יואב איתמר כותב על ספר הביכורים של מינה גורל שרק עם פרישתה לגמלאות הצליחה ללקט את שיריה ולהוציאם לאור.
המערכת
"ספרי 'פגמים' נולד לאחר חבלי לידה ממושכים. השירה מבחינתי היא ניסיון לטפל בפגמים נפשיים ולאחותם. אני מקווה ששיריי אלה יגיעו אל לב הקורא הקשוב שיוכל ליטול חלק, להתחבר ולמצוא בהם את עצמו". כך נפתח ספרה החדש והמסקרן של המשוררת מינה גורל.
מינה גורל, בתו של המשורר הירושלמי יונתן גורל, נולדה בירושלים בשנת 1962. היא החלה לכתוב כבר בגיל תשע. "השירה ליוותה אותה מאז ומתמיד ושיריה פורסמו מעת לעת בבמות ספרותיות. היא עבדה כמורה לערבית ולספרות, והכינה במשך שנים רבות תלמידות לבחינות הבגרות בערבית ב"מדרשית עמליה" בירושלים." – כתוב על הכריכה האחורית.
רק לאחר פרישתה לגמלאות הצליחה ללקט את שיריה ולהוציאם לאור בינואר 2025 בספרה הראשון "פגמים", בו היא מבטאת את אשר על ליבה – לטוב ולרע – מבלי להסתתר עוד. להתחיל קריירה ספרותית בגיל מבוגר איננו עניין פשוט.
עטיפת הספר, ירקרקה ובמרכזה עץ עתיק ומפותל, אינה עושה חסד עם התוכן האמיץ שבתוכו – שירה חושפנית, מתחשבנת, המבקשת לפענח את קוצר החיים נוכח המוות, תוך הצגת השקפת עולם פמיניסטית ודיאלוג פנימי אמנותי.
על פי ההקדמה, לספר אין עורך אחד, אלא שורה של עורכים, ובהם שמעון שלוש, ליאור שטרנברג, ויונתן ברג. גם מבנה הספר אינו מחולק לשערים מוגדרים, אך שיריו מהדהדים זה בזה באופן אסוציאטיבי. ניתן למיין את שירי הספר לשלוש קבוצות עיקריות: א. שירים ארס־פואטיים; ב. שירים אוטוביוגרפיים, וידויים ומשפחתיים; ג. שירי ילדות והתבוננות רפלקטיבית.
שירה על שירה: הארס־פואטיקה
הספר מוקדש לבעלה של המחברת ונפתח בשיר המתפקד כחוזה עם הקורא: "שיר ארס פואטי רָזָה אַתְּ שִׁירָתִי / הַלְוַאי שֶׁהָיִיתִי רָזָה כָּמוֹךְ / שֶׁדוּפָה, קְצַרְצָרָה / רַק מִרְוַח־נְשִׁימָה" (עמ' 11).
השיר מביע את המתח בין הרצון בשירה תמציתית לבין הכאב שהיא נושאת. בדומה לאמירתו הידועה של טולסטוי ("כל המשפחות המאושרות דומות…"), גם כאן נוצרת פרדוקסליות – השירה אולי שדופה וקצרה, אך רחוקה מלהיות מרווח נשימה.
בהמשך, בשיר השני, מתוארת הדוברת שאין לה "חדר משלה" ויושבת לכתוב על שולחן המטבח. דווקא המרחב החסר הופך את שאלות הזהות לברורות: מה אני עושה כאן? למה באתי לכאן? שאלות שמקבלות ניגוד בשיר הבא, שבו נבנה לאישה מרחב פרטי, אך הוא מסתיים באירוניה צורבת: "תכתבי שירים, תקראי ספרים, תראי סרטים — ובו האהבה תהיה לך לקרם פנים".
המרפסת, ולא החדר, היא החלל האינטימי של הדוברת. כך למשל בשיר "בעל־שליח" (עמ' 50), ובשיר "המרפסת של מינה" (עמ' 58), שבו היא "מנסה לעשות סדר במחשבות".
הארס־פואטיקה שבה וחוזרת גם בשיר "אביגיל" (עמ' 22), המתאר את חברתה לסדנת כתיבה שפגם בעיצבונה מעורר השראה. שיר אחר באותו הקשר (עמ' 24) מביע רצון להיעלם לתוך האלמוניות — "מינה סתם", לא מינה גורל.
