חגיגת הלאמה – על הסופר ורגס יוסה

ירון אביטוב על אחד מגדולי הסופרים הלטינו-אמריקאיים ובכלל, מריו ורגס יוסה, שנפטר ב-13 באפריל 2025, ועל כתיבתו הפוליטית, והיחס כלפיו ביבשת אמריקה הדרומית.

המערכת

מדרגה ראשונה

כשהסופר הפרואני חתן פרס נובל, מריו וַרְגָּס יוֹסָה, החל לטפס באיטיות, אם כי בקומה זקופה, במדרגות הרחבות של התיאטרון הלאומי בסנטו דומינגו, בתום הטקס שבו הוענק לו הפרס הבינלאומי לספרות על שם פדרו אנריקס אורנייה [1] מטעם שר התרבות של הרפובליקה הדומיניקנית, הוא היה מוקף בעדת חנפים, מעריצים, ופונקציונרים למיניהם, שנראו כמו להקת שומרי ראש, ונמשכו אליו כמו פרפרים אל אור התהילה.

טקס הענקת הפרס לוורגס יוסה התקיים במסגרת ערב הפתיחה של יריד הספרות הבינלאומי בסנטו דומינגו, שבו נכחתי גם אני, וזו היתה עבורי הזדמנות להכיר מקרוב יותר את ורגס יוסה, מחשובי הסופרים הדרום אמריקניים, יחד עם ידידו לשעבר שהפך ליריבו הגדול, גבריאל גרסיה מארקס, שזכה בפרס הנובל בשנת 1982, עשרים ושמונה שנים לפניו. האיש כבר כמעט בן שמונים ושתיים, חשבתי, ולא ידעתי עוד כמה שנים הוא יוכל להסתובב בעולם, וכמה הזדמנויות עוד יהיו לי לפגוש אותו.

מדרגה שנייה

את ההזדמנות הקודמת שהיתה לי לפגוש את ורגס יוסה, שנה קודם לכן בפרו, החמצתי.

ורגס יוסה נמנה באותה שנה, 2017, עם מוזמני הכבוד ליריד הספרות בלימה, העיר המככבת באחדים מספריו, ואף הוקם שם לכבודו דוכן מיוחד, שבו הוא היה אמור לחתום על ספריו שזיכו אותו בתהילה, ובהם "העיר והכלבים", "חגיגת התיש", "הבית הירוק", "דודה חוליה והכתבן", ורומנים נוספים. כאשר ביקרתי בעצמי באותו יריד, ובחנתי את השלט הגדול עם התמונות של עטיפות ספריו וכן את תמונתו עם הבלורית הנצחית שהלבינה בינתיים, תווי הפנים האינדיאניים-מסטיסיים העזים, והאף שמזכיר נשר הדואה מעל הרי האנדים. הכול המתינו לבואו ליריד, אך הגעתו התעכבה בתירוצים שונים: סדר היום שלו עמוס; הוא איחר לטיסה; וכדומה. התירוצים הללו יצרו את הרושם שוורגס יוסה מעדיף כנראה להדיר את רגליו דווקא מיריד הספרות שמתקיים במולדתו.

משלא פגשתי אותו ביריד בלימה, קיוויתי לא להחמיץ את מועד ב' הספרותי שניתן לי ביריד בסנטו דומינגו.

מדרגה שלישית

"העיר והכלבים", רומן הביכורים האקספרימנטלי של ורגס יוסה, שראה אור בשנת 1963 ונחשב לפורץ דרך בספרות הלטינו-אמריקנית, זכה להד רב ותורגם כמעט מיד לשפות רבות, אולם דווקא בפרו נשרפו אלף עותקים ממנו בטקס מחאה פומבי בשל הביקורת המובעת בו, מחאה שכמדומה סימנה את הבאות.

הרומן עוסק בחייהם של ארבעה צוערים במדרשה הצבאית "לאונסיו פראדו" בלימה, והוא בעל נימה אוטוביוגרפית, שהרי גם מריו הצעיר נשלח בגיל ארבע-עשרה לאקדמיה צבאית, ושם סיפור חייו המורכב (אביו נטש את הבית, המשפחה נשלחה לבוליביה, ורק בגיל עשר הוא זכה לפגוש מחדש את אביו) נמהל בסיפורי החיים המורכבים לא פחות של חבריו לאקדמיה. הסיפורים האלו חידדו את תפיסת עולמו לגבי תסביכיה של החברה הפרואנית, תפיסה שהשפיעה כמובן גם על כתיבתו. באוטוביוגרפיה שכתב לימים עסק יוסה ברגשי הנחיתות החברתיים בפרו וכינה אותם "המחלה הלאומית… שרחשה בכל רובד ובכל משפחה במדינה והותירה את כולם עם טעם לוואי של שנאה שמרעיל את חיי הפרואנים בטינה ותסביכים חברתיים".

ב"העיר והכלבים" הוצגו התסביכים הללו בצורה מרשימה. ארבעת הצוערים ברומן מטילים גורל ביניהם מי מהם יגנוב מבחן בכימיה, וזה שנבחר, קאווה שמו, שובר בשוגג חלון במהלך ניסיון הגניבה. עקב כך, הצוערים כולם נענשים בריתוק למגוריהם ובשלילת חופשת סוף השבוע שלהם. אחד מהם, המכונה "העבד", מלשין על קאווה, וימים אחדים לאחר מכן, ובתור נקמה על ההלשנה, הוא נורה בראשו במהלך תרגיל צבאי.

רומן החניכה עז הביטוי הזה מצליח לחשוף את עולמם הקשוח, האלים, ואף האכזר, של חניכי המדרשה, נערים מתבגרים, על הטקסים ושפת הרחוב שלהם. אחד החניכים, אלברטו שמו, "המשורר", שדמותו נשענת מן הסתם על זו של ורגס יוסה עצמו, מתאר באחד מפרקיו את מערכת יחסיו המאוד מורכבת עם מלפפיאדה, כלבה בת תערובת, נטושה ומוזנחת, שאימצה אותו, ונוהגת באורח קבע להידבק אליו כספחת ולנשוך את שרוכי נעליו דווקא באמצע מסדר חשוב.

