היסטוריה חלופית של הבלקן והעולם – דולדן

רן יגיל כותב על "דולדן" באתר הספרות המשובח "סלונה" :

לא פעם אני מתווכּח עם עורכי ספרות נכבּדים מבני ציפר, דרך עמוס אדלהייט ועד יהודה ויזן על השאלה האם יש להעריך יוצר ספרות: סופר או משורר, סופרת או משוררת, רק על התוצאה ולא על הדרך. אני סבור שיש להעריך סופרים ומשוררים על הדרך שהם עושים ולא רק על התוצאה, דהיינו על היצירה הנקראת ונחווית לפנינו. יתר על כן, מעבר לדרך, אצלי כמבקר, יוצרים צוברים נקודות זכות והתרשמות גם על המאמץ, ולא רק על הכּוכבוּת במיליֶיה וההתקבלות.

הנה דוגמה נודעת מן ההיסטוריה שתמחיש את זה. ההבדל הניכר בין סארטר לקאמי נובע מן העובדה שזה השני הוא סופר טבעי, סופר אסתטי, הייתי אומר כמעט מושלם, ואילו הראשון עמל קשה מאוד כדי להיות מעולה ומצליח. בהיבט הזה אני מזדהה וסארטריאני לחלוטין. כזה בדיוק הוא הרומן החדש שיצא כעת לאור של ארז מירנץ "דוּלדֶן". זה כנראה אינו רומן מושלם מבחינה אסתטית, אבל ניכרת בו עבודת ספרות רצינית ועמקנית ומחשבה מקורית ביותר של המספֵּר.

"דוּלדֶן" הוא רומן חניכה של איש צעיר בשנותיו, ויש בו גם יסוד חזק של מתח וספרות אקשן, אלא שמעל הכול הוא רומן פוליטי-חברתי, וזה כבש את ליבי. כדי לכתוב רומן פוליטי-חברתי מקורי בעל יסוד אנרכיסטי כמו שאני אוהב, צריך אומץ, ולמירנץ הציני-משהו, יש האומץ והרגישות הזאת.

מירנץ הוא איש ספרות ותיק בעולם המעשה ומשמש לא אחת כיחצן של ספרים, לא יחצן קר מזג אלא שחקן נשמה שעובד ברגש ובעל טעם משובח ומובחן בענייני ספרות. בעבר כתב מחזות שעלו במסגרות שונות ואחד מהם אף עובּד לסרט ו"דוּלדֶן" הוא בפועל ספר הפרוזה השלישי שלו לאחר אוסף הסיפורים והמכתמים: "החיים הם הרע במיעוטו – מכתביו הגנוזים של אמהי"ד" ו"סופו של ההרג הטבעי", אבל הוא הרבה יותר מזה. הוא סוג של מיני מגנוּם אוֹפּוּס כזה שמירנץ השקיע בו שנות כתיבה רבות והדבר אכן ניכר בתוצאה.

דולדן הוא אומנם שמו של הגיבור, אבל מירנץ הוא מסוג הסופרים בעלי היסוד הפוסטמודרני האוהבים מאוד לשחק בין עובדות היסטוריות במציאות העכשווית או הקרובה ומציאוּת אלטרנטיבית אפשרית שהם בראו, וברומן הפוליטי החברתי הזה הדבר בולט מאוד. הצד האנרכיסטי של הרומן מובע כבר באמירה המחאתית, במוטו שלו שהוא סוג של הקדשה האומר: "לַטיפשים הנתפסים כחכמים ולָרשעים המתחזים לטובי לב, שבגנותם נכתב הספר". כבר כאן ניכר שמדובר בסופר מחאתי של נגד ולא בעד. אנרכיזם אינדיבידואליסטי במובן הטוב והעמקני של המושג.

