-אביב, 1990 (פורסם במקור ב-1933).
סטראטיס מיריביליס, בתולת הים הקדושה, תרגום מאנגלית רנה שני, הוצ' עם עובד, תל-אביב, 1962 (פורסם במקור ב-1949).
אריך מריה רמרק, במערב אין כל חדש, תרגום מגרמנית גדי גולדברג, הוצ' מחברות לספרות (כנרת זמורה ביתן), תל-אביב, 2022 (פורסם במקור ב-1929, ומאז יש כארבעה תרגומים לעברית]).
היינריך בל, הגנרל עמד על גבעה: סיפורים מן המלחמה, מגרמנית רוני לוביאנקר, הוצ' זמורה-ביתן, 1997.
יורם קניוק, תש"ח, הוצ' ידיעות אחרונות, תל-אביב, 2010.
סיגפריד ששון, שירי המלחמה הגדולה, תרגום מאנגלית לי אדר מיטלמן, הוצאה עצמית, 2011.
וילפריד אוון, קרעי שני: מבחר שירים, תרגום מאנגלית חנה ניר, הוצ' קשב לשירה, תל-אביב, 2001.
מלחמה זה דבר נורא, מלחמה מודרנית בודאי, שאנשים ממש רואים מול העיניים חברים שלהם פשוטו כמשמעו מתפוצצים לחתיכות. ומלחמת חפירות עוד יותר, כמתואר, בגלל ההתמשכות וחוסר התוחלת. ובכל זאת פציפיזם הוא לא פיתרון. מה תעשה אם יש לך אויב שאינו פציפיסט? תיכנע בלי להתנגד? ומה אם האויב רוצה ממש להשמיד אותך, בסגנון ימי קדם או דעאש בעיראק – להרוג את כל הגברים, להפוך את הנשים לשפחות מין, ומי יודע מה לעשות עם הילדים (פעם היה נהוג להרוג גם אותם, נדמה לי שדאעש לא הרגו את הילדים היזידים אבל אולי אני טועה)? צריך לנסות לשמור על צלם אנוש, גם במלחמה. לא להרוג אזרחים ככל שניתן, וכמובן לחוס גם על חייליך שלך. לא להסתבך במלחמת חפירות או במלחמה חסרת תוחלת שיושבים וסופגים ולא נראה הסוף באופק. במובן הזה אכן המלחמה בעזה רלוונטית, לפחות לאחרונה, לא מההתחלה. אפשר להסכים על העובדות, שמלחמה זה נורא, ולא להסכים על הפתרונות. לפי מה שאני יודע פציפיזם לא יפתור ומעולם לא פתר שום קונפליקט, ולדעתי זאת התחמקות מוסרית ״אני את נפשי הצלתי, נשארתי טהור״, כשהפציפיסט יודע שיש מישהו אחר שיעשה את העבודה המלוכלכת.
זהו ספר נהדר, שמשלב את נוראות המלחמה וכולל פרק פציפיסטי נהדר שמראה את נפלאות השלום. עבורי זה הספר היווני הטוב שקראתי.