"'החוצה, מלפפיאדה, צאי מכאן", המשורר מתרה בה, "כלבה מצורעת. לכי ותנשכי את השרוכים של הקולונל. שבי בשקט. אל תנצלי את הרגע כדי לזיין לי את הסבלנות"[2].

מלפפיאדה אינה הכלבה היחידה ברומן. חניכי המדרשה הצבאית מכונים אף הם "כלבים", והעלילה מתארת את טקס ה'זובור' המשפיל ואת ההתעללות שעובר הצוער המכונה "העבד" כשהוא מתקבל למדרשה.

הצוערים מאלצים את העבד ללכת על ארבע ולהתנפל על 'כלב' אחר, וכך עד שהוא מתכלב בעצמו, "והיה נובח ומזיל ריר, ופתאום חש העבד בכתפו נשיכת כלב נגוע, ומיד הגיב כל גופו. בשעה שנבח ונשך היה ברי לו שעורו נתכסה פרווה נוקשה, שפיו היה ללוע משונן ושמעל גבו מכשכש זנבו כשוט"[3].

מדרגה רביעית

במסעותיי ברחבי דרום אמריקה, ובעיקר ברחבי אקוודור, התחוור לי ש"העיר והכלבים" הוא לא רק שם של ספר, אלא גם מציאות נוכחת, למשל ברחובות הערים במחוז אימבבורה, המאוכלסות לעתים בהולכים על ארבע אף יותר מאשר בהולכים על שתיים, בכלבי רחוב אף יותר מאשר בתושבים.

במיוחד בעיר אוטבלו, שהשוק האינדיאני הססגוני שלה הוא מהמפורסמים בדרום אמריקה, הרגשתי כאילו אני חי בין דפי ספרו של ורגס יוסה, ושהייתי יכול אף לכתוב שם גרסה משלי ל"העיר והכלבים". כלבי הרחוב בעיר, שהזכירו לי את מלפפיאדה, הכלבה הנטושה והמוזנחת מ"העיר והכלבים", ושנכרכו אחריי כדי שאעניק להם עצמות דשנות, הבליחו בתודעתי והעניקו לי השראה מבורכת להשתמש בהם בכמה מהסיפורים שכתבתי.

למשל בסיפור "אקיסיטו", המתרחש בהרי אנדים. גיבור הסיפור הוא זר מחפש-דרך הצועד במרומי האנדים בחיפוש אחר אכסנייה ומחסה מפני הגשם העז. משום מקום מגיחים אינדיאני קשיש וכלבו המדובלל, וכשהזר פונה אליהם בשאלה על מיקומו של ההוסטל, האינדיאני משיב לו במילה אחת "אקיסיטו", קרוב מאוד, תשובה מסתורית שבתחילה אמנם מכעיסה את הזר, אולם בהמשך גורמת לשינוי תודעתי באורח מחשבתו. לכלבו של האינדיאני יש בסיפור תפקיד הרבה יותר מרכזי מאשר לכשכש בזנבו, והוא זה שמדריך את הזר שאיבד את דרכו במשעולי ההרים.

אם אפגוש ביום מן הימים את ורגס יוסה, חשבתי, אולי אספר לו על האינדיאני ועל כלבו שעליהם כתבתי, שהרי הוא עצמו יודע דבר אחד או שניים על אינדיאנים. לצורך כתיבת ספרו "הדברן" חקר לעומק את השבטים האינדיאנים, וחדר למקומות שרק לבנים מעטים דרכו בהם לפניו. בזכות הידע שצבר על חיי האינדיאנים, ורגס יוסה היה יכול לפרסם לא רק את "חגיגת התיש" אלא גם את "חגיגת הלאמה", על שם הבהמה האינדיאנית הידועה, המסמלת את הרי האנדים.

מדרגה חמישית

ורגס יוסה המשיך לטפס לאטו, מדרגה אחר מדרגה, כאילו הוא לא באמת מעוניין להגיע אל פתח היציאה של התיאטרון הלאומי. ניכר עליו שהוא נהנה מהטיפוס ולא נחפז לשום מקום. בכל מדרגה הוא פגש מכר אחר שבירך אותו ולחץ את ידו.

בעוד אני צופה בו מטפס לאיטו במדרגות האולם לעבר היציאה, נזכרתי בשיחה שקיימתי בעבר עם לטיני שהוא איש שמאל רדיקלי. כשמניתי באוזניו את מריו ורגס יוסה בין הסופרים הלטינים האהובים עליי, הוא סינן מיד בשאט נפש "הכלב הזה!". ידידי לא בחר בכינוי הגנאי הזה במקרה, אלא כפרפרזה לשם ספרו של הסופר הידוע.

"למה כלב?", הסתקרנתי לשמוע, ואיש השמאל, כאילו רק חיכה לשאלתי, פרץ בשצף-קצף של אמירות בגנות עמדותיו הפוליטיות של ורגס יוסה, שהיה מעורב בעבר עד צוואר בפוליטיקה של ארצו (היה אף מועמד לנשיאות פרו בשנת 1990), ובזו של אמריקה הלטינית, וכינה אותו "האיש שבגד בשמאל".

על החטא הקדמון הזה מעולם לא סלחו לוורגס יוסה, לא בפרו ולא ברחבי הקונטיננט. ובמיוחד לא סלחו לו בשמאל הרדיקלי הלטיני, שבעיניו הוא נחשב למוקצה מחמת המיאוס, מאז שהפך את עורו ויצא בגלוי, בכתב ובעל-פה, נגד פידל קסטרו, שליט קובה, ומשטרו הרודני, וכל זאת בניגוד להתנהלות העדר האינטלקטואלי הלטיני שתמך בו כמעט בעיוורון בעשור הראשון לשלטונו. זו גם הסיבה העיקרית – ולא רק ההתמעטות בכתיבתו של ורגס יוסה, שהפכה במידה רבה מאקספרימנטלית למסחרית – שכאשר הסופר הפרואני זכה בפרס נובל, בחוגי השמאל הלטיני לא חגגו כלל את זכייתו, שתויגה בעיניהם כעוד ניצחון של הניאו-ליברליזם, והפעם בספרות, וחלקם אף חגרו שק.