לצורכי הסיפור שהוא רוצה לספר הרחיק מירנץ את דולדן שלו למדינה דמיונית שהוא עצמו המציא בדרום-מזרח אירופה, בבלקן, כל כך המציא אותה ודבק בה שהיא חצתה את גבולות הרומן הספציפי הזה וכמעין גימיק שכזה, והרבה מעבר לכך, מירנץ כתב לה ערך מומצא ונפלא, פסבדו-ויקיפֶּדי במרשתת. אתם יכולים להיכנס לערך הפרטני של מדינת פודראבה, שלא באמת קיימת, ולקרוא. היא קיימת בראשו של מירנץ, היא קיימת ברומן והיא קיימת לעילא במרשתת כאילו יש באמת מדינה כזאת. מירנץ המציא למדינה היסטוריה, פוליטיקה, תרבות וספורט ייחודיים; הוא ברא לה דגל, הִמנון ואפילו נבחרת כדורגל. כמה מקורי ומושקע.

הרומן עצמו מחולק לארבעה חלקים, כשכל חלק בעצם מעיד על התפתחותו הנפשית והמחשבתית של הגיבור הצעיר דולדן הנע ממזרח אירופה הכאוטית, האלימה והמושחתת נורא, אל מערב אירופה הסדורה והשמרנית, אבל כזאת שבה אם אין לך כסף אתה אבק אדם וכמעט איש לא יעזור לך. המטרה של הגיבור היא להגיע לאנגליה, אל האי התרבותי והמפותח כמחוז חפץ בלתי מושג. לדולדן יש בראש איזושהי אידֵאליזציה של האי הבריטי, כאילו שם החיים טובים יותר, עד שהוא מתפּכּח ובעצם נחטף בחזרה לארצו. דולדן, וזה חשוב, בא ממקום בבלקן שהוא מאוד נמוך, משפחה ענייה ביותר עם אח ואחות נוספים בעייתיים ואימא שנאסרה בעבר על ידי המשטר האלים, יהא אשר יהא, וכעת מאוד חולָה. דולדן הוא בחור מאוד אדיפּאלי. כל שהוא רוצה, כמו מרקו מן "הלב", הוא לחזור בחזרה לאימא ולהציל אותה באמצעות שתי זריקות מופלאות וקסומות שישפרו את מצבה ויצילו אותה ממחלתה, כמה מקסים ונאיבי, אלא שהמשטר הטוטָליטארי המקומי והרצחני עושה בו שימוש ציני ביותר בַּתנַאי שהוא מציב למתן הזריקות.

חלק ב' של המאמר של רן יגיל:
דולדן נתקל ביצאניות במזרח אירופה, מניפולטיביות ביותר, אבל הוא נשאר נאיבי ומאמין באהבה בין אם מדובר בחברתו נעמי שמתרחקת ממנו על פני הרומן ובין שמדובר ביצאנית של השירות החשאי שהכיר טאשה בשמה האמיתי נאטיצ'יה, שאליה הוא מתקרב רגשית. הדברים מתוארים באופן אמין על ידי מירנץ למרות שהם נראים באופן כללי בנאליים ומוכרים מיצירות רבות בספרות ובקולנוע. נראה כי מירנץ יודע את זה והוא עושה זאת באופן פוסטמודרני מתכוון וציני, אין מה לעשות כמה שירצה המספר הזה להיות מודרניסט הוא בן התקופה.

דולדן רוצה להיות משהו או מישהו בעולם. לעמוד במרכז המטרה ואפילו שיפגעו בו; אבל הוא אחד כזה שראו אותו, הוא בחר בַּטוב והוא עשה טוב. זאת התחושה העולה תוך קריאה במגע עם הגיבור הזה שהוא חיובי ביותר בנאיביות שלו ומעורר אמפתיה טוטאלית. זה המון, לרצות להיות מישהו מְשַׁנֶּה בעולם הזה למרות הניכור והאנונימיות ומגבלות הכשרון והיכולות שלך, האדישוּת של הסביבה הקרובה שלך והתרבות ממנה אתה בא. מירנץ שגר כיום כישראלי בברלין, הרחיק עדותו ואף המציא עדותו להיות דולדן. ניכר לחלוטין שיש בדולדן הרבה ממנו.

