זרים ברכבת החיים – קרובים תחת כנפי השירה

הקדמה – "מדברים שירה" – מה זה והיכן

"הזרות אינה בהכרח מחסום; לעיתים היא גשר לא צפוי" (אנונימי).

"מדברים שירה" הוא מיזם שהפך להיות חלק מובנה מתוך ההתנהלות הרציפה של הגלריה "על הצוק" אשר בנתניה. זהו מפגש תרבותי דו-שפתי, שבו משוררים מתכתבים בשירתם עם נושא התערוכה המוצגת בגלריה בזמן אמת.

תיארתי זאת גם במאמרי "ידיים מספרות – בחומר ובאומר".

כעורכת וכמנחת המפגש אני מזמינה משוררים לשלוח שירים על פי נושא שנמסר להם, כשהוא נגזר מהתערוכה המוצגת. נבחרים שירים, ומתקיים אירוע, שבו המשתתפים מסיירים בתערוכה, מקבלים מידע אודותיה, וקוראים את שיריהם בליווי מוסיקלי, שמתקשר לנושא המרכזי. מיזם זה מתקיים בשיתוף אגודת הסופרים, מחלקת התרבות בעיר נתניה, והגלריה. המיזם כבר עשה לו כנפיים, משוררים מתעניינים בנושאים המוצגים לכתיבה, מגיעים מכל קצווי הארץ, והשירים שאמורים להיקרא נבחרים בקפידה.

המפגש שאבקש לעסוק בו הפעם נסב סביב התערוכה המשובחת "זרים ברכבת" של האומן המרתק עדו מרכוס, והאוצר ד"ר גיא מורג. נושא המפגש השירי, אשר נגזר מהתוכן הרעיוני והחזותי של התערוכה היה "זרים עוברי אורח".

בקול קורא המזמין לתערוכה הצעתי למשוררים מספר נקודות מבט:

• המבט של הזר – המדבר על זרים במקומות חדשים, זרים לאנשים או לתרבויות, אי הנוחות או הסקרנות מלהיות ה"אחר". מפגש בין השונה והמוכר – כשזר הופך לידיד, או נשאר זר לנצח. חוויות אישיות של להיות זר – נסיעות, הגירה וחיפוש שייכות.
• עוברי אורח בזמן – הרואים את הזמן כמרחב הכרות – נכנסו ויצאו מחיינו, השאירו חותם זמני, רגיעות של מפגש, מבט זר נח עלינו, או מילה שנזרקה ולא נשכחה.
• זרים במרחב המוכר – המובילה לתחושת זרות בבית, בעיר שלך, בתוך המשפחה, הפער בין היות "בבית" לבין תחושת אי-ההתאמה, או הניכור, המבט על זרים בסביבה.
• זרות פנימית – להיות זר לעצמך – שינויים פנימיים, גילוי עצמי, תחושת ניכור אישי. ושאלות של זהות.
• זרות כהזדמנות, הזרות בטבע ובאמנות, וזרים בחברה ובתרבות.

התקבל יבול גדול של שירים מרתקים, אשר נוגעים בנושא ומעמיקים בו מנקודות מבט אישיות, חברתיות, תרבותיות, ועוד. מתוך האוסף הגדול והמשובח נבחרו עשרים ושלושה שירים, שיצרו קשת רחבה של נקודות מבט, אשר קירבו אל נושא הזרות.

בפתח האירוע אני מציגה את הנושא, מתמקדת בתערוכה המוצגת ופותחת את השערים לעיון ולקשב השירי.

דברי פתיחה – זרים ברכבת החיים

"אנו זרים עד שמישהו שואל אותנו לסיפורנו" (מרתה נוסבאום).

נושא התערוכה, שהזמינה אותנו הפעם להרהר בנושא הזרות, הוא כאמור "זרים ברכבת" של האמן עדו מרכוס. מורג, האוצר, מציין שהתערוכה מבוססת על שני דימויים שמובילים אותה במעין מחול של מבט ותנועה, בין יציבות וחרדה, ואלה מהדהדים את הקרקע והתקופה שבה נוצרו.

דמות אחת שחוזרת ונשנית ומופיעה בתערוכה הגיעה בצילום אל הצייר ממקור לא ידוע. האוצר מתאר אותה כך: "…דימוי תמים של איש אדמה. זהו פרגמנט שנבחר על ידי הצייר עקב מבטו החודר תחת האור הישראלי הכבד, אשר נופל על כובעו ופניו, ונותן לדמות אינספור פרשנויות – איכר, קיבוצניק, איש אדמה, ועד לחייל או אפילו לגולגולת שמעידה יותר על תחושה של "שארית אדם", ומדגימה לבאי התערוכה עד כמה יכול ציור להיות השלכה אישית של רגע, תקופה, והצופה שחווה אותה".

