ירון אביטוב נזכר בשנותיו הראשונות בירושלים ובטיפוס הצבעוני שפגש והפך לידידו סופר איש נדל"ן ומספר סיפורים בשם דוד מונשיין שנפטר ב-24 למאי 2025 שנודע בסיפורים רוויי הומור על העיר ירושלים בילדותו ובהווה, והסיפור הזה מוקדש לזכרו.
המערכת
פתח דבר
בשנותיי הראשונות בירושלים נדדתי בין דירות כציפור נוד, ומבלי למצוא קן, עד שאמי אמרה לי: "די, מספיק, הגיע הזמן שתקנה דירה."
הפעם שמעתי בקולה.
חסכונות כמעט ולא היו לי, משכורתי הזעומה כעיתונאי לא הספיקה כמובן לשלם משכנתא גבוהה על רכישת דירה, אז החלטתי לחפש דירה קטנה וזולה, לא הרחק ממרכז העיר. ואך טבעי היה הדבר בעיניי להירשם ב"סוכנות התיווך הקטנה ביותר בירושלים", זו של המתווך מונשיין, שתאמה כמדומה למידותיי, בזכות העובדה שבמודעות הפרסום הציעה למכירה דירות בשלושה תשלומים:
אחד בבוקר
אחד בצהריים
ואחד בערב.
עוד קודם לכן שמעתי לא מעט אודות דוד מונשיין, אביר הבוהמה, מיושבי בית הקפה "טעמון", שסופרו עליו אגדות רבות בחוצות המדרחוב. הבנתי שהוא חבר ילדות של דודו ראש העיר, שאותו הכרתי, ומשמש כמעין הסגן שלו. טדי קולק הוא ראש העיר בשעות היום, נהגו אז לומר, ודוד קופרמן, שהקרחת שלו עיטרה את התוכנית "ניקוי ראש", הוא ראש העיר בשעות הלילה.
-1-
סוכנות התיווך הקטנה של מונשיין שכנה אז ברחוב הלל פינת קינג ג'ורג', סמוך לקפה טעמון, שהיה משרדו השני. הוא קיבל את פניי בחיוכו הזורח כמו הירח שעל שמו הוא נקרא, והציע לי לשבת על כיסא עץ, שידע ימים יפים יותר, ושכמעט שבר לי את הגב. לא היתה לו קרחת כמו לחברו דודו ראש העיר, אלא רעמת שיער בלי מפרצים. "כל פעם שדודו צריך שערות, אני מלווה לו בריבית קצוצה יותר מאשר שיער קצוץ," יתבדח לימים מונשיין באוזניי.
מונשיין הרכיב משקפיים, שאותם הוא לווה, כעדותו, מהבנק. "ואתה, את הדירה רוצה לקנות מכספך או בעזרת הלוואה?" התעניין.
"הלוואה," הבהרתי.
"וערבים יש לך?" שאל, "כי אתה יודע שכל ישראל ערבים זה לזה, אבל אף אחד לא משלם את השטרות."
"ובמה אדוני עובד?" התעניין בנימוס.
"עיתונאי."
"מעריב או תפילה אחרת?" שאל בעוקצנות.
"לא, ב'כל העיר'."
"אה, אני קורא לעיתון הזה 'כל נדרי' בגלל שאתם מתירים נדרים," צחק מבעד לזגוגיות, ואז התפנה לשאול ברצינות: "איזו דירה אתה רוצה לקנות: יד ראשונה, יד שנייה או יד שלישית?"
"מצדי, היא יכולה להיות גם יד רביעית לקלפים," התבדחתי, "העיקר שתהיה זולה, כי אין לי מספיק כסף לרכוש דירה יקרה."
"אם אין לך מספיק כסף, אז אתה בטח מקיבוץ," העיר מונשיין.
"לא, אני דווקא מחיפה."
"התכוונתי מקיבוץ נדבות," גיחך מונשיין קלות. "רוב הקונים שלי הם כאלה."
ואז הוסיף ושאל: "ואתה במקרה נשוי?"
"לא," אמרתי. "רווק."