כל הזמן עלתה בי התחושה למקרא הרומן שלא על פודראבה בהכרח כותב הסופר הזה אלא על ישראל שלנו ועל עצמו, מדינה קרתנית בלב המזרח התיכון המנסה להעמיד את עצמה כל הזמן כמעצמה במרכז העולם במין רהב צבּרי כּבּיר שכזה, שַׁחַץ דוחֶה. אז מדוע להרחיק או להמציא עדוּת אחרת של ארץ בּבּלקן. למירנץ כנראה יש עניין בתיאוריות פוליטיות ומכאן האנרכיזם. הוא אינו מאמין בכסף שהוא פתרון הכול, כך שהוא נגד תפיסה קפיטליסטית מחד גיסא; אבל הוא גם יודע היטב כי שִׁוויוניוּת טוטאלית פּרולטארית בנוסח הקומוניזם היא מרחץ דמים מאידך גיסא. מה שנשאר בתָוֶוך הוא האקזיסטנציאליזם בגלגולו האנרכיסטי האינדיבידואליסטי הפוסטמודרני והאוניברסליסטי. דולדן הוא אדם אוניברסאלי שבא ממקום מאוד לוקאלי ופּרובינציאלי, וזה סוד קסמו.

ומה יושיע אותו? במה ימצא נחמה גיבור שכזה? בדומה למירנץ עצמו דולדן מוצא נחמה בעולם האמנות. הוא אוהב להקות אזוטריות מהרבע האחרון של המאה העשרים כמו הקיור וטוקסידומון שגם אני שמעתי ואהבתי וזה מעורר הזדהות רבה. המוסיקה, שהיא אמנות טוטאלית אוניברסאלית, היא מקור ישועה שלו בפרט ומעשה האמנות באשר הוא בכלל. הבחירה בהרחקת עדוּת מועילה לאיכות הרומן. היא יוצרת תחושה של ניכור וזרות, הפיכת הסיפור לאוניברסאלי, מטאפורה לחיים בפריפריה – גיאוגרפית או חברתית, ומעל הכול חופש אמנותי ויצירתי, וזה מה שמירנץ כל כך רוצה, והאמת, גם דולדן שלו.

למוסיקה ברומן הזה תפקיד חשוב מאוד. היא סמל לאהבה ולמפלט ואולי כדאי לסיים את הרשימה הזאת בשני ציטוטים מתוך הרומן העוסקים בדיוק בה: "היא תרגמה עבורו את המילים שעוד לא הכיר, אך היו אלה המלודיות ומפלי הגיטרות שסחפו אותו וגרמו לו לרטוט ולשכוח. כשעצם את עיניו ראה צבעים וריחות וטעמים נפלאים וחדשים, כאילו כל גופו הופך לבלוטת עונג. לצלילים האלה כדאי לחיות ולמות ולהתעטף בהם כמו היו הבית האמיתי שלו". או "במקום להסתגר בתוך עצמו, הפעיל את הווקמן והאזין לטוקסידומון. כשעצם את עיניו שמע את הסולן שר על בת הלוויה האפֵלה שלו. לכמה שניות ממש הרגיש את נעמי עומדת מולו".

זה ללא ספק רומן ששווה להתלוות לגיבור שלו, דולדן, אולי לשון דלדול והתלבּטות, אולי לשון דוּדָה, רצון עז ומצב רוח, המתחיל כמו פליקס קרול של תומאס מאן שהיה נער מעלית כנושא מזוודות זוטר, הופך מלצר, אך עד מהרה הופך בעל כורחו איש השירותים החשאיים האכזריים של מדינתו הקטנה, בדומה למוסד אצלנו, וכמובן רוצח בפועל. ראויה לציון גם העטיפה היפה של מורן ברק השומרת על האינדיבידואליוּת של דולדן מחד גיסא, אך גם כזאת המרמזת על מוצאו מן הבלקן עם ההיבט הקומוניסטי והטוטליטארי המזכיר כרזות מפלגה ואולי אפילו את סטלין כשמש העמים מאידך גיסא. פעם היה לי טור ב"מעריב" שנקרא "פייפר קאט", דהיינו מַעֲרֶפֶת נייר, שבו שפטתי ספרים לשבט או לחסד. בסוף הרשימה באופן דיכוטומי הייתי קובע: הברקה או החמצה. אין ספק בכלל ש"דולדן" של מירנץ הוא הברקה, לא סתם הברקה – הפתעה שהיא הברקה.

דוּלדֶן, ארז מירנץ, עורכת: דפנה שחורי, עריכת לשון: יובל שקלים, עיצוב וגרפיקה: מורן ברק, כְּתָב, 248 עמודים, 86 שקלים