א – מחזה מוזר
הדבר המוזר התגלה לעיניו כשיצא מהבית בדרכו למכוניתו שחנתה לא הרחק. היה זה יום גשום וסוער, מלווה בברקים שבעקבותיהם הגיעו רעמים מזרי אימה.
רעם חזק במיוחד הרעיד לפתע את סביבתו.
עודד הרים את ראשו והביט למעלה אל שמי החורף הזועפים ואז ראה…
דלת ענקית בקעה מבין העננים מורידי הגשם הכבד…היא החליקה מתוכם כלפי מטה.
היא ניצבה שם, בשמים האפורים והרטובים מגשם.
הוא הביט בה, משותק מפליאה.
הוא שיפשף את עיניו אבל היא עדיין הייתה שם.
הוא עצם את עיניו ממושכות ופקח אותן.
אבל היא עדיין ניצבה שם.
הדלת נפתחה. לא היה דבר מאחוריה.
… ונסגרה.
ואז נעלמה לגמרי, כאילו מעולם לא הייתה.
בתחילה פטר את המחזה כהזיה.
הוא הביט שוב למעלה ולא מצא שריד לאירוע המוזר.
הגשם היה חזק. הוא מיהר למכוניתו ונכנס אליה בזריזות, כשטיפות גשם רבות גולשות במורד מעילו.
בטרם הפעיל את המכונית, השתהה רגע ארוך והיטיב את ישיבתו, בוחן את סביבתו בחשדנות ותוהה על המחזה המוזר. רק אז לחץ על כפתור ההפעלה ויצא לדרכו.
כשהגיע לחנייה של המפעל לייצור המזון שבו עבד, לא מיהר לצאת ממכוניתו, למרות שמזג האוויר הסוער נרגע מעט והגשם כבר פסק לחלוטין.
הוא הרהר במבוכה בהתרחשות.
"יש דברים בעולם הזה", חשב לעצמו, "יש דברים ש…".
"חלום בהקיץ?", ומיד פטר את הרעיון.
"מה לי ולזה?", חשב לעצמו בעצבנות קלה ובחוסר מנוחה.
אבל החידה נותרה בעינה.
מהורהר, הרים את עצמו ממושב המכונית המרופד, נעל את המכונית, ועשה את דרכו לעבר משרדו.
על הדלת התנוססו המלים "מהנדס מזון ראשי".
ואז…הפכה לפתע הדלת לנוזלית, כאילו ניתכה.
"לא, זה לא יכול להיות", סער מוחו.
הוא עצר את הליכתו כדי לבחון את הדלת אבל באותו הרגע היא שבה למצבה הקודם.
הוא מישש אותה, מוודא שהיא מוצקה.
אחד העובדים הביט בו בתמיהה, כשעל פניו מבט שואל.
"הכל בסדר", הבטיח לו עודד, וציחקק במבוכה.
הבעת התמיהה לא סרה מפניו של העובד.
הוא נכנס למשרד.
עבודה רבה ציפתה לו… וגם עובדים שציפו להנחיותיו בנוגע לייצורו של מוצר מזון חדש שעסק בפיתוחו.
ב – מראות מוזרים בבית
עכשיו ראה את זה גם בביתו. בשעת ערב מאוחרת ישב עם אגם אשתו וצפה ביחד אתה בטלוויזיה.
ואז זה הגיע…
חור נפער באוויר, לצד הטלוויזיה, ליתר דיוק מעין פתח קטן. חושך מילא אותו, הרבה חושך. ללא ספק היה זה החלל, החלל החיצון. הוא הבחין בכוכבים שברקע. אי אפשר היה לטעות בכך, ואי אפשר היה לטעות בחללית שנעה בתוכו חרישית.
"את רואה את זה?", פנה אל אגם. זרועו הושטה כאילו מעצמה לעבר המקום ואצבעו הרועדת הצביעה לכיוון המחזה המוזר.
היא הביטה לשם אך לא השיבה, רק החזירה לו מבט מופתע.
עודד קם וצעד בזהירות לכיוון החללית העושה את דרכה בחלל ו…
"את זה, את זה. את רואה את זה?"
היא הנידה את ראשה בדממה, מביטה בו כאילו יצא מדעתו.
ואז נעלמה החללית והחלל השחור שבו נעה היה כלא היה. מה שנותר היה רק אוויר.
הוא כרע על ברכיו, מנסה לאתר את המחזה שראה רק לפני רגע.
שום דבר, ממש שום דבר. הוא העביר את כף ידו הלוך ושוב, על המקום בו נראה קודם המחזה.
לא כלום.
הוא ויתר, התרומם ממקום מושבו ופסע לעבר המטבח.
"עודד, מה קורה לך?," פרשה אגם את ידיה, גבותיה מתכווצות בדאגה.
הוא לא הגיב.
"רוצה לאכול משהו?", ליטפה את גבו בחשש.
"כן, אולי משהו קטן", השיב, למרות שלא היה רעב.