"אז אולי כדאי שתתחתן, ואשתך תביא נדוניה, וככה תוכלו לקנות דירה קצת יותר מרווחת," הציע, ולרגע לא ידעתי אם הוא מתבדח, או פשוט מבקש להרוויח עמלה גבוהה יותר על דמי התיווך.
"אני מעדיף אישה גדולה מן החלומות," הרשיתי לעצמי להתוודות. "קראת את הספר?"
"כן, יהושע קנז. אני קורא הרבה, וגם כותב סיפורים קצרים," סיפר.
"על דירות?" שאלתי בשמץ קינאה.
"לא, על לקוחות. אולי יום אחד אכתוב סיפור גם עליך," הצטחק וחיוכו המונשייני זרח אף יותר, והפעם על חשבוני.
"בבקשה, תכתוב," אמרתי. "גם אני מנסה לכתוב סיפורים קצרים, כך שאולי אכתוב גם אני סיפור עליך," החזרתי לו באותה מטבע אם כי עובר לסוחר.
-2-
מונשיין לא נראה מבוהל. כנראה שהאפשרות הזו אף קסמה לו. "ומה אתה מעוניין לעשות תחילה?" שאל. "לקנות דירה ממני או לכתוב סיפור עליי?"
"זה תלוי בך," אמרתי. "אם תתווך לי דירה קטנה אקנה אותה, ואז לא אצטרך לכתוב סיפור קטן עליך."
כבר התקשיתי לשבת בגלל הכיסא הלא נוח בעליל. כשמונשיין הבחין בכך, הוא העיר: "אצלי אין פגישות ארוכות. לא יושבים הרבה, הלקוחות צריכים להחליט מהר."
"אולי אתה מעדיף לדבר בעמידה?" התחכם כדרכו ושאל. "אני מוכר דירות בתפילת עמידה, וגם ש"י עגנון כתב בעמידה, לא? אתה בטח כותב סיפורים בישיבה, ובגלל זה אף פעם לא תזכה בנובל."
"כרגע אסתפק בזכייה בדירה, כי מצב הדירות בשכירות הוא בלתי נסבל וגם רוב בעלי הדירות הם בלתי נסבלים," אמרתי, בלי לשאול אותו כיצד הוא עצמו כותב סיפורים – בעמידה, בישיבה או בשכיבה.
"טוב, תן לי לבדוק את מאגר הדירות שאני יכול להציע לך," אמר, "ואני אשאל גם את המזכירה."
-3-
לא ראיתי במשרדו לא מחשב ולא מזכירה. מונשיין פתח קלסר גדול והתוודה: "זו המזכירה שלי וגם זה," הצביע על ראשו. "מה שאני לא זוכר, הוא מזכיר לי."
ואז שטח בפניי את ההצעות: "יש לי דירות בטלביה, ברחביה, במרכז העיר ובשכונות הלוויין."
"אני מחפש דווקא בשכונת הנחלאות," הבהרתי.
"בשביל מה לך לגור בנחלאות?" הזהיר אותי. "יש שם הרבה דירות שטופות צל."
"למה אתה מתכוון?"
"דירות מרתף שנראות כמו מערות קבורה של קברי הסנהדרין," אמר. "אבל אם זה הסגנון שלך, אז יש לי דירה הרבה יותר טובה להציע לך. בגבעת שאול, זיל הזול ועם נוף, נוף מקאברי."
"למה אתה מתכוון בנוף מקאברי?"
"נוף לבית הקברות," אמר.
"לא תודה. לא השתגעתי."
"אני ממליץ לך. זה מבטיח לך פתרון דיור גם באחרית הימים," הסביר.
"רק נחלאות," התעקשתי, "כי שם זה יותר זול לקנות דירה (הערת המחבר: כך זה היה לפחות בעבר), ואני גם אוהב הרבה יותר את הסביבה."
"אז מה? אתה כמו בני ישראל, מחפש נחלת אבות או נחלה לבנים?"
"נחלה לעצמי," תיקנתי.