"חגגנו כשהוא לא זכה, ועכשיו אנחנו באבל כשהוא זוכה", אמר לי בפנים עגומות ידידי הרדיקלי לאחר זכייתו.

"המועמד הנצחי בעיני עצמו עשה זאת", כתב עיתון לטיני אחד בציניות, ואילו אחר אף הגדיל עשות וכתב "ההודעה על זכייתו התקבלה כמו הודעת פטירה…".

ורגס יוסה, מחבר "שיחה בקתדרלה", רומן המתרחש בימי הרודנות בפרו של שנות החמישים של המאה הקודמת, נחשב תמיד לנדבך חשוב ב'בום' הספרותי של הריאליזם המאגי הלטיני, יחד עם גבריאל גרסיה מארקס, חורחה לואיס בורחס, חוליו קורטסאר, חואן קרלוס אונטי, חוסה לסמה לימה, ועוד. ספריו המוקדמים הם אולי הטובים ביותר שלו, יחד עם "חגיגת התיש" המאוחר יותר. ספרים אלה חייבו מקוראיו מאמץ מסוים, והוא חיפש בהם תמיד דרכים צורניות מקוריות להבעה. כתיבתו הניסיונית הצטיינה בשעשועי טקסט מורכבים, ובמבנים ספרותיים של עלילה בתוך עלילה. אלא שאז חל מפנה מסוים לרעה. ורגס יוסה החל לכתוב ספרים המיועדים יותר לגובה העיניים של הקורא הממוצע, ולטענת מבקריו, הפסיק לחדש.

כל עוד הוא היה מזוהה עם מחנה השמאל, באמריקה הלטינית המשיכו לקשור לו כתרים, אולם מרגע שהפך לניאו-ליברל בדעותיו, ויצא לא רק נגד קסטרו אלא גם נגד משטרו של הוגו צ'אבס, ואחרים, ועוד העז לעשות זאת על אדמת ונצואלה וכמעט שגורש משם בשל כך, סר חינו. ספריו הוגדרו כ"אנכרוניסטיים" והחלו במסע צלב ושיסוי נגדו.

בשמאל הלטיני השמיעו נגדו ביקורת חריפה על ניסיונו להגן על מה שהם מכנים "האוליגרכיה של שליטי הימין", ובהם ז'איר בולסונרו, נשיא ברזיל לשעבר, או חאבייר מיליי, נשיאה הנוכחי של ארגנטינה. יוסה טען להגנתו שהוא מגן על הדמוקרטיה. מבקריו ההגונים יותר מהשמאל ציינו, שהוא לעתים סוג של דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד, דהיינו בהצהרותיו נשמע כימני לכל דבר, אך לפחות בחלק מספריו המשיך להוקיע את הדיקטטורות ולכתוב למעשה כמו שמאלני. ואולי השניוּת הזו באופיו תרמה לכך שיוסה כתב רומנים מוצלחים כמו "חלומו של הקלטי", על דמותו של הגיבור האירי רוג'ר קייסמנט, שהיה למעשה אדם רב ניגודים כמו הרומניסט שכתב עליו.

קו השבר, שגרם לוורגס יוסה להחליף את עורו, התרחש בשנות השבעים של המאה שעברה, כתוצאה מהתנכלותו של הרודן הקובני פידל קסטרו לסופרי ארצו. על אלה שלא צייתו לדוקטרינה הוטלה צנזורה, הם לא יכלו עוד לפרסם את יצירותיהם, ואף נשלחו לכלא. "בעד המהפכה הכול מותר, נגד המהפכה הכול אסור", דרש פידל מהיוצרים, ויצר ערבוב מעוות בין ספרות לפוליטיקה.

גרסיה מארקס נהג בצביעות כשהפך לאחד מאנשי חצרו של פידל, ואף מלחך פנכתו (הוא היה זה שהדביק לו את כינוי החיבה העוקצני "פידל של שבע השעות" משום שנהג להאריך מאוד בנאומיו), ונהנה מאוד ממנעמי שלטונו, בין השאר כשהתארח בקביעות במלון "נאסיונל" בהוואנה, ואף ניער את חוצנו מהסופרים הנרדפים. לעומתו, ורגס יוסה, יצא בחריפות הראויה נגד ההתנכלויות והרדיפות נגדם והשלכתם לכלא. יוסה אף סירב לבקשת הסופר הקובני הידוע אלחו קרפינטייר, לתרום את כספי פרס רומולו גאייגוס, שבו זכה על ספרו "הבית הירוק", למען מאבקו של צ'ה גווארה בבוליביה. מן היום שיוסה כינה את משטרו של קסטרו כ"רודנות אוטוריטארית", הוא הפך את עצמו לפרסונה נון גראטה בשמאל הלטיני. עם זאת, בזכות מאבקו למען הסופרים, הוא נבחר בשנת 1976 כנשיא ארגון "פן אינטרנשיונל", ארגון הפועל למען חופש הביטוי של סופרים ברחבי העולם.

מן הסתם הדבר נזקף לזכותו ברבות הימים, לזכייתו בפרס נובל לספרות. בין השאר בזכות הנימוק הבא של ועדת הפרס: "ורגס יוסה מקבל את הפרס בזכות כתיבתו על מיפוי מבני הכוח ויכולת תיאוריו את המאבק האינדיבידואלי של האדם, את התנגדותו ואת תבוסתו". בנאום הפרס ורגס יוסה טען, כי "ללא ספרות ניוותר פחות מודעים לחשיבות החופש שהופך את החיים לראויים לחיותם". מאידך, את החיים תחת משטר עריצות הוא תיאר בנאומו כ"גיהינום".

