שתי הגרסאות של עשרת הדברות

לכבוד חג השבועות ד"ר משה גרנות חוקר ומסביר מדוע יש שתי גרסאות שונות של עשרת הדיברות בתורה.

המערכת

שמונה פעמים כתוב בתורה שאת "עשרת הדברים" כתב אלוהים בעצמו על שני הלוחות (שמות כ"ד 12, ל"א 18, ל"ב 15, , ל"ד 1, דברים ד' 13, דברים ה' 19, דברים ט' 10, י' 2-1). בתחילה האל גם נותן את הלוחות הכתובים באצבע אלוהית למשה: "ויתן אל משה ככלותו לדבר איתו בהר סיני שני לוחות עדות, לוחות אבן כתובים באצבע אלוהים" (שמות ל"א 16). לאחר שמשה שובר את הלוחות בעקבות חטא העגל, האל מצווה על משה לפסל שני לוחות, אבל האל עצמו כותב על לוחות אלה: "ויאמר ה' אל משה: פסול לך שני לוחות כראשונים, וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת" (שמות ל"ד 1, כנ"ל בדברים י' 2-1).

לא ניתן, אם כן, להתעלם מהקדושה שהכתבים מייחסים ללוחות הברית, עליהם חרותים עשרת הדברים, ואם כן, איך ייתכן שיש שתי גרסאות שונות למסמך האלוהי הזה?

במצוקתם, חז"ל הציעו פתרון מדהים – "שמור  וזכור בדיבור אחד" (בבלי , ראש השנה כ"ז ע"א). לאמור, הקב"ה דיבר בהר סיני בסטריאו. צריך טונות של תמימות לקבל את הפתרון הזה, והרי לא מדובר ב"תאונת העתקה" של אות, או מילה, אלא בשוני עמוק של השקפת עולם. בשמות כ' 11-9 הנימוק לשמירת השבת הוא חיקוי למעשי האל בבריאה: "כי ששת  ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי, על כן בירך ה' את יום השבת ויקדשהו". לעומת זאת, בדברים ה' 15-12 הנימוק לשמירת השבת הוא היסטורי-סוציאלי: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלוהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת". לפחות אחד מכותבי הגרסאות הרשה לעצמו "חופש ביטוי" כשהוא פוגע בקודש הקודשים!

אבל בכך לא סגי. בשמות כ' 14 כתוב: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך", ואילו בדברים ה' 18 כתוב: "לא תחמוד אשת רעך, ולא תתאווה בית רעך, שדהו ועבדו ואמתו, שורו וחמורו וכל אשר לרעך". ההבדל בין שתי הגרסאות הוא ענק – בשמות כ' 14, האישה היא חלק מהרכוש של הבעל, פחות חשובה מהבית, אבל יותר חשובה מהעבדים והבהמות, ואילו בדברים ה' 18 לחמוד אישה הוא עניין שונה מהתאווה לרכושו של הרע, והיא גם מופיעה בהתייחסות מיוחדת לפני הרכוש של הרע, וכן מחבר טקסט זה הוסיף גם את השדה כפרט שאסור לחמוד, פרט שאיננו מוזכר כלל בעשרת הדיברות שבספר שמות.

ניתן לשער שהייתה מסורת עתיקה על אסטלת אבן, ובה חוקים שחוקק איש אלוהים בשם משה, כמו המצבה של חמורבי, שמלך בבבל 600 שנה לפני היות עם ישראל, בה חרת חוקים, אלא שחמורבי היה יותר צנוע – הוא לא מצטט את אלוהים כמו בעשרת הדיברות ("אנוכי ה' אלוהיך"), אלא מציין שהאל שמש העניק לו חוכמה לחבר את החוקים.