-4-
"אתה מכיר את הסיפור שפרסמתי פעם על המנוחה והנחלה?" שאל מונשיין. "לא? אז תרשה לי לספר לך אותו בקיצור. אני כותב שם על טוכמן הפליט, שמייעצים לו לפלוש לבית נטוש, וזה מה שהוא עושה. חודש אחרי הפלישה הוא מגלה שהדירה הזו לא שייכת לערבי שברח כמו שהוא האמין לתומו, אלא לגביר בשם הרשקוביץ שיצא לנסיעה. כשהגביר שב לביתו, הוא מנסה לגרש משם את הפולש ביש המזל. בתום משפט בוררות, נקבע כפשרה שהגביר ישכיר לפליט האומלל כמקום מגורים רפת בשיח' באדר, וזה ביכה את מר גורלו וחשב שהגיע לשפל המדרגה. אלא כשטוכמן הזיז קירות ברפת, הוא גילה אוצר. הפסדו יצא בשכרו ובריבית דריבית. בין לילה הוא הפך לאחד מעשירי ירושלים, ולאחר מכן נעלם מהעיר, ואילו הרפת נשארה בחזקת הגביר. אחרי 67' הגיע הערבי, שהיה הבעלים המקוריים של הרפת, והציע להרשקוביץ לאפשר לו למצוא את מטמון זהב, שהוא החביא בקיר הרפת ולהתחלק איתו במחצית השלל. הרשקוביץ ניסה להערים עליו, מבלי ששניהם ידעו שאיחרו את הרכבת.
"אולי כדאי שגם אתה תקנה בית בשיח' באדר," ייעץ מונשיין בתום סיפורו. "אולי יתמזל גם מזלך ונשאר שם עדיין זהב חבוי בין הקירות של הרפתות או הבתים האחרים. אבל גם אם אתה מתעקש לקנות דירה בבית ישן בנחלאות, כדאי שתבדוק קודם את הקירות. אולי מי יודע…"
"תודה על העצה, כך אעשה."
"ואיזה בית אתה מחפש? ארבעה כיווני אוויר?" התעניין בסרקזם אופייני.
"זו השאיפה. זה יעזור לי לכתוב," הוספתי. באותה עת התקשיתי למדי בכתיבת סיפורים, בעוד שידי היתה קלה על ההדק בכתיבת מאמרים.
"בנחלאות יהיו לך ארבעה כיווני כביסה, כי כל השכנות מכבסות," הזהיר מונשיין.
"גם אני מכבס, מכבס מילים," התחכמתי לרגע.
"שתדע לך שגם אני מכבס מילים," צחקק ולא רק חיוכו אלא גם משקפיו סנוורו אותי. "כי אצלי מילה היא מילה, לא כמו אצל מתווכים אחרים, ואני אדם נקי כפיים בגלל שנולדתי בשכונת יגיע כפיים, ובגלל זה אני גם מדבר יידיש. גם אתה מדבר יידיש? אה, סליחה, אתה לא מדבר בכלל, אלא רק כותב, נכון? אני גם מדבר וגם כותב. כדי לכתוב אתה צריך לדעת גם לדבר."
"ואני חשבתי שדווקא כדי להיות מתווך צריך לדעת לדבר," הערתי.
"כן, גם כדי להיות מתווך," הסכים. "המזכירה שלי אומרת לי," המשיך לעלעל בניירותיו, "שכרגע אין לי משהו להציע לך בנחלאות, אבל תן לי כמה ימים לבדוק משהו שיוכל להתאים לך. אתה מחפש שם במקרה בית עם גג רעפים?"
"זה יכול להיות נחמד," אמרתי וחיכיתי לשנינה הבאה שלו.
"עם גג רעפים לא תוכל להיות כנר על הגג," ציין מונשיין, ולרגע הסיר את משקפיו כדי לנקותם או כדי לראות את תגובתי.
"ממילא אני לא יודע לנגן על כינור," אמרתי. "מספיק לי להיות עיתונאי וסופר."
"אתה רוצה להיות סופר או סופר סת"ם? סבא שלי היה סופר סת"ם, ואילו אני סתם סופר," חזר הפעם על בדיחה מעט חבוטה שכבר שמעתי בירושלים. ואולי הוא היה זה שהמציא אותה.
"אתה מבית חרדי?" התעניינתי.
"כן," אמר, "חרד לעצמאותי."
"אם כך, גם אני יהודי חרד," אמרתי.