שירים נוספים משוחחים עם מקורות השראה מוזיקליים: בשיר "גילברט או'סאליבן", למשל, היא שבה להיות נערה המזמזמת מנגינה וכותבת את מילות השיר על הלוח; גם בשיר "בית זה איפה שהלב נמצא" (עמ' 57), מחווה לאלביס פרסלי, מתבטאת תחושת גלות פנימית – הלב נמצא במקום הנכון, אבל הבית כבר לא.
ישנם שירים המתכתבים עם המסורת העברית – שיר מחווה ל"אבן גבירול" ("שקיעה", עמ' 38), או לשירת נתן זך: "שתי ציפורים אפורות… מהדסות תחת חלוני" (עמ' 47).
השיר "מעבר לדף" (עמ' 53) הוא, לדעתי, השיא הארס־פואטי של הספר ומשלב לשון תנ"כית עם דימוי של גילוי ואור: "תוליכני בדד… לא חורקת… אור יקרות מעבר לדף".
השפעות נוספות כוללות שירי הייקו ודימויי הייקו, כמו בשיר "עצב" (עמ' 39): "שָׂרָף נוֹטֵף / כָּל כָּךְ כָּבֵד עָלַי / בְּרַכּוּתוֹ". שיר קצרצר אך רב עוצמה, המהווה אחד השיאים בספר.
השירה האוטוביוגרפית
היבט מרכזי נוסף בשירתה של מינה גורל הוא האוטוביוגרפיה החשופה.
בשיר "אני כמו סירה" (עמ' 14), הדוברת מתארת את עצמה כמי ש"נגררת אחרי זרמים".
השיר "אבעבועות רוח" (עמ' 15), עוסק בפחד ממחלת נפש ומסתיים בתחינה "מי יתנני בין החולים".
בשיר "הדסה" (עמ' 34), היא מדמה את עצמה למשה על הר נבו — מביטה ולא מגיעה.
ילדותה, כפי שהיא מתוארת, הייתה קשה ובודדה: ניסתה לברוח מהבית והתחזתה לילדה יפנית, כפי שאנחנו רואים בשיר "לברוח" (עמ' 59); בשיר "מכתב לילדי משפחת מאושר" (עמ' 16) היא פונה לשכנים, ילדי משפחת מאושר, שלא חלקו עמה את שמם "ואני עדיין מחכה".
שירים אחרים עוסקים ביחסיה המורכבים עם אחיה בשיר "אחי" (עמ' 17), אובדן חברה קרובה בשיר "לזכר רותי" (עמ' 18), הבטחה לא להזיק בשיר "עשב המחשבה" (עמ' 27), אל-הורות בשיר "תרנגולת", (עמ' 28), הזדקנות בשיר "טרום זקנה" (עמ' 29), ובגידת הגוף בשיר "גופי" (עמ' 30): "מחבל עם חגורת נפץ… עלול להתפוצץ… ברעש אדיר… שריפה בחזה, קוצר נשימה… הייתי רוצה למצוא מנוחה נכונה…".
אהבה, אובדן ובני זוג
מתוך השירים שעוסקים בהתמודדות עם נוכחותו המאיימת של המוות אני מציין את שני השירים "את יודעת" (עמ' 32) ו-"אולי עינייך" (עמ' 33), שיר קצר ונוגע, המשקף פחד קיומי וחיפוש אחר עיניים טובות שיצילו. השיר האחרון, שלמרבה הפלא הוא מחורז, נוגע גם בחרדה: "אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַגְשִׁים חֲלוֹמוֹת / כְּשֶׁאֲנִי חֲרָדָה מֵהַמָּוֶת הָאוֹרֵב לְפִתְחִי / בְּזְרוֹעוֹתָיו הַגְדוֹלוֹת, הַמְגְשָׁמוֹת, / מְאַיָּם לְחַבֵּק אוֹתִי / וְלִכְרוֹת אֶת קִבְרִי.// אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַגְשִׁים אֶת עַצְמִי / כְּשֶׁהַפַּחַד מַצְמִית וְסוֹגֵר /אוּלַי עֵינֶיךָ הַטוֹבוֹת, הַקְרוֹבוֹת,/ יַעַזְרוּ לִי בַּסַעַר הַגּוֹבֵר.//". מענין, מיהו הנמען לשיר הזה?