אלא שאין סיכוי כי באסטלה ההיא משה איש האלוהים חוקק חוקים הדומים לאלה שבעשרת הדיברות. איך אני יודע? כי בספר במדבר כ"א 9 התגנב פסוק, שאיכשהו חמק מעיניהם של מעצבי האמונה: "ויעש משה נחש נחושת, וישימהו על הנס, והיה אם נשך הנחש את איש, והביט אל נחש הנחושת, וחי". ברור מכאן שמשה "ההיסטורי" לא הכיר את הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמיים ממעל, ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ' 4, דברים ה' 8). ואם לא די בכך, אנו קוראים בשופטים י"ז י"ח כי נכדו של משה היה כוהן לשבט דן שעלה צפונה (מעתיק מאוחר מצא לנכון לשים נון תלויה בין מ' לש' כדי שנחשוב שמדובר במנשה, ולא במשה!) , והוא עבד לפסל שעשה מיכה בהר אפרים ((שופטים י"ח 31-30). אילו היו עשרת הדיברות מעשה ידיו של משה מפי האל – איך היה מעז נכדו לעבוד לפסל? ומדוע גדעון ,שנבחר על ידי מלאך ה' להילחם במדיין, בונה אפוד מנזמי הזהב שלל ממדיין (שופטים ח' 27-23)? דוד, המלך האידיאלי, מחזיק בביתו תרפים, שהם פסלים בדמות אדם (שמואל א' י"ט 13). ירבעם בן נבט, שנבחר על ידי שני נביאים לקרוע את ממלכת שלמה ולמלוך בישראל (אחיה השילוני ושמעיה איש האלוהים), מחקה את הפסלים בבית המקדש, וקורא לבני ישראל לנטוש את המקדש בירושלים, כי יש פסלים דומים בבית-אל ובדן (מלכים א' י"א 37-29, י"ב 24-22, 29-26). לאורך כל תקופת המלכים עבדו בני ישראל לפסלים, ורק מימי חזקיהו (698-727 לפנה"ס) יש פסילה של עבודת פסלים. הוא מעז לכתת את נחש הנחושת שעשה משה, כי בני ישראל היו מקטרים לו (מלכים ב' י"ח 4). כשיאשיהו מבצע את הרפורמה הדתית המבהילה שלו, לאחר ששפן הסופר קרא בפניו את התורה שחלקיהו הכהן "מצא" במקדש, הוא מוציא מהמקדש אינספור פסלים וכלים לעבודת האלים שהמקדש היה מלא בהם לאורך כ-400 שנה, כי איש לא ידע מה כתוב בתורה עד שחלקיהו הכהן "מצא" ספר, שהוא בוודאי ספר דברים (מלכים ב' כ"ג 14-4).

מהמקרא עצמו ניתן ללמוד שעד הרפורמה של יאשיהו (620 לפני הספירה בקירוב) לא הייתה קיימת "תורת משה": הזכרתי את גדעון שבנה אפוד; יפתח מקריב את בתו לה' (שופטים י"א 11), בניגוד לאיסור קורבן אדם (ויקרא כ' 5-1, ירמיה י"ט 5); בועז נושא לאישה את רות המואבייה (רות א' 4, ד' 17-9), בניגוד לאיסור מפורש בדברים כ"ג 7-4; שמואל, נער משבט אפרים, "שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלוהים" (שמואל א' ג' 3), ושם מתגלה לו אלוהים, בעוד לפי ויקרא ט"ז רק הכוהן הגדול יכול לקרוב אל הארון וגם הוא רק פעם בשנה ביום הכיפורים – שמואל לא היה כהן, ואפילו לא לוי. ועוד דוגמאות: דוד מחזיר לעצמו את מיכל, לאחר שהייתה אשתו של פלטיאל בן ליש (שמואל א' כ"ה 44, שמואל ב' ג' 16-13), בניגוד לכתוב בדברים כ"ד 4-1; כשנודע לדוד שבנו (שנולד מהניאוף עם בת-שבע) מת, הוא מתרחץ, מחליף את שמלותיו ונכנס להשתחוות במקדש (שמואל ב' י"ב 20-19), בעוד בתורה כתוב שטמא מת מנוע מלהיכנס למקדש שבעה ימים, ורק אחרי קורבן (במדבר י"ט 22-14). ויותר מכך, דוד פוקד להרוג בהוקעה בהר שבעה מצאצאי שאול (שמואל ב' כ"א 10-1), כשהוא עובר על שני לאווים בתורה. האחד הוא "… ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כ"ד 16), שהרי שאול חטא, כביכול, לגבעונים. והשני הוא שאסור להלין נבלת תלוי, אלא חובה לקבור אותו באותו היום (דברים כ"א 23), ודוד משאיר את שבעת התלויים חודשים רבים, כשרצפה בת איה מגרשת את החיות והעופות מהפגרים. ואפילו, שדוד מביא את הארון לירושלים על עגלה (שמואל ב' ו' 6), בעוד בתורה כתוב שחובה לשאת את הארון על הכתפיים של הלוויים מבית קהת (במדבר ו' 9). וכאמור, הזכרתי לעיל שבבית דוד היו פסלים.