למרות שמונשיין הכריז שהוא בעד פגישות קצרות, פגישתנו התארכה עד מאוד, כיוון ששנינו מצאנו בה עניין. יצאתי ממנו אמנם בידיים ריקות, אך עם לחיצת יד. "נעמוד בקשר בהקדם," הבטיח. "תבוא פעם לשתות איתי כוסית מדיצינל בטעמון."
-5-
דירה לא רכשתי לבסוף בעזרת מונשיין, אך התיידדנו ושמרנו על קשר. תמיד נפגשנו במרכז העיר או שוחחנו בטלפון. מעת לעת הזכרתי אותו בכמה מהמאמרים שפרסמתי בעיתון, ואף כתבתי על ספרי הסיפורים שלו שראו אור, "אגדות מונשיין" ו"מונשיין השני". באחד מהם מצאתי סיפור טרגי-קומי על פרה שעלתה בחג הפסח על מוקש סמוך לעיר העתיקה, כיוון שמונשיין הילד הבריח אותה משכונת יגיע כפיים. בעלי הפרה באו לאביו להתלונן שהוא חייב להם פרה.
"לפרה נמאס מהמצות," הצטדק מונשיין באוזני אביו, "אז היא ברחה לעיר העתיקה לאכול פיתות."
סיפורים אנקדוטיים נוספים כאלה פזורים לרוב בספריו. כשקראתי אותם, נשמתי מעט לרווחה. הוא לא הזכיר אותי באף לא אחד מהם, כפי שהזהיר מראש.
סוף דבר
מעט אחרי שפרסמתי את קובץ הסיפורים הראשון שלי, "אדון הסליחות", מונשיין פגש אותי כדרכו בקודש במרכז העיר.
"כתבת עליי בספרך?" התעניין.
"לא."
מונשיין נראה מאוכזב לרגע, או שהעמיד פנים. "חבל, כדאי שלפחות תכתוב עליי סיפור, כי דירה לא קנית ממני, ונשארת בעל חוב," חייך כמו לעצמו, ופנה לדרכו.
והנה אני מקיים את הבטחתי הישנה ומשלם את חובי, גם אם לאחר מותו, וכולי תקווה שלפחות לסיפור שכתבתי אין נוף מקאברי.
ראו גם
צפו בדוד מונשיין מספר על ירושלים של פעם:
ראו את דוד מונשיין מופיע בסרט על מתאגרף בארץ ישראל המנדטורית בשנות השלושים כפפות (על פי סיפורו של דן צלקה), 1986, בתפקיד העיתונאי אהרוני בן שלום.
קיראו גם:
מה עושה פרה פוזלת באמצע שכונת גאולה: סיפור מאת דוד מונשיין
דוד מונשיין והכפתור הבולגרי הצהוב
הסופר דוד מונשיין מסביר למה אנו הורגים את ירושלים, מגרש משחקיו
ירון בן רפאל בפייסבוק:
לא שמעתי דבר על פטירתו. יהי זכרו ברוך. אני זוכר את סיפוריו שפורסמו בטור שבועי בעיתון "כל העיר" בשנות השמונים של המאה שעברה זכרונה לברכה. טור שנקרא סיפורי מונשיין. לסוכנות התיווך שלו ברחוב הלל היה לוגו: "סוכנות התיווך הקטנה ביותר בירושלים" (אם אני לא טועה) . הוא סיפר רבות על ילדותו במאה שערים ( אם אני לא טועה ברחוב המבי"ט). סיפורים יפים ותמיד מצחיקים. אני זוכר שבאחד מהם הוא כילד עשה משפט לכלב מסכן ובתפקיד התובע הוא פתח במילים: " הכלב הזה הוא כלב בן כלב"…..
"מונשיין" (אור ירח) הוא כינוי עגה אמריקאי למזקקת ויסקי חבויה בתקופת היובש. המזקקות הוסתרו בשטחים מיוערים ובעליהן פעלו בלילות מפחד השלטונות. מונשיין, למיטב זכרוני, לא היה מכור לטיפה המרה כרבים ממודעיו הרבים מספור, אבל הוא השתכר ממילים ומהלצות. חבל על דאבדין.