עוד אספקט בשירה האוטוביוגרפית הווידוית הזו הוא היחס למאהב ולבן הזוג החוקי. בשיר "מאהב" (עמ' 20) ישנו מאהב החלומות שהקשר בינו לבינה איננו אפשרי, בין היתר בגלל ההתערבות של אימה של הדוברת השרה, ועדיין כותבת הדוברת: "וּבַלֵּילוֹת / מְחַכֶּה לִי הַמְּאַהֵב שֶׁלִּי. / אֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתוֹ קוֹרֵא בִּשְׁמִי". מן המאהב המדומיין אנו עוברים ככל הנראה למאהב אמיתי. השיר "פסח", המוקדש ל-"י.מ.", נחתם בשורות "מִתּוֹךְ מְרִירוּת שֶׁל חַיַּי הַחוֹטְאִים / תְּנַצְנֵץ קֶרֶן אוֹר / שֶׁמֻּקְדֶּשֶׁת / רַק לְךָ" (עמ' 21).
הספר מוקדש לבעלה של המחברת, אפרים, והיא פונה אליו במספר שירים, כמו למשל "בעל-שליח" (עמ' 50), "שני עלים נידפים" (עמ' 51), ו-"מתי תבוא" (עמ' 52), שמציגים את האמביוולנטיות כלפיו. מחד ישנה הציפיה שיתחדש וישתנה מידי יום: "מְחַכָּה לְךָ בַּמִּרְפֶּסֶת / שֶׁתַּחֲזֹר / אָרוּז בְּקֻפְסָה עִם סֶרֶט / כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ.//". ומצד שני היא מתארת כמה הוא למעשה שלו להכעיס ועד כמה הוא איננו בן הזוג האידיאלי, כך בשיר "אפרים" (עמ' 60): "יֵשׁ לוֹ כָּל הַזְּמַן שֶׁבָּעוֹלָם, / אֵין לוֹ דְּאָגוֹת וּטְרָדוֹת, / בִּרְגָעִים אֵלֶּה אַף אֶחָד לֹא מְעַנְיֵן אוֹתוֹ./ לוּ הָיִיתִי". כמו בשירה של זלדה "שני יסודות", הוא הברוש והיא השלהבת.
נושא התבערה והכיליון מופיע גם בשיר "בערה" (עמ' 41): "בָּעַרְתִּי בְּעֵרָה גְדוֹלָה/ כִּלִּיתִי עַצְמִי/ וּמָה נִשְׁאָר/ מְנַצְנֵץ וְכָבָה חֲלִיפוֹת / אַחֲרֵי כָּל הָאֵפֶר? / שְׂרָפוֹת קוֹצִים קְטַנּוֹת כִּבִּיתִי / אֶת גַּחֲלֵי הָאֵשׁ שֶׁשָּׁכְכוּ.//". ישנם בספר עוד שירים שמדברים על המאבקים הפנימיים שלה, כמו בשיר "לילה טוב" (עמ' 36): "הַכֹּל מִתְאַיִן וּמִתְאַדֶּה / לִפְנֵי הַשָּׁנָה / לֹא נִשְׁאַר דָּבָר / מִמַּאֲבַק הָאֵיתָנִים / הֶעָקֹב מִדָּם / בֵּינִי לְבֵינִי.//". ובשיר "מחילות" (עמ' 43): "חָפַרְתִּי מְחִלּוֹת זַעַם בְּתוֹכִי / אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא / בַּאֲרְבּוֹת הָעֶרֶב הָעֲשֶׁנוֹת / לֹא נִדְלְקוּ פָּנָסִים.//".
בניגוד לשפע שיש לבעלה, לדוברת אין כלום, משל הייתה סידהארתא. בשיר "שאלון להשקעה" (עמ' 35) היא כותבת: "מָה בִּרְשׁוּתֵךְ עַכְשָׁו? / נִשְׁאַרְתִּי בְּלִי כְּלוּם כַּמְעַט ./ מָה בְּכָל זֹאת עֲדַיִן יֵשׁ? / הַכּוֹחַ לֹא לְהִתְיָאֵשׁ וְעוֹד בּוֹעֶרֶת בִּי אֵשׁ.//".
