טובה נווה מזכירה לנו את ארעיות החיים ואת האבדן שחשים מי שהיקרים להם מתים, אבל גם את מעגל החיים בטבע, דרך שירה של קתרין מנספילד, בתרגומה.
המערכת
קתרין מנספילד נולדה ב 14 באוקטובר 1888 בוולינגטון ניו זילנד, הייתה משוררת, כותבת מסות, סיפורים קצרים, ועיתונאית. בעלת סגנון כתיבה ייחודי שיש בו מן השירה. כמו כן הייתה אחת המשוררות הראשונות בשירה המודרנית.
מנספילד פירסמה את יצירתה הראשונה בגיל 9 בלבד. בגיל 15 עברה ללונדון ולמדה במכללה. שם הצטרפה לצוות העיתון של המכללה. בשנת 1906 חזרה לניו זילנד, ולמדה צ'לו והנהלת חשבונות. לאחר מכן חזרה לבריטניה, ואז נסעה לגרמניה לעבור הפלה. במשך שהותה בגרמניה כתבה סקיצות ארוכות על דמויות גרמניות.
בשנת 1918 חלתה במחלת השחפת, ממנה נפטרה ב-9 לינואר 1923, כשהיא בת 34 בלבד. בשנותיה האחרונות חיה בדרום צרפת ובשווייץ, כדי להקל על מחלתה.
השיר פורסם לראשונה בשנת 1923, ונכתב כאלגיה למישהו קרוב, יתכן לאחיה של המשוררת, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. הוא מציע קבלה שקטה ומעודדת, בחוקרו את הנצחיות ומעגל החיים שבטבע, ומקשר בין האדמה לבין המתים.
בפתיחה לשיר היא לוחשת לאחיה "אני תמיד חשה רעידה בעומדי על סף השירה. עץ השקד, הציפורים, היער הקטן בו אתה נמצא, הפרחים שאינך רואה, החלון הפתוח מתוכו אני נשענת וחולמת שאתה נשען על כתפי, והזמנים בהם תמונתך נראה עצובה. אבל במיוחד אני רוצה לכתוב לך סוג של אלגיה ארוכה. אולי לא בשירה. לא, אולי בפרוזה. כמעט לבטח סוג של פרוזה מיוחדת".
ילד אדמה בעשב / קתרין מנספילד
תרגום: טובה נווה
הַשְׁכֵּם מְאוֹד בָּבֹּקָר
זְמַן רַב לִפְנֵי הַזְּרִיחָה
נַחֲתִי בַּחֲצַר
וְהִקְשַׁבְתִּי לְשִׁיר הָעֵשֶׂב הַקַּר.
הֶעָלִים הַיְּרוּקִּים כְּנֶגֶד גּוּפִי, וּבֵין אֶצְבְּעוֹתַיי,
"מֵי זוֹ הֲנָחָה בִּכְבֵדוֹת עָלַי?"
שָׁר הָעֵשֶׂב.
מַדּוּעַ הִיא בּוֹכָה עַל חֶזִי
מְעָרֶבֶת דִּמְעוֹתֶיהָ בְּדִמְעוֹתָיו שֶׁל אֲהוּבִי הַמִּסְתּוֹרִי?
יֶלֶד אֲדָמָה קָטָן וְטִיפֵּשׁ!
עָדַיִן לֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן.
יוֹם אֶחָד אֲגַלֶּה אֶת חֶזִי
וְאֵת תִּגְלְשִׁי לְתוֹכוֹ – לְלֹא בְּכִי.
אָז הַשְׁכֵּם בַּבֹקֶר
זְמַן רַב לִפְנֵי הַזְּרִיחָה
אֲהוּבֵךְ יָנוּחַ בֶּחָצֵר.
בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו הֶעָלִים הַיְּרֻוּקִּים
לְחוּצִים כְּנֶגֶד גּוּפוֹ.
שִׁירִי לֹא יִשָּׁמַע לוֹ קַר
בְּגַל הַיֶּרֶק הֶעָמֹק הוּא יִמְצָא אֶת גַּל שֵׂעֳרֵךְ
בָּרֵיחַ הֶעָמֹק שֶׁל נְשִׁיקוֹתֶיךָ.
זְמַן רַב יָנוּחַ שֵׁם.
צוֹחֵק – וְאֵינוֹ בּוֹכָה.
The Earth-Child in the Gras / Katherine Mansfield
In the very early morning
Long before Dawn time
I lay down in the paddock
And listened to the cold song of the grass.
Between my fingers the green blades,
And the green blades pressed against my body.
"Who is she leaning so heavily upon me?"
Sang the grass.
"Why does she weep on my bosom
Mingling her tears with the tears of my mystic lover?"
Foolish little earth child!
It is not yet time.
One day I shall open my bosom
And you shall slip in—but not weeping.
Then in the early morning
Long before Dawn time
Your lover will lie in the paddock.
Between his fingers the green blades
And the green blades pressed against his body…
My song shall not sound cold to him
In my deep wave he will find the wave of your hair
In my strong sweet perfume, the perfume of your kisses.
Long and long he will lie there . . .
Laughing—not weeping.
