דניאל רשף סוקר ומנתח את ביקורות המחול המדהימות של המשורר ומבקר המחול הידוע חזי לסקלי שעזב את העולם הזה צעיר מדי בתאריך 26/5 בשנת 1994.
המערכת
בראיון מרתק שנתן אוהד נהרין לפני מספר שנים, בעיצומה של שיחה על מהותה של התנועה הריקודית, הוא עצר באמצע משפט כדי לציין: "צריך לזכור שאנחנו כרגע מרכלים [על תנועה]". כוונתו, שעצם הדיבור אודות תופעה כה מסורבלת לתיאור כמו תנועה אנושית, מזכיר רכילות. התנועה איננה נפרסת מולנו, ואנחנו למעשה כלל לא דנים בה במידה לה היא ראויה. איננו מדייקים ואיננו נאמנים לתכלית הדיון כפי שנדרשנו אליה מלכתחילה. אנחנו מנסים לתלוש פרטים ארעיים מן התופעה, וכנראה שנצליח לאחוז רק בכאלו שאינם מהותיים. על כן אנו דומים לחבורת צלמי פפראצי העומדים מחוץ לחלונה של התנועה, נואשים לקבל זווית נוחה על גופה העירום.
לרוע המזל, בספר החדש המאגד את מיטב ביקורות המחול שכתב בחייו, "אין ריקוד כזה ולא היה ולכן נרקוד אותו ונדבר בשבחו" (הוצאת הבה לאור, 2025), מעניק המשורר והאמן חזי לסקלי שכבה נוספת של תוקף לדבריו של נהרין. בספר, שרואה אור מעט יותר משלושים שנה אחרי מותו של המחבר, ניתן למצוא הכל בעצם – החל ממחמאות הולמות-למחצה לגופיהם של רקדנים דגולים, עבור בזכרונות ילדותה של פינה באוש, תיאור מפורט של ארוחת ערב עם רודולף נורייב ושמעון פרס, וכלה בהשתלחות אכזרית מאין כמוה (אם כי בהחלט מוצדקת) בז'נט אורדמן, שהקימה וקברה את להקת "בת דור" ההיסטורית. דבר אחד חסר בכתיבתו של לסקלי – התייחסות של ממש לתנועה.
שוב ושוב מצליח המחול להוכיח עצמו כאמנות שהכי קשה לתאר ולנתח. קיצור הדרך המרושע ביותר שאנחנו נאלצים לבצע בתיאורנו את המחול מופיע כבר ברגע שהתחלנו – באומרנו כי על הבמה עומדת רקדנית. איננו מספרים לקוראת או למאזינה כי הרקדנית מורכבת מרגליים, אף, חזה, קרקפת. איננו מודדים את ממדיה פרט לאלו שעשויים להיות ייחודיים או מרשימים. אנחנו מניחים שיש לנו מושג מה פשר המילה "גוף", וממשיכים הלאה. מכאן ברור שהמצב רק מתדרדר, ומכולות של אינפורמציה נשפכות אל שולי הדרך בהמוניהן. אולם הניסיון ממשיך, וככל שמקשה עלינו המחול לתארו, כך נראה שנעשים הניסיונות נועזים יותר, חדים יותר, יפים יותר.
חזי לסקלי כמובן ידע זאת. בשנות השמונים היה השיח על שיחזור ועל ניתוח בנעוריו לכל היותר, ודוקטורט ראשון על מחול מופיע רק בעשור זה, אך לסקלי מוכיח לא פעם במאמריו – ובעיקר בזכות אותה הרכילות – שאין לו בעיה לקרוא את ההווה, לזכור את העבר, ולהביט אל העתיד. הוא אף מספק רגעים יקרים מפז של תיאור מדויק ומרהיב של במות, תלבושות, וכן – גם של תנועה. הוא עושה זאת בלשונו הציורית ובשנינותו הרבה, עם משפטים כגון: "יש מידה לא קטנה של גיחוך בניסיונו של עוף בצורת בן אדם לשכנע קבוצת בני אדם בצורת בני אדם שהוא עוף"; "להיות אדם פירושו להיות חמור. לא רק לסחוב שקי חצץ אלא גם את משא עלבון חמוריותך"; או "בלעדיה הצלב הזה הוא כלי ריק. היא מפיחה בו חיים כדי שיפיח חיים ברגליים המתות שלה". ובכל זאת, אין ספק שהוא מעדיף אותן רכילויות העוסקות ביוצרים עצמם ובמנגנונים המניעים או בולמים אותם – נפשיים, חברתיים, וגם בירוקרטיים.