הקרע עם הקובנים גרם בהמשך גם לקרע עמוק בינו לבין ידידו הטוב גרסיה מארקס, שהיה בעבר אף שותפו לדירה. חוט בלתי נפרד מקשר בין השניים האלה, שניהם עיתונאים מבריקים שהפכו לסופרים, וזכו לתהילה ברחבי העולם, ובפרס נובל. בדרום אמריקה היה מי שכינה אותם "יופיטר" (יוסה) ו"פוסידון" (מארקס). סיפור הידידות-יריבות ביניהם מזכיר במידה מסוימת את "גם אהבתם גם שנאתם", ספרו של חיים באר, שעוסק במערכות היחסים בין ביאליק, ברנר, ועגנון. ואף יותר את סיפורם של דוסטויבסקי וטולסטוי הרוסים. בעוד שברוסיה של המאה התשע-עשרה נחלקו הקוראים לשני מחנות, מעריצי דוסטויבסקי ואוהדי טולסטוי, הרי שבאמריקה הלטינית הם נחלקו בין גרסיה מארקס וורגס יוסה, שנשאר לבסוף עם מחנה אוהדים קטן הרבה יותר, כיוון שחבריו הטובים לשעבר הפכו לאויבים בנפש, וכך גם מארקס עצמו.

על האיבה בין השניים התפרסמו אגדות רבות. הרקע לקרע, שאף הסלים לתגרת ידיים, אינו ידוע בוודאות, וניטש ויכוח האם הוא קשור להתנצחות ביניהם בקשר לפידל קסטרו ומאבקו בסופרים הקובנים, שכאמור נרדפו, הושלכו לכלא, ועברו שם עינויים, או נמלטו בעור שיניהם מהמדינה.

גרסה אחרת טוענת שצריך לחפש את האישה שמאחורי העימות. יודעי דבר טענו בשעתו שיוסה זעם על חברו לשעבר על שניסה את מזלו עם אשתו השנייה, אֵם ילדיו, ודודניתו, פטריסיה. מכל מקום, התגרה פרצה כשהשניים נתקלו זה בזה בשנת 1976 במקסיקו סיטי, בהצגת בכורה של סרט. גרסה אחרת וספרותית יותר טוענת שהתגרה פרצה דווקא בשדה תעופה, כשגרסיה מארקס נתקל בחברו הצעיר ממנו בתשע שנים, אץ לחבקו וחטף סנוקרת לפנים.

הקרע, שנמשך יותר משלושים שנה, הסתיים בשנת 2007, כשבמהדורה מיוחדת של "מאה שנים של בדידות", שראתה אור במלאת ארבעים שנה לספר, נכללה הקדמה מאת ורגס יוסה, שהיתה בעצם פרק מספר שהוא כתב בשנת 1971, ונקרא "תולדות של רצח אל".

מדרגה שישית

כשוורגס יוסה המשיך לטפס במדרגות, יכולתי כמדומה להריח עד למקום מושבי את האפטר-שייב שפיזר על עצמו בנדיבות, ולעקוב אחר לבושו של מי שמאז שהפך לניאו-ליברל הכריז כמדומה ברבים על עמדותיו גם באמצעות סגנון לבושו הנובו-רישי המנקר את העין: החליפה השחורה והמעוצבת שלו; בגדיו המהודרים – חולצה לבנה ועניבת משי; וכמובן הנעליים המותגיות שהוא לא היה יכול בלעדיהן, ושעלויותיהן יכולות מן הסתם לכלכל למשך תקופה ארוכה משפחה מרובת ילדים ברובעי העוני של סנטו דומינגו.

לרגע חשבתי, שאולי בדרום אמריקה לא סולחים לוורגס יוסה לא רק על דעותיו הימניות לכאורה, אלא גם על מלבושיו המהודרים-מותגיים.

מדרגה שביעית

בשתי מדינות במרכז ובדרום אמריקה, הרפובליקה הדומיניקנית ופרו, התחוור לי שוורגס יוסה, למרות מעמדו הרם כחתן פרס נובל, אינו אורח רצוי, ובמיוחד לא בירידי ספרות.

כשצפיתי במפגינים נגדו מחוץ לאולם היריד בסנטו דומינגו, שאחדים מהם אף ניסו להתפרץ פנימה בכוח ולמחות, נזכרתי בנהג המונית הפרואני, שהסיע אותי שנה אחת קודם לכן, ב-2017, משדה התעופה בלימה לבית המלון. שאלתי אותו אם ורגס יוסה ישתתף ביריד הספרות בלימה, ותנועת הביטול ההפגנתית שסימן לי בתשובה לימדה אותי על העוינות הלא קטנה שמגלים הפרואנים כלפיו. העוינות הזו התגלמה כאמור בעבר הרחוק בשריפת עותקי "העיר והכלבים" בגלל מה שכונה פגיעה ב"ערכים הלאומיים המקודשים", ונמשכה בשל דעותיו הפוליטיות השנויות במחלוקת, שגרמו לו להפסיד בסיבוב השני של מערכת הבחירות לנשיאות ארצו, ב-1990.

ורגס יוסה השתלב בחיים הפוליטיים בארצו לאחר שבשנת 1987 הקהיל 120 אלף איש בעצרת בלימה, במחאה על תוכניתו של הנשיא דאז אלאן גרסיה, שלימים התאבד, להלאים את מערכת הבנקאות בפרו. הוא ניצב אז בראשות מפלגת "ליברטאד" (חופש), שהציגה אג'נדה שמרנית של שוק חופשי, והשיק קמפיין לנשיאות שבו התמודד מול אלברטו פוג'ימורי, פרואני ממוצא יפני, יריב שאותו ניצח בנקל בסיבוב הראשון והיה אמור לכאורה לנצח גם בסיבוב השני, אך למגינת לבו הוא כשל.

