(על פי שמואל א פרקים ח-ט, מבוסס על רעיון ששמעתי מתלמידתי גאל גלינר מכיתה ז3)
"שמואל"
"שמואל!"
"מי זה קורא לי?"
"מי זה יכול להיות? אתה רואה עוד מישהו בסביבה?"
"הא.. סליחה אלהים..הנני."
"תמיד היית איטי, לוקח לך זמן לקלוט דברים."
"כמו מתי אלהים? למה אתה מתכוון?"
"כמו עכשיו. כמו בפעם הראשונה כשנפגשנו. כמו בבחירה הקודמת שלך. ואתה עוד קורא לעצמך 'הרואה'."
"לאיזה בחירה אתה מתכוון?"
"בטוח שלא לסגנון האופנה של אמך ושלך."
"אתה מתכוון לבחירה במלך הראשון של ישראל??"
"אלא מה?"
"הבחירה שלי אלהים? זאת הייתה הבחירה שלך בשאול."
"עוד מעט נדבר על זה. אבל קודם…סידרת לך את העניינים יפה יפה בספר שלך."
"עוד לא סיימתי אותו אלהים. אני מתלבט לגבי השם שלו."
"יש לי הרגשה שלא תפספס הזדמנות לאיזו הנצחה שלך לדורות…"
"כמו שאמרתי אני מתלבט, אבל רגע…למה התכוונת שסידרתי את העניינים יפה בספר שלי?"
"תדייק בבקשה. אמרתי יפה יפה"
"כן…למה התכוונת?"
"אתה יודע טוב מאוד למה התכוונתי. אל תיתמם לי עכשיו. אני יודע מה בישלת לזקנים."
" אני מוקף זקנים אלהים. למי אתה מתכוון?"
"שככה אני אעזור לעצמי…שכחתי כמה איטי אתה. לאלה שבאו לבקש ממך לעשות להם מלך."
"אה…אלה. מה איתם באמת?"
"לא למדת עדיין שאני רואה ללבב? אתה שקוף שמואל."
"עד כדי כך?"
"ברור. וגם נקמן."
"תבין אלהים, הם הגזימו עם מה שאמרו על הילדים שלי. הם לא אשמים שאינם כמוני. הזקנים שפטו אותם בחומרה יתרה."
"אולי הגזימו אבל הם צודקים. הילדים שלך שסידרת להם להיות שופטים בבאר שבע באמת מושחתים."
"אפשר להתווכח על זה. אבל יש דרך להגיד את הדברים. נפגעתי עד עמקי נשמתי."
"כל כך עמוק נפגעת שהחלטת לקחת את כולם יחד איתך להרפתקה מפוקפקת. משחק נבזי שיחקת שמואל."
"אני לא יודע למה אתה מתכוון."
"אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון."
"אתה מתכוון לסיפור עם שאול."
"אז ככה אתה קורא לזה? סיפור?"
"אבל עשיתי את מה שאמרת לי לעשות."
"נסה להזכר בבקשה מה בדיוק אמרתי לך לעשות."
"רק רגע אלהים, אני זוכר שכתבתי את זה בספר, שניה…"
"יש לי סבלנות. קח את הזמן."
שמואל מעלעל חזור ועלעל בספר ועוצר על עמוד מסוים ומתחיל להקריא:
" וַֽיהֹוָה גָּלָה אֶת־אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בֽוֹא־שָׁאוּל לֵאמֹֽר׃ כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת־עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת־עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָֽי׃ וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת־שָׁאוּל וַיהֹוָה עָנָהוּ הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּֽי׃" (שמואל א ט, טו-יז)
"נו שמואל, אתה מבין מה עשית?"
"אני לא מבין מה אתה רוצה ממני… הנה כתוב 'לפני בוא שאול'."
"זה אתה כתבת. אתה ניסחת את הפסוק הזה. התבייתת על שאול."
"ומה עם 'כעת מחר אשלח אליך איש…ומשחתו לנגיד על עמי ישראל'?"
"אמרתי איש, לא אמרתי שאול! אתה ראית את שאול וכרגיל התלהבת מגובהו ויפי תארו וגם כשאמרתי לך 'הנה האיש' היית כל כך נעול על שאול שלא הקשבת ולא הבנת למי אני מתכוון."
"למי התכוונת אלהים אדירים."
"אתה כרגיל מיתמם. תקרא את כל הסיפור שאתה כתבת בפרק ט' מתחילתו ועד סופו ותגיד לי מי האיש מבין השניים שמתאים להיות מלך. זה לא מסובך, יש רק שני גיבורים בסיפור שלך."