ולמעשה אין זה דבר רע כלל. על אף המחסור המורגש במגע בלתי אמצעי עם החומר, הספר מכיל ערך רב לאוהבי המחול והאמנות, בדמות חפירה אל נבכי אותם המנגנונים, בלכלוכם ובטהרתם, ביופיים ובכיעורם. לבו של כל אמן עצמאי מתכווץ נוכח תיאורו של לסקלי את ההרכב של אחת הוועדות האפורות הגוזרות את גורלה התקציבי של יצירה פלונית או אלמונית: "בתה של מומחית קשישה לריקודי עם, אדם אחד לא מוכר, כוריאוגרפית ומורה שעברה את גיל 70, ומוזיקאי ידוע ופתוח לחידושים, שמגרעתו העיקרית היא היעדרות מפגישות הוועדה". לסקלי תר אחר אמיתות של הדרך אל התוצר, וזועק את מסקנותיו ללא בושה וכמעט ללא סייג. הוא עושה זאת בחינניות רבה, בלי מאמץ מיותר, ובחדות מלאת הומור. הפרשנויות שלו נפלאות, והתחזיות שלו, כאמור, יוצאות מן הכלל בדיוקן. הוא מנבא את עלייתו המטאורית של אוהד נהרין, את צניחתם של פסטיבל כרמיאל ושל להקת בת דור, ואף מחמיא לרקדנית צעירה אחת בשם נועה דר. בחלק השני של הספר, שאינו קשור ישירות למחול, הוא אפילו מבקש מאיתנו להמר, כאשר לו ברורה התשובה, "איזה משני השמות ייזכר ואיזה יישכח – המלחין שטוקהאוזן או ההיסטוריון הרסגור".
מעניין להתעכב על נקודת עיוורון אחת מתוך נבואות ושיפוטים אלו, הנוגעת לנושא אקטואלי עד כאב. במאמר "עזה מול סווטו, דרום אפריקה ואנחנו – מה יעשה הכוריאוגרף בצורך הבוער שלו להגיב, ומייד?", מלין לסקלי על הפשטנות בה הכוריאוגרף רמי באר מייצר מערכת יחסים תרגומית משהו בין תנועה למילים, על מנת לעורר הלם ואף זעם בקרב הקהל, ומעיר בפנינו שאיש לא נתקף לא הלם ולא זעם. ובכן, יותר משלושים שנה אחר כך, אבחנתו של לסקלי נגד אמנות פרובוקטיבית ואקטיביסטית אמנם ממשיכה להחזיק מים במידה מסוימת, אבל דווקא ההתמרמרות על יצירתו של באר, שנלמדת בשיעורי תולדות המחול כיצירה מרכזית בשדה המקומי, נראית מופרכת למדי. היחסים בין המילים והתנועה ביצירה אכן פשטניים, אבל כוחה של פשטנות זו (ואולי אך פשטות היא) הוכיח את עצמו לאורך השנים. נזכיר כאן גם את הכוריאוגרף העכשווי ארקדי זיידס, שהתכחשות לכוח הזעזוע של יצירותיו תהיה תמוהה למדי. אפשר לשער כי נקודת העיוורון של לסקלי נובעת מתשוקתו היוקדת לשני המדיומים – מילים ותנועה – ומזהירות מוצדקת נגד חילולם, הרווח יותר ויותר החל מתקופתו.