פרו שילמה מחיר יקר מאוד על בחירתה בפוג'ימורי. לאחר ניצחונו, פוג'ימורי הפך לעוד רודן לטיני מתועב, שנידון בהמשך לעשרים וחמש שנות מאסר, אך גזר הדין הזה כמובן שלא ניחם את ורגס יוסה, ואולי גם לא גרם לפרואנים להתחרט מספיק על כך שלא בחרו בסופר שרצה להיות נשיא. כנראה שלגנן שאנס גרדינר, גיבור הרומן של יז'י קושינסקי "להיות שם", היה קל יותר להפוך לנשיא מאשר לסופר ורגס יוסה. בריאיון ל"הגרדיאן" הבריטי, 2012, טען ורגס יוסה ש"מההתנסויות הפוליטיות שלי למדתי שאני סופר ולא פוליטיקאי. ההרפתקאות הכי טובות שלי הן ספרותיות יותר מאשר פוליטיות".

ורגס יוסה לקח ללב את הפסדו הבלתי צפוי, ולאחר מכן התבטא בחריפות כדרכו, אלא שהפעם נגד בני עמו שהעדיפו את יריבו על פניו. הוא כינה אותם "בורים, אינדיאנים, ובני תערובת", והגדיל עשות כשטען שהוא "מתבייש להיות פרואני". בתגובה לביקורת החריפה שוורגס יוסה השמיע נגד מהלכיו של הנשיא הנבחר פוג'ימורי, הורה הנשיא להרוס את ביתו בלימה, ואף ביקש לשלול את אזרחותו. יוסה היגר לספרד וקיבל שם בשנת 1993 אזרחות. שנה לאחר מכן זכה בפרס סרוונטס, הפרס הספרותי היוקרתי ביותר בעולם הדובר ספרדית.

הוא הצהיר שלעולם לא ישוב עוד לפרו, ולימים, בשנת 2015, וכמעט בגיל גבורות, הוא הפך לבן הזוג של איזבל פרייסלר, גרושתו של הזמר הספרדי הנודע חוליו איגלסיאס, ואמו של הזמר אנריקה איגלסיאס, ולכאורה לא היה ביטוי מובהק מזה להתערותו המלאה בספרד ולזהות החדשה שאימץ. מאז, התחילו לכתוב עליו במגזין הסלבריטיס "הולה" ובמדורי הרכילות, כמדומה אף יותר מאשר במדורי הספרות.

אך ורגס יוסה, שהעיד על עצמו שהיו לו חיים "מלאי הרפתקאות" (בריאיון אמר פעם שהוא מבקש שעל המצבה שלו ייכתב: "הוא חי את חייו במלואם ואהב ספרות יותר מכל"), לא עמד בהצהרותיו. הוא שב אמנם לארצו, אך לא ליריד בלימה, שבו הרגיש כנראה לא רצוי במיוחד. שהרי מבחינת הפרואנים כמה מהתבטאויותיו מן העבר היו בלתי נסלחות. וגם העובדה שלאחר זכייתו בפרס נובל נטש את אשת נעוריו, בת דודתו פטריסיה יוסה, אם שלושת ילדיו, שלא היתה קרובת המשפחה הראשונה שלה נישא (לפניה התחתן עם חוליה אורקידי, אשת דודו, שהיתה מבוגרת ממנו בעשר שנים. אז כתב את הרומן המפורסם שלו, "דודה חוליה והכתבן"), והחל, כאמור, במערכת יחסים חדשה עם גרושתו של איגלסיאס. הקשר הרומנטי החדש חיזק את דימויו כרומנטיקן נצחי, ובמיוחד מאז שראה אור הרומן הידוע שלו, "הרומנטיקן".

למרות שוורגס יוסה היה אז בשיא תהילתו, אנשי תרבות שפגשתי ביריד בלימה לא התעצבו באמת על לבם שהוא נעדר ממנו. "טוב שהוא לא הגיע", סינן בכעס אחד מהם, "הוא היה זוכה כאן לקבלת פנים צוננת עד עוינת", הבהיר.

היחס הזה לאחד מסמליה של פרו, וסופרה הידוע ביותר בעולם, הזכיר לי את התגובות העוינות ששמעתי עשר שנים קודם לכן ביריד הספרות בסאו פאולו, ברזיל, באשר לסופר הברזילאי המצליח ביותר בעולם באותה עת, פאולו קואלו. כל יוצר ברזילאי שאיתו שוחחתי אודותיו עיווה את פניו במיאוס קל, שהבהיר שלמחבר "האלכימאי" אין אלכימיה טובה עם בני ארצו. נזכרתי גם בעוינות שהיתה אז בישראל כנגד עמוס עוז, הסופר הישראלי המצליח בעולם בשעתו. רבים שמחו לאידו בכל פעם שסופר אחר זכה בפרס נובל במקומו. במקרה של עוז, השמחים לאידו נמנו עם מחנה הימין, וראו בו שמאלני מדי לטעמם, בעוד שבמקרה של ורגס יוסה, אנשי השמאל הלטיני היו אלה ששמחו לאידו בכל פעם שלא נבחר כחתן הפרס כיוון שראו בו איש ימין.

בשנת 2009, כשהרטה מולר הגרמנייה זכתה בפרס נובל בספרות, ולא ורגס יוסה, הצדיק זאת יוצר לטיני באומרו: "הוא תפר לעצמו חליפות מוקדם מדי. כבר הרבה שנים…במקום לכתוב ספרים ראויים, כל מה שהוא עושה זה לתפור לעצמו חליפות ולהזליף על עצמו אפטר-שייב".

ורגס יוסה לא התייאש מהעיכוב בהענקת הפרס, ובעזרת מערכת משומנת של סוכנים ויחסי ציבור, התקרב בצעדי צב לקראת הרגע הבלתי נמנע של הזכייה, שעליה הוכרז, כאמור, שנה מאוחר יותר.