ולא רק דוד. אפילו משה, שהקים פסל נחושת בניגוד לכתוב בעשרת הדיברות, ומסתבר שהוא גם נושא לאישה את בת כוהן מדין (שמות ב' 21), כאשר המדיינים נידונו להשמדה בחטא בעל פעור (במדבר  ל"א). הייתכן שמשה לא קרא את התורה שהוא עצמו כתב?

הזכרתי לעיל את ההבדלים שבין שתי הגרסאות בעשרת הדיברות, אבל מסתבר שנמצא בתורה עוד מקרים של גרסאות שונות על אותו עניין. הרי דוגמאות אחדות. האל ברא את האדם זכר ונקבה יחד (!) בצלמו (בראשית א' 26), ופרק אחר כך מסתבר שהאל לא ברא את האדם בצלמו, אלא עפר מן האדמה, ולא יחד עם האישה – זכר ונקבה, אלא קודם נברא האדם, ומאחר שלא נמצא עזר כנגדו, לקח האל צלע, ובנה ממנה את האישה (שם, ב' 23-21). בספר במדבר (י"ג 2-1) ה' מצווה על משה לשלוח מרגלים לתור את הארץ, כלומר, האל הוא היוזם, כנראה כדי להעמיד את עם ישראל בניסיון, אבל בדברים א' 23-22 מסתבר שהעם ביקש ממשה לשלוח מרגלים, כלומר, האשמה היא מראש על העם. בשמות כ"ג 11-10 העם מצטווה לקיים שנת שמיטה לארץ, ואילו בדברים ט"ו 2-1 יש לשמיטה משמעות אחרת לגמרי – שמיטת חובות. לפי במדבר כ' 25-14, בני ישראל מבקשים מאדום רשות לעבור בארצו, ואדום מסרב, לעומת זאת בדברים ב' 29-26 כתוב שאדום כן הרשה לישראל לעבור בארצו.

הבאתי כאן רק דוגמית מאין ספור כפילויות וסתירות בתורה*, והמסקנה המתבקשת היא שמאות שנים לאחר מותו של אותו איש מופת ששמו היה משה, קמו אישים המתיימרים לדעת מה האל דורש, ותלו את דבריהם באילן גבוה – במשה. כאילו משה ציווה בשם האל את מה שהם בדו מליבם, בעיקר כדי להשיג מכך תועלת, שהרי ברור ממלכים ב' כ"ב- כ"ג כי חלקיהו הכוהן "מצא" ספר תורה שבא לחייב עבודת ה' רק בירושלים, כלומר ביטול מוחלט של הבמות, כדי שכל הטוב שעבודת ה' מעניקה לכוהן תהיה נחלתם של כוהני ירושלים. וחצי עולם מאמין שאלה דברי אלוהים חיים!

* למי שמעוניין – פירוט הכפילויות והסתירות בתורה, ובשאר ספרי התנ"ך, ימצא בספרי "התנ"ך – כף החובה", (תמוז 1986), פרק 1.

קיראו גם

האם משה ההיסטורי הכיר את עשרת הדיברות?

מי היה מחבר ספר "דברים"?

עוצמתו והשפעתו של התנ"ך