וכאן טמון מפתח להבנה רחבה יותר של כתיבתו של לסקלי – אין מדובר רק בניתוחיו המבריקים של איש מחול יודע דבר, וגם לא בהתפייטות גרידא. אנו עדים כאן לאחת מאותן נפשות נדירות, שנולדות עם משאלת לב כנה לגעת ביופי תמים כמו זה שמציג הבלט הקלאסי, אהבה אמיתית למחול בו האדם נתמר לכדי ברבור או פיה. אלו נפשות הבוערות מיומן הראשון בתשוקה אל היפה, ומתבגרות מתוך תשוקה זאת (אך לעולם לא מתבגרות ממנה) אל עולם של מחשבה מעמיקה ומורכבת. אלו נפשות עם כוח יוצר חסר מעצורים, לצד שכל חריף ומנה בריאה של ציניות. קריאה ב"אין ריקוד כזה ולא היה ולכן נרקוד אותו ונדבר בשבחו" מאפשרת שהות ארוכה עם נפשו של חזי לסקלי, שהייתה לבטח אחת המעניינות מנפשות אלו.
מוזר לדמיין מפגש שכזה עם דמות שכזו בספר עיוני למהדרין, ועל אחת כמה וכמה ספר ביקורות, בו מצופה מהכותב להשאיר עצמו הרחק הרחק בצד. אבל כשהדמות דמותו של אחד מהמשוררים הנפלאים שחיו כאן במחצית המאה האחרונה, אנו שוכחים מהקושי וגומעים כל מילה בשקיקה. כשלסקלי משחיל משום מה בין פגישותיו עם פינה באוש סיפור על נסיעת רכבת משעממת, בה הוא רואה חייל צרפתי שאינו דובר אף שפה נוספת ונאבק למצוא את דרכו באמצעות הנוסעים האחרים, ומספר לנו כיצד נשטף זיעה מול המצב המביך, עולה לרגע הרצון לדרוש החזר כספי על הדיו המרכיב פסקאות אלו. אלא שאז אפשר שנחליף את משקפינו, וניזכר שאיננו קוראים כאן סיפור על פינה באוש, ממציאת התיאטרון-מחול ואחת מגדולות הכוריאוגרפיות בכל הזמנים. אנחנו קוראים סיפור על המפגש בין פינה באוש לבין חזי לסקלי, "המשורר האחרון", כפי שמתגאה גב הספר להצהיר בשמו של מאיר ויזלטיר. ולסקלי הוא לא משורר-מבקר מהזן של אותם הרומנטיקנים שכתבו על הפלא מבלי לקחת בו חלק. הוא איננו תאופיל גוטייה המפנטז על בלרינות בלי לדעת את הסבל הכרוך בנעל פוינט. הוא חי את הסבל, את היופי, את האהבה הבלתי נגמרת. הוא אמנם שוכח לכתוב על הריקוד עצמו, אך מילותיו רוקדות בכל מקרה.
ולבסוף, מילה על חלקו השני של הספר, המוקדש, לדברי העריכה, ל"שירה, שונות וענייני דיומא". כאן מתפוגגת אמתלת הביקורת, ואנו נחשפים לאישיות הכותב בצורה אמצעית אף פחות. מרתק לראות איך אותה הרכילות המפוזרת על דפי הביקורות של לסקלי, נוכחת גם בדבריו על נושאים כגון מגבונים לחים. כמו בחלק הראשון של הספר, גם בחלק הזה יש שנבחר לראות את הדברים כמדגם מסורבל של נרקיסיזם, אלא שבין כה וכה הם רוויי פנינים. מן הראוי שיעוקמו אפים נוכח מספר רגעים קשים לקריאה, דוגמת מניפסט קצר בזכותה של הפורנוגרפיה, או גרוע מכך, מאמר המצדד בפתיחת חלונות האוטובוסים בליל חורף קר, אבל ככלל מדובר בקינוח חמוץ-מתוק לסעודה המטלטלת בניצוחו של הכותב.