מדרגה שמינית

מהיריד בלימה ורגס יוסה, כאמור, הדיר את רגליו. הדוכן הנושא את שמו נשאר מעט מיותם, ולא השתרך שם תור כפי שאולי הוצאת הספרים שלו ייחלה. זה היה עוד סימן מובהק לכך, שוורגס יוסה לא היה נביא בעירו. העריכו אותו ברחבי העולם הרבה יותר מאשר בארצו.

אך ליריד בסנטו דומינגו הוא טרח להגיע, אולי כיוון שהעניקו לו פרס, ופרס מבחינתו, ועוד במדינה אחרת, היה כבר עילה טובה יותר עבורו להפגין נוכחות.

ורגס יוסה המשיך בטיפוס במדרגות, כאילו הוא מטפס על סולם, ואני חשבתי, שהקריירה של סופר היא אכן סוג של סולם שעליו הוא מטפס, מספר לספר ומפרס לפרס. משלב מסוים בקריירה הספרותית העשירה שלו, כמדומה שוורגס יוסה כיוון את צעדיו בעיקר לשם.

בעודו מטפס, צעדו היה, כאמור, זקוף, ולא ניכרו עליו כלל שנותיו. גם קולו הרעים בשעה שנשא קודם לכן את נאומו, שהעיד, בפרפרזה לשם אחד מספריו "הדברן", שגם הוא דברן בחסד.

להזמנתו ליריד בסנטו דומינגו קדמה מערכת תככים ובחישות שלא היתה מביישת את מסדרונות הממשל והפרלמנט המקומי. שוב נוכחתי עד כמה הפוליטיקה משחקת תפקיד בעולם התרבות הלטיני, ועד כמה התמהיל הזה גורם נזק לספרות. ואם הוא השתקף בסיפור חייו של ורגס יוסה, כנראה שלחתן פרס נובל עצמו היה חלק בעניין, כיוון שניסה לשחק על שני המגרשים, הספרותי-תרבותי והפוליטי. פעם זו קובה, פעם זו לימה, והפעם הרפובליקה הדומיניקנית. בכל מקום שוורגס יוסה דרך הוא הקהיל עדת חסידים ועדת מתנגדים בשל עמדותיו.

בתחילה היו לוורגס יוסה ברפובליקה הדומיניקנית בעיקר חסידים, בעיקר בזכות ספרו "חגיגת התיש", שהצליח לגעת בציפור נפשם של המקומיים, כיוון שהוא עוסק בתקופה אפלה בהיסטוריה של המדינה. הרומן השיב לו את מעמדו הבכיר כסופר, וכל זאת לאחר שפרסם רומנים טובים קצת פחות, כמו "המחברות של דון ריגוברטו" או "תעלוליה של ילדה רעה", שבהם גלש לטלנובלות שלא הוסיפו לכבודו. מכל מקום, הרומן הפך אותו למאוד אהוד ברפובליקה הדומיניקנית, כפי שאולי מעולם לא היה נערץ בארצו.

"חגיגת התיש", שראה אור בעברית בשנת 2004 בתרגומו של יורם מלצר, מתאר את החיים ברפובליקה הדומיניקנית תחת אימי שלטונו של רפאל לאונידס טרוחיליו, שרדה בארצו ביד רמה במשך שלושים ואחת שנים עד שנרצח בשנת 1961. טרוחיליו זכור שם בהחלט לשמצה, אם כי דווקא היהודים בסנטו דומינגו זוכרים אותו לטובה, בשל העובדה שהציע לעשרת אלפים פליטים יהודים מקלט לפני מלחמת העולם השנייה, הצעה שלא נבעה כמובן מאהבת מרדכי.

גיבורת "חגיגת התיש" היא עורכת דין דומיניקנית החיה כמהגרת בניו יורק. לאחר גלות ארוכה הכרוכה בניתוק קשריה ממשפחתה (אביה היה נשיא הסנאט בתקופת טרוחיליו), היא שבה לארצה, וצללי העבר שוב מאיימים עליה.

בזכות "חגיגת התיש" הוחלט להעניק לוורגס יוסה את הפרס הבינלאומי היוקרתי על-שם פדרו אנריקס אורנייה, שמונה-עשרה שנים לאחר שפורסם במקור בספרדית. אלא שאז הסופר הפרואני, שמאמריו התפרסמו בבמות חשובות ברחבי העולם, בעט בדלי כשפרסם מאמר שבו מתח ביקורת נחרצת על הדומיניקנים בשל יחסם למהגרים מהאיטי. לאחר פרסום המאמר, היחס אליו, כצפוי במדינות הללו, התהפך. במקום להתקבל בסנטו דומינגו בזרי פרחים, יוסה התקבל שם בהפגנות סוערות. האמוציות נגדו היו קשות כל כך, עד כי מארגני היריד נאלצו לדחותו בחצי שנה בתקווה שהסערה תירגע. אך היא לא שככה, ופרץ ויכוח ציבורי האם ורגס יוסה ראוי לזכות בפרס.

לבסוף, ולאחר עיכובים רבים, הוחלט להעניק לוורגס יוסה את הפרס מידי שר התרבות בטקס הפתיחה של היריד. ההחלטה הזו לא עברה בשקט. כלי התקשורת במדינה פירסמו מאמרים בגנותה, ויוסה הפך בן לילה מיקיר המדינה לאויב הציבור מספר אחת, וכל זאת, כאמור, בשל מאמר אחד ויחיד בעיתון, שבו כתב למעשה את האמת הכואבת.

מדרגה תשיעית

אחת מההפגנות הרבות נגד ורגס יוסה קדמה לטקס הענקת הפרס ולפתיחת היריד.