האוצר מציין שהתערוכה מבקשת לספר את אותו סיפור ישן – סיפורו של האנוש, אדם ואדמה, צבע וצורה, חושך ואור, שמתערבבים זה בזה. בתערוכה מוצגות לצופה פרשנויות למושגים זרים ועוברי אורח, בין אם אלה דמויות אנונימיות אשר נקלעו בטעות לצילום של מישהו אחר, או דימויים אחרים שנאספו ממקורות אחרים. בנוסף, נושא התערוכה מתכתב גם עם נושא התערוכה שהיה השנה בביאנלה בוונציה, "זרים בכל מקום", העוסקת בנוכחותם של אחרים, ובתחושה הפנימית של אדם או קהילה המחפשים שייכות.

הרכבת היא מקום של מפגש, מעבר, ופרידה. זוהי טריטוריה זמנית שבה זרים חולקים מרחב אינטימי – מבטים חטופים, שתיקות משותפות, רגעים חולפים של חיבור או אדישות. היא מזמינה אותנו להתבונן, לשאול "מי הזרים הללו שאיתם אנו חולקים את המסע?", ואולי לשאול "מי אנחנו עבורם".

לעיתים המעבר בין זרות לקרבה הוא רק עניין של מבט או מילה. לענייננו אנו יכולים לראות את רכבת החיים, ולמצוא בה את המבט של הזר אשר יכול לחשוף בנו צדדים שלא הכרנו. המבט יכול להיות מאיים, מזמין, או מסקרן. הזר יכול להיות מי שאינו דומה לנו – בלבושו, בשפתו, בסיפור חייו – אך דווקא דרכו אנו לומדים משהו חדש על עצמנו. או מה קורה למשל כאשר פוגשים עובר אורח שמזמין אותנו לעצור, לשאול שאלות, או לפתוח שיחה. האם זרות היא באמת קו גבול, או אולי היא הזמנה למפגש?

אפשר לומר שכולנו עוברי אורח. עוברים ברגע, במקום, בזמן. העולם משתנה סביבנו, אנחנו משתנים בתוכו. הזרים שאנו פוגשים הופכים לשותפים במסע, אפילו אם לרגע קט. ובאופן עמוק, אולי גם אנחנו זרים לעצמנו לפעמים – מתבוננים בפנינו במראה ושואלים "מי אני בתוך הסיפור הזה?".

הרכבת, שמייצגת את התנועה הבלתי פוסקת של החיים, מזמינה אותנו להרהר במה שנותר ומה חולף. האם ניתן לגעת באמת באדם זר? האם אפשר לשאת רגע חולף כזה כמו חלון פתוח, אל תוך עולם של יצירה ומשמעות?

מילים הן כלי מופלא, גשר בין זרות לקרבה, בין עוברי אורח למסע פנימי. השירים שהושמעו באירוע זה נולדו מתוך ההתבוננות, ההשראה, והמפגש – בין האדם לעצמו, ובין האדם לעולם. ניתן היה להקשיב למשוררים, לאופני הקריאה, לשתיקות שהיו בין קטעי הקריאה, לזרמים שעוברים בין המילים והסיפורים שנישאים עליהם. היה זה מסע בין זרים ועוברי אורח, בין שיר לתערוכה ובין עצמנו לבין אחרים.

המשוררים שנטלו חלק בקריאה הוציאו מספר ספרים, ביניהם עוסקים בתרגום, בפרוזה (סיפורים קצרים), בהוראת הספרות והכתיבה, בעריכה. כל הישובים במעגל השירה בחלל התצוגה לא היו עוברי אורח, ולא היו זרים זה לזה. כנפי התרבות היו אלה שקשרו וחיברו ביניהם.

סוף דבר – מילים זרות עוברות ומתחברות

 "להיות זר פירושו להיות בחיפוש מתמיד – אחר מקום, אחר זהות, אחר שייכות" (סימון וייל).

לסיום, כמנהגי, אני קוראת משירתי. הפעם בחרתי לעשות זאת אחרת. הודעתי למשוררים שאקרא את שירי שאותו לא כתבתי לבד. בעת שעסקתי בעריכת האירוע, בעיון המדוקדק בשירים ובבחירתם, דליתי מתוך כל שיר משפט אחד, חזק ומשמעותי, אשר לטעמי ולהרגשתי נושא עליו את השיר ומתחבר לנושא המרכזי. בכל פעם שהזמנתי משורר לקרוא משירתו קראתי גם את המשפט הנבחר כסוג של מקדם, לפני הקראת שירו. כך נוצר אוסף משפטים חזק, משמעותי, ומעניין, שהוצאו מהקשרם, אך מצאתי שהם יצרו הקשר חדש משלהם. כל המשוררים היו שותפים אקטיביים ביצירת משמעות חדשה, ובמהלך הקריאה הם זיהו את אמירותיהם והביעו התלהבות מהמרקם הפואטי החדש שנוצר.