"אתה מתכוון לנער??"
"אני מתכוון לזה מבין השניים שהפגין דבקות במטרה, וגם יוזמה, ונחישות, והחלטיות, וגם יצירתיות. זה שסחב כל הדרך את האיש הפסיבי והנרפה אבל הגבוה."
"אני לא מאמין."
"אל תעשה את עצמך שמואל. מספיק עם ההצגות. עשית את זה בכוונה כדי להראות לזקנים מה זה. תודה בזה וזהו. העלבון שלך שיבש לך את הדעת."
"אבל אלהים אתה לא מבין שבבקשה שלהם למלך הם אומרים שהם לא סומכים עליך יותר?"
"אתה אל תדאג לי. הרי אמרתי כבר למשה שבדיוק ככה יקרה. לא נעלב."
"מצטער אלהים. זה היה חזק ממני. אבל הנה תראה, ניסיתי לתקן."
"כן. לזכותך יאמר שהבנת שהלכת רחוק מדי עם הנקמנות שלך וניסית לתקן אבל זה כבר היה מאוחר מדי. ראיתי איך ניסית לתקן. התעללת בבחור המסכן. שיחקת בו. אמרת שתגיע ולא הגעת והבחור השתגע מרוב דאגה ואובדן עצות. נפלת עליו עם כל הקטע של הטקס."
"כן אבל שאול לא הבין שזה לא תפקידו לערוך טקסים כאלה עבורך."
"זה גם לא היה תפקידך לבחור במישהו שלא בחרתי רק כדי לספק את יצר הנקמנות שלך."
"ומה עם הקטע עם העמלקים?"
"מה איתם?"
"הוא הרי חמל על הצאן והבקר והאשים את העם בזה. איפה האחריות המנהיגותית?"
"גם אני הייתי עושה את אותו הדבר, הרי זה הצאן והבקר שעמלק שדדו מהשבטים. הוא בסך הכל עשה צדק והחזיר להם את רכושם הגנוב."
"ומה עם אגג?"
"כן, פה אתה צודק. אבל מה אתה כועס על שיקול הדעת של שאול הרי לא הוא אמור היה להיות באירוע הזה מלכתחילה. הנער הוא זה שהיה אמור להיות מלך ישראל."
"סליחה אלהים על השאלה אבל לאן יתגלגל הנער הזה בסוף?"
"לא יתגלגל. ישאר עם הטעות שלך עד הסוף. לא סוף טוב אגב. לשניהם."
"מה אתה אומר!"
"זה בדיוק מה שאמרתי ועכשיו לא לסטות מהנושא שלנו בבקשה."
"מאיפה אתה רוצה שנמשיך?"
"מהסיפור הנחמד שכתבת ובו סידרת את העניינים ככה שהכל יסתדר לך כמו שאתה רוצה. היית צריך לארגן לבחור שלך שלוש המלכות כדי לשכנע את עצמך שבכל זאת לא עשית טעות כל כך גדולה."
"הוא באמת לא היה מתאים… אני מודה…בחור טוב וכל זה אבל לא מתאים להיות מלך."
"ברור."
"נטול אגו לחלוטין, ביישן בצורה קיצונית, מסתפק בקטנות. ראית פעם מלך כזה אלהים?"
"ראיתי חדלי אישים אחרים אבל באמת בחור כזה אובד עצות ללא שאר רוח לא ראיתי."
"אתה יודע שקלטתי אותו על ההתחלה והבנתי שאני עושה טעות קשה ועוול גדול לו ולעמנו?"
"אני יודע..בגלל זה לקחת אותו לגג…"
"בחיי, כמעט השלכתי אותו משם."
"אני יודע. טוב שלא עשית את זה. למרות הכל אפשר ללמוד משאול הרבה על איך צריך להתנהג מלך."
"היה לו פוטנציאל נכון אלהים?"
"פוטנציאל היה לו אבל לכל אחד יש. השאלה מה אתם עושים עם הפוטנציאל הזה."
"אז מה עכשיו?"
"אז ככה. עכשיו אתה לוקח את עצמך והולך לבית לחם…יש שם משפחה… אני כבר אכוון אותך לכתובת…ספר להם איזה סיפור על קורבן או משהו…קח אתך את שמן המשחה והפעם שלא תעז שלא להיות מרוכז. זה ברור?"
"מה, עוד המלכה?"
"מה לעשות שאני כל הזמן צריך לסדר את הבלגן שאתה עושה. קדימה, צא לדרך."
"וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם"