ישבתי שם באולם התיאטרון הלאומי, לא הרחק מדניאל סבן, שכיהן אז כשגריר ישראל במדינה, ושבאותו יום גולל באוזניי את תולדות המחלוקת סביב ורגס יוסה, שאחריה עקב בסקרנות רבה. יומיים קודם לכן נחתי בסנטו דומינגו בשעת לילה. בשעות הערב בירת המדינה היא עיר מסוכנת, לא בדיוק מקום שמומלץ להסתובב בו בגפך, אולם בשעות היום יכולתי לצאת ללא חשש מבית המלון הצנוע שבו התארחתי במרחק שני בלוקים מטיילת המלקון.

וזה אכן מה שעשיתי, כשיצאתי לטיול קצר בעיר העתיקה והיפה של סנטו דומינגו, שהזכירה לי במידת-מה את הוואנה וייחה, הרובע העתיק של בירת קובה, וכן במלקון הארוך של העיר, שצופה על המפרץ הענק שבו נחת בשעתו קולומבוס. המלקון מאוכלס במלונות פאר עם בתי קזינו, שאילו ניצבו שם בשנת 1492, אנשי צוותו של קולומבוס היו עלולים להקדיש את זמנם רק לרולטה במקום להפיח רוח במפרשי הגילויים של אמריקה, שממילא התגלתה הרבה לפניהם על ידי הוויקינגים.

הגם שהדי ההיסטוריה נשמעים כאן יחד עם שריקת הרוח, המלקון של סנטו דומינגו נראה שמם ונטוש לעומת זה ההומה אדם, שופע חיים, ושוקק פעילות מוסיקלית ואף רומנטית, של הוואנה, שבו עלמות חן מקומיות, המכונות בעגה המקומית 'הינטרס', ציידות, מנסות לצוד זרים לחתונה הנמשכת למשך ערב אחד בלבד.

כיוון שהוזמנתי לרפובליקה הדומיניקנית כאורח של שגרירות ישראל, נתבקשתי על ידי השגריר דניאל סבן לצאת אל היריד, שהיה אמור להיפתח באותו ערב, ולרחרח מעט האם הדוכן הישראלי כבר ניצב על תילו. כשהגעתי לשם בשעת לפני הצהריים, גיליתי מה שמוכר לכל מי שחרש את דרום אמריקה, שזמן הוא לא זמן. ללוח הזמנים בחלק זה של העולם יש חוקים משלו, שאינם כפופים לשעון גריניץ'. היריד לא היה מוכן והכול המתינו כנראה לשעת השי"ן כדי להתחיל להקימו. מה הם עשו עד אז, אינני יודע. מאות פועלים פרקו קראוונים, שהיו אמורים לשמש כביתנים של הוצאות הספרים, העמיסו ופרקו ציוד, והמהומה היתה רבה. כשפניתי אל כמה מהפועלים ושאלתי אם ידוע להם במקרה היכן ממוקם הביתן הישראלי, הם הביטו בי כעל עב"ם שנחת מהחלל החיצון. איש מהם לא ידע היכן ממוקמת ישראל על המפה, ובטח שלא היכן ממוקם הביתן שלה על מפת היריד. גם כשחזרתי בשעות הערב לטקס הפתיחה, לא מצאתי אותו.

שעה קלה לפני פתיחת הטקס חיפשתי מונית שתיקח אותי ליריד. נזכרתי בפרסומות מימי ילדותי "ליריד! ליריד!", שהזמינו את כולם לבקר ביריד של גני התערוכה בתל אביב. עצר לידי נהג מונית עם פרצוף אמין למדי, אחד שלא ינסה לסטות מהמסלול ולשדוד אותי. בדרך ליריד היו פקקים רבים, כאילו גם כאן כולם "ליריד! ליריד!". הנהג הפטפטן הסביר שזו שעת הפקקים, וכשוחר ספרות התאכזבתי לשמוע שלא כל המכוניות האלו נוסעות ליריד הספרות.

"יש לי בחורות מכל הסוגים להציע לך", פנה אליי לפתע הנהג, "גבוהות ונמוכות, שמנות ורזות, שחורות ולבנות, וכולן יפות. אתה רוצה שאקח אותך לאחת מהן?", שאל.

"אני לפרייה דל ליברו, יריד הספרות", הזכרתי לו, "ולא ליריד הזונות".

הנהג תקע בי מבט מלא בוז. "אז מה, גם אתה אחד מאלה שהולך לישון מחובק עם ספר ולא עם בחורה?", שאל בבוז, והוריד אותי כמעט בשאט נפש בפתח היריד.

חוסר הדיוק הלטיני המפורסם, שאפיין את ההכנות ליריד בשעות הבוקר, ניכר, כמובן, גם בשעות הערב. מחצית השעה לפני טקס הפתיחה, הפועלים עדיין עמלו לארגן את הדוכנים, ולרגע היריד בסנטו דומינגו נראה לי כמו שוק מחנה יהודה ב'סיודד סנטה', עיר הקודש בירושלים, כשמגיעה השכם בבוקר הסחורה. אלא שבמקום ארגזים עם עגבניות, מלפפונים, וקישואים פרקו כאן ארגזי ספרים: פרוזה; שירה; עיון; ואנציקלופדיות. לבטח היו שם בארגזים גם ספריו של ורגס יוסה.

דקות אחדות לפני תחילת הטקס נכחנו שם באולם רק השגריר דני סבן ואני, אולם בתוך זמן קצר, שאפשר לכנותו בגבולות האיחור האקדמי, התמלא האולם הגדול מפה לפה, ולא רק בחסידיו של ורגס יוסה אלא גם במתנגדיו. כמה מהם הניפו שלטים בגנותו והוצאו החוצה בכוח על ידי השומרים, אך גם לאחר מכן, בשעת נאומו של ורגס יוסה, עוד היה אפשר לשמוע את קריאות המחאה שלהם מבחוץ, כמו פס קול ממולמל.

ורגס יוסה דיבר בגילוי לב ובכנות על מערכת יחסיו עם האי ואנשיו, שנעה בין אהבה לכעס, המזכירה את "שונאים סיפור אהבה", שם ספרו של חתן אחר של פרס נובל, יצחק בשביס-זינגר. יוסה סיפר כיצד התיידד מאוד עם תושבי האי בשעה שערך את התחקיר הממושך שלו לצורך כתיבת "חגיגת התיש".