עם זאת ישנו בספר רגע נדיר, שבו הדוברת השרה מסתכלת על חייה בפרספקטיבה ואומרת: "לִפְעָמִים אֲנִי נִזְכֶּרֶת / שֶׁאֲנִי, לְמַעֲשֶׂה, מְאֻשֶּׁרֶת". ישנו עוד שיר שלם "אושר" (עמ' 54), המתאר עד כמה האושר נדיר בזוגיות שלה: "אֹשֶׁר קוֹפֵץ עֲלֵי/בַּּמִּסְעָדָה שֶׁל אַנְגֶ'ל בְּנִיּוֹת/ לְיַד תַּחֲנַת הַדֶּלֶק / בְּצָהֳרֵי יוֹם שְׁלִישִׁי…./פִּתְאוֹם רָאִיתִי אוֹתְךָ עוֹבֵר בַּחוּץ/עִם שַׂקִּיּוֹת/ סִמַּנְתִּי לְךָ לְהִכָּנֵס פְּנִימָה / נָשַׁקְתִּי לְךָ עַל הַלֶּחִי/ וְהָיִיתָ נָבוֹךְ./ לְאַחַר שֶׁהָלַכְתָּ / נִשְׁאַרְתִּי לָשֶׁבֶת / הַשָּׁחֹר הִתְמוֹסֵס בִּי / מִבַּעַד לִמְכוֹנַת הָאֶסְפְּרֵסוֹ.//".
מדוע הדוברת מכניסה אותנו לקרביים של חייה? התשובה לכך נמצאת בשיר "חובות" (עמ' 45): "יִשׁ דְּבָרִים שֶׁחַיָבִים לְהֵאָמֵר,/ וִדּוּי שֶׁחַיָּב לַחְדּר מִבַּעַד לְחוֹמַת שְׁתִיקָה;/ יִשׁ חוּטִים שֶׁחַיָבִים לְהִפָּרֵם / בִּמְחִי יָד. / הָיִיתִי חַיֶבֶת לְהִשָּׁאֵר / ולוּ רַק כְּדֵי לומר: / הַדְּבָרִים חַיָּבִים לְהֵאָמֵר//".
שירי הילדה המתבוננת
מה הפלא, שאם זאת ההיסטוריה של הדוברת בשירים, היא צריכה לגדל את עצמה? מוטיב חוזר בספר השירה הוא הדיאלוג של המשוררת עם הילדה הקטנה שבתוכה – אולי בגלל שלמחברת אין צאצאים ביולוגיים.
בשיר "מראה" (עמ' 25) ברור שילדה קטנה מביטה מבעד לעיני אישה בגיל העמידה. שיר המפתח, שנתן את השם לקובץ, "פגמים" (עמ' 26), מסביר כי הפגמים: "הֵם הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה שֶׁבָּךְ / שֶׁאֵין לָהּ שׁוֹמֵעַ. / קְחִי אֶת הַפְּגָמִים שֶׁלָּךְ / וְתִרְאִי שֶׁבַּשֶּׁמֶשׁ / הֵם נִרְאִים / כְּיַהֲלוֹמִים מְלֻטָּשִׁים.//".
לבסוף המסקנה מן התהליך שהדוברת עוברת בספר הוא זה:
"עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹרֵאת אֶת עַצְמִי מֵחָדָשׁ:
יֵשׁ לִי יַלְדָּה קְטַנָּה
וַאֲנִי אֵם חַד הוֹרִית
מְגַדֶּלֶת אוֹתָהּ."
לסיכום
"פגמים" של מינה גורל הוא ספר ביכורים בשל, כן, ונוגע. הוא חושף את הקוראים למסע אישי מורכב, שכולו ניסיון לשורר את הכאב, לאחות את הפגום, ולגלות את היופי שבשבר.
'פגמים' של מינה גורל הוא ספר שירים רגיש, חשוף ואינטימי שנוגע בנימי הנפש, עם קשב עמוק לאחר ולסובב. היא משליכה את יהבה על המילים, שעבורה הן עוגן ותחליף, נחמה ומרפא.
תודה ליואב איתמר על הדברים.