מתוך המשפטים אותם לכדתי להיות יחדיו יצרתי קולאז' מילולי פואטי, המייצג אקט של אחדות. הפיכת "השירים הזרים" לכדי שיר אחד הוא למעשה פעולה שמפרקת את רעיון הזרות ומחברת בין קולות שונים ליצירה אחת שלמה. משפטים שנבחרו לכאורה באקראי, על דרך קריאה ובחירה אינטואיטיבית, חוברו להם יחדיו תוך שהם מקבלים הקשר חדש. בהמשך אראה כיצד פרשנות חדשה לתכנים המקוריים של השירים, הרחיבה את הרעיון, מבלי לבטל את הקולות הייחודיים של היוצרים.

העידן הפוסטמודרניסטי, אשר החל להתגבש במחצית השנייה של המאה ה-20, מציין מעבר משמעותי מהדגשת האינדיווידואליזם והרומנטיקה האמנותית של המודרניזם להתמקדות בריבוי הקולות, הפרספקטיבות, והקריאות של טקסטים. כתיבה קולקטיבית, כזו שמערבת קולות שונים לכדי יצירה אחת, הפכה להיות סמל מובהק של גישה תרבותית זו, המדגישה את הפירוק, הרב קוליות, והיחס הדינמי בין טקסט לקוראים.

בפוסטמודרניזם, היצירה אינה נחשבת עוד לתוצר של "יוצר גאון" העומד לבד במרכז הבמה. היא נתפסת כמרחב פתוח שבו יכול גם להתקיים דיאלוג מתמיד בין יוצר, טקסט, וקהל. כך ביצירה שעוצבה מחדש על ידי תוך איסוף אמרי המשוררים, הפכה להיות סוג של כתיבה קולקטיבית, המשלבת תכנים של משתתפים רבים, וממחישה באופן כלשהוא את פירוק ההיררכיה בין יוצר לצרכן.

תופעת הקולאז' מגיעה מטכניקה שמקורה באומנות החזותית, שבה חומרים ממקורות שונים משולבים ליצירה חדשה. בפוסטמודרניזם טכניקה זו מיושמת גם בכתיבה. הקולאז' הטקסטואלי מחבר בין קולות ויוצר שכבות חדשות של משמעות אשר נוצרות מהשילוב החדש.

תופעה זו של איסוף משפטים משירי המשוררים, אשר כולם עסקו בנושא אחד, מהדהד גם למושג "אינטרטקסטואליות", שהוא דיאלוג בין טקסטים, שיח טקסטואלי. מושג שטבעה ג'וליה קריסטבה, האומר שכל טקסט באשר הוא מקיים למעשה שיח עם טקסטים אחרים. ג'נטי מטעים, מחזק, ואומר ש"כל התרבות היא טקסט אחד גדול", כך שכל הטקסטים רוחשים ומבעבעים ומשוחחים. הטענה וההסבר אומרים שטקסטים נוצרים מתוך הדים, השפעות, וציטוטים של טקסטים קודמים. הם אינם עומדים לבד אלא משתתפים ברשת רחבה של יחסים וקשרים בין-טקסטואליים.

הרעיון לשלב הפעם בין השירים השונים, בין משפטים נבחרים, ובכך גם בדיעבד בין הכותבים, היה למעשה אקט שהתכתב עם נושא התערוכה (והשירה). הפוסטמודרניזם מטשטש את הגבולות בין יצירה "גבוהה" ו-"נמוכה", בין סגנונות שונים, ובין סוגי טקסטים. השיר שיצרתי מבטא לא רק את התוכן המילולי רעיוני שנוצר אלא גם אקט ופעולה אמנותית אקטיביסטית שמדברת ומבטאת רב-שיח תרבותי.

החיבור בין זרים ואיחודם לשיר אחד הדגיש את הנושא המרכזי של הערב – זרות ושייכות. המחיש כיצד אפשר לקחת חלקים שונים, שאין ביניהם קשר רעיוני ברור, ולהפוך אותם לשלם מרשים. יחד עם זאת, כפי שכבר אירע בעידן הפוסטמודרניסטי, נשאלת השאלה האם עצם האסתטיקה והמבנה מספיקים כדי להחשיב יצירה כ"עמוקה".

המשוררים שתרמו את קולם השירי, שמתוך שירם נלקח המשפט, ואשר הביאו מטעמם שירה מרתקת, אותנטית, ומגוונת הם: אביטל הררי; אבנר להב; אפרת פז; אריאל זטקובצקי; דן בלומברג; ורד גילינסקי; ורדה שפין גרוס; חגית בת-אליעזר; יהורם גלילי; יובל ששון; יורם סלבסט; יערה בן-דוד; יפעת ברט גרוסמן; יצחק גווילי; מיקי הראל; מירה שטרן; סיגל רוטר; ציפי ויינר; רחל בכר.

להלן השיר שנוצר – הקולאז' השירי

"הזר הוא מישהו שאנחנו רואים בו את מה שאנחנו לא מזהים בעצמנו" (ז'אן-פול סארטר).