"כעסי הדומיניקנים כלפיי", הסביר ורגס יוסה בנאומו, "נובעים ממקום של אהבה. כועסים ככה רק על מי שאוהבים".

בשעה שנאם חשבתי, שאולי יש עוד תקווה למעמדו של הסופר, אם המילה הכתובה מעוררת אמוציות שכאלו, ויש לה השפעה עצומה שכזו על מדינה שלמה.

כהרגלו בקודש, ורגס יוסה תיבל את נאומו בספרות ובפוליטיקה, ולא חסך בשבט ביקורתו על משטרי הסוציאליזם החדש בוונצואלה ובמדינות נוספות באזור זה של העולם. בנאומו הוא גילה שוב מדוע הוא נחשב לסופר הכי פוליטי בדרום אמריקה, ואולי גם אחד מהפוליטיים ביותר בעולם. הנאום התקבל במחיאות כפיים סוערות. בחוץ שככו הדי המחאה. כנראה שהמפגינים סולקו.

מדרגה עשירית

בתום נאומו המרשים ירד ורגס יוסה (שכתב גם מחזות ואף שיחק בכמה מהם), מבמת התיאטרון הלאומי, כמו שחקן תיאטרון היודע שהוא כבש את הקהל. עם רדתו, הוא הוקף מיד בפמליה של גרופי'ס, שעוררה בי לא מעט הסתייגות. מספר חברי הפמליה שהקיפה אותו צמח בכל מדרגה, והם הלכו אחריו כמו אחר החלילן מהמלין. רעם מחיאות הכפיים באולם כנראה כל כך החניף לו, במיוחד לאחר הקשיים והעיכובים הרבים לפני טקס מתן הפרס, שהענקתו הועמדה לא פעם בספק, עד כדי כך שהוא בחר להסביר פנים לכולם.

ורגס יוסה זכה אמנם בפרסים לכאורה חשובים יותר, אך ניכרה התרגשותו מכך שהוא זוכה דווקא בפרס הלאומי הזה, שניתן לו על אדמת המדינה שעליה כתב ברומן "חגיגת התיש". לא מעט סופרים חושקים בפרסים אף יותר מאשר בנשים, ולעתים אינם יודעים שובע. מי שזוכה, למשל, בפרס חולון, חושק גם בפרס רמת גן, ומי שזוכה בפרס רמת גן מבקש לעצמו את פרס עמיחי, ומי שזוכה בפרס עמיחי חולם על פרס ביאליק, ומי שזוכה בפרס ביאליק שואף לזכות בפרס ספיר, ומי שזוכה בפרס ספיר לא יסתפק לאחר מכן בפחות מזכייה בפרס ישראל, ומי שזוכה בפרס ישראל רואה את עצמו כבר מועמד טבעי לזכות בפרס נובל.

כנראה שגם ורגס יוסה, שקטף פרסים בינלאומיים נחשבים רבים, הוא כזה, חשבתי, ונמנה עם אותם הסופרים שאף פרס אינו משביע את רעבונם, שכן אחרת מדוע השקיע אנרגיות ובחישות רבות בשתדלנות לזכות בפרס נובל? ולאחר שכבר זכה בו, וכמדומה היה יכול לשקוט על שמריו, מדוע השקיע כל כך הרבה אנרגיות סביב הזכייה בפרס הלאומי של הרפובליקה הדומיניקנית?

מדרגה אחת-עשרה

ורגס יוסה, בטיפוסו האיטי במדרגות האולם, כבר הגיע סמוך למקום מושבי והיה במרחק נגיעה ממני. לא רציתי להימנות עם חבורת המתחככים, אך שקלתי לנצל את ההזדמנות, להחליף איתו מילים אחדות ולספר לו שאני מישראל, שבה הוא ביקר שנתיים קודם לכן, וכדרכו בקודש יצר מחלוקת כשיצא הפעם בהצהרות פוליטיות שלא נעמו לימין הישראלי. אם בעבר הוא הגדיר עצמו כ"ידיד ישראל אמיתי", ואף פרסם בשנת 2006 סדרת מאמרים שקובצה בספר שעסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, הרי שלאחר ביקורו בה בשנת 2016, השמיע הצהרות ברוח מעט שונה, שהיה בהן, כך מסתבר ובדיעבד, מרוח הנבואה: "השמאל בישראל התכווץ, וזה מאוד מדאיג באשר לעתיד המדינה שלכם. מתעוררים פה ניצנים של רוח אנטי-דמוקרטית. הסימפטומים הללו יכולים לבשר בהמשך דברים מאוד לא מעודדים בישראל. זו התחלה של משהו שיכול להיות מאוד רציני: דיכוי חופש הביטוי. זה מתחיל כך ונגמר בשליחת אנשים לכלא", אמר.

קמתי ממושב העץ כדי להושיט לו יד, אבל טבעת החנק שהקיפה אותו כללה כבר כל כך הרבה מלווים שהם חסמו את האפשרות להתקרב אליו, והוא חלף על פניי מבלי להבחין בי כלל, מזכיר לי שורות משירו של נתן זך "רגע אחד שקט בבקשה":

"רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי

רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ

וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי

אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי."

ידי המושטת נותרה תלויה לרגע באוויר, וכך עד שמריו ורגס יוסה המשיך מדרגה אחת או שתיים לפני שנעלם ביציאה מהאולם.

הערות שוליים

[1] הפרס הבינלאומי לספרות על שם פדרו אנריקס אורנייה הוענק למריו ורגס יוסה בשנת 2018.

[2] מתוך: "העיר והכלבים", הוצאת עם עובד, עמ' 210. תודה לסופר יוסי גרנובסקי שסייע לי בהשגת הספר.

[3] שם.

UNAM Universidad Nacional Autónoma de México