ירוסלם שלנו – אורית כרמל רפאלי מתכתבת עם ווביט וורקו מנגסטו

במסגרת הפרויקט "זוגות שירים מתכתבים" אנו מפרסמים את ההתכתבות של אורית כרמל רפאלי עם ווביט וורקו מנגסטו בנושא ירושלים, וזאת לכבוד יום ירושלים, החל בכ"ח באייר, השנה ב- 26.5.2025.

ביום שני 12.5.2025, בשעה 20:00, יתקיים אירוע של מפגש שתי המשוררות המתכתבות, אורית כרמל רפאלי וווביט וורקו מנגסטו, ב"סלון" של חגית בת-אליעזר בדיזנגוף סנטר (ב"כיתת קיימות").

אורית כרמל רפאלי היא משוררת, מורה לחינוך מיוחד, ודוקטורנטית לספרות באוניברסיטת בן גוריון. שיריה פורסמו באנתולוגיות, בכתבי עת, ובאתרים ספרותיים במרשתת. מאז שנת 2018 פירסמה אורית ארבעה ספרים בהוצאת "ביטאון שירה", בעריכת ד"ר אורן עילם: "וילון תחרים"; "וליבי מתנפץ אל הסלע"; "האל והאילן"; "זה הכל לכבודי נברא".

השיר "ירושלים" לקוח מספרה "האל והאילן", 2022:

אורית מספרת בתוך השיר על שילוב של יסודות מעולמות שונים, היוצרים את מורכבותה המפוצלת של העיר ירושלים. הביטוי "ירושלים הרים סביב לה" לקוח מתוך פרק תהילים ומכיל בתוכו הבטחה גדולה – ה' מגן על עמו, כפי שההרים מקיפים את ירושלים. אך על אף ההגנה, בלבה של העיר שברי שברים, המסמלים את המחיר הכבד אותו שילמה ירושלים במלחמותיה לאורך השנים.

לפי מסורות שונות התחלת הבריאה נעוצה בנקודה הנמצאת מתחת לאבן השתיה בירושלים. לפי השיר השבר נעוץ בעיר מראשיתה, מנקודת הבריאה. בביטוי "העיר … לא חוברה מעולם" השיר מתעמת עם אמרה הידועה מפי רבי יהושע בן לוי "ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו". אך למרות כל הנאמר, סוף השיר מבטא השלמה ורווחה, ומהדהד את המילים "גילו בה כל אוהביה" מתוך הפזמון "שישו את ירושלים".

כאורית כרמל רפאלי, כך גם המשוררת ווביט וורקו מנגסטו נמנית עם אוהביה של ירושלים. ווביט וורקו מגנסטו היא דוקטור לחינוך, סופרת, ומשוררת. מאז שנת 2015 כתבה חמישה ספרים על מורשת יהודי אתיופיה, ושני ספרי שירה – "אני רצה לאחור" (הוצאת ארגמן מיטב, 2022), ו"חסידת ירוסלם", (הוצאת עמדה, 2024).

השיר שאיתו מתכתב "ירושלים" מופיע בספר "חסידת ירוסלם", והוא "אבני ירוסלם":

שירה של ווביט "אבני ירוסלם" מבטא אהבה וכיסופים לאבני ירושלים, שהן אבני הכותל המערבי, המגשרים בין עבר והווה. השיר מצליח להוסיף את השם "ירוסלם", כפי שנהגה בפי קהילת ביתא ישראל, יהודי אתיופיה, לשבעים שמותיה של ירושלים, כשם ה-71. בשימוש בשם "ירוסלם" מנכיחה ווביט חוויה אישית מאוד של ביקור בכותל המערבי, וכותבת עליה בשם הקהילה אליה היא משתייכת. כאשר היא ניצבת מול האבנים, עומדים לצדה כולם: העולים שהגיעו בדרך לא דרך לישראל; כארבעת אלפי אנשי הקהילה שנפטרו בייסורים גדולים בדרך לישראל; ואלה שיהדותם לא הוכרה.

זהו שיר אהבה לכותל, ואהבה היא עניין חושני, על כן מעורבים בשיר חוש הראיה "ניתן לראות דרכן", חוש השמיעה "כולם שמעו", חוש המגע "כפות ידי לוטפות אתכן", וחוש הריח "כמו אוויר לנשימה".

הידיעה מרחפת מעל כולם כחוש נוסף, מסתורי. "לְכָל אֶחָד יש עִיר וּשְׁמָה יְרוּשָׁלַיִם", אומר המשורר נתן יונתן. ירוסלם של ווביט מעוררת התרגשות, והגעגוע והכיסופים הם הדדיים. לא רק הדוברת בשיר חשה כיסופים, כי אם גם האבנים חשות געגוע, אותו ספחו לתוכן במשך הדורות.