"יש קרקרים טעימים במדף העליון. קניתי אתמול."
"מה קורה כאן?", הרהר.
הוא הושיט את ידו אל עבר המדף.
המדף נעלם ובמקומו הופיעו פנים מחייכות של ילד לא מוכר.
אגם ראתה את פניו הנדהמות של עודד אבל לא הבחינה בשום שינוי במדף, בוודאי שלא בפני הילד, שאותו לא ראתה.
"קח", היא הושיטה את ידה, אספה את קופסת הקרקרים והושיטה לו אותה, פניה המודאגות נעוצות בפניו, לא מרפות מהן.
הוא נפנף בידו לשלילה.
"מה קורה?", שאלה.
"…אני עוד מנסה להבין", אמר ולא פירש. אגם הפנתה את פניה לעברו במבט מוטרד.
בלילה התעורר בחדר השינה שלהם כמה פעמים למראה מחזות מוזרים. בתחילה סבר שאלה הם שיירי חלום אבל מיד הבין שהם מציאותיים. הוא נדהם למראה התקרה שנעלמה לפתע ומיד חזרה למקומה, למראה הקירות שהפכו לפתע לשקופים וחזרו לאטימותם, למראה חפצים בחדר ששינו את צורתם, למראה אנשים ופרצופים שהופיעו באוויר ונעלמו.
באותו לילה זכה רק לשעות ספורות של שינה.
היום שזרח עליו בבוקר היה אמור לחלצו מהלילה המסויט ולעודד את רוחו, אבל הגשם הזועף שירד והקיש בעוז על החלונות בעקשנות וללא רחם השרה עליו דכדוך.
ג – בעיה
"הוא ראה את זה, הוא ראה את הכל", אמר סטיוארט בדאגה.
"אתה חושב כך?", השיב טים.
" אני בטוח בכך".
"אבל ככל הנראה זה רק הוא", המשיך סטיוארט, "לא גילינו אף אחד אחר שזה קרה לו".
"ולמה דווקא הוא?"
"טים, אנחנו מהנדסים לא רק את המנגנון עצמו אלא גם את האנשים. כנראה הייתה בעיה עם זה, עם ההינדוס שלו. לא נראה לי שזאת בעיה של המנגנון. הרי ראית – רק הוא התנהג כך".
"נכון", הודה טים.
"ומה אתך?", פנה טים לאורנה, "מה את חושבת על זה?".
"אני עם סטיוארט, לגמרי עם סטיוארט".
"לא ברור לי למה זה קרה", המשיך סטיוארט, מודאג.
"מפעם לפעם יש תקלות", השיבה אורנה, "המנגנון כמעט מושלם אבל בכל זאת איננו מושלם לחלוטין. כבר ראינו דברים כאלה באלפי השנים האחרונות".
"ואפילו די רבים", הוסיפה.
"היא צודקת", התערב לירוי.
"אבל", הוסיף, "בדרך כלל מופיע איזשהו פגם ואז הוא נעלם כמעט מיד ואף אחד לא מייחס לו חשיבות. כאן יש משהו אחר".
מבטים שואלים הופנו אליו.
"אתם הרי רואים שהפעם זה לא אירוע של רגע קצר", המשיך, "יש כאן רצף של אירועים שנמשכו יותר מרגע קצר. יש כאן גם רצף צמוד של כמה אירועים, אפילו הרבה, וגם למשך זמן רב יותר מאשר משהו רגעי, בהחלט יותר מאשר משהו רגעי".
דאגה שרתה על כולם.
"אז מה עושים?", שאל לירוי.
"השאלה היא אם הוא חושד במשהו", אמר סטיוארט.
"ואיך נדע?", לא הרפה לירוי.
"לא נדע".
"אבל קיימת סכנה כזו…זאת אומרת סכנה שהוא חושד, נכון?".
סטיוארט הנהן להסכמה.
"אני עדיין לא מבינה למה בעצם בנינו את זה, בעצם למה הם, אלה שבעבר, בנו את זה", תמהה אורנה.
"את באמת לא יודעת?", התפלא סטיוארט, "כולנו למדנו את זה".
"כן, אבל אני מודה שזה עדיין נראה לי קצת מגוחך, קצת מיותר".
"אין שום דבר מגוחך או מיותר בזה", פסק סטיוארט.
"אתם הרי יודעים מה המטרה כאן", המשיך, "אנחנו מניחים להם לחוות עולם שאיננו מציאותי, עולם מדומיין. העולם המדומיין הזה הוא קשה. קשה גם עבור אנשים ברי מזל שחיים בתוכו, כאלה שיש להם כסף רב, מעמד גבוה, רמת חיים גבוהה וכ"ו. אבל אז, באיזה שהוא שלב, אנחנו מפסיקים להפעיל את זה, זאת אומרת את העולם המדומיין, והם…חוזרים מהעולם המדומיין אל המציאות שאנחנו חווים כאן, המציאות האמיתית, לא העולם המדומיין".
"אז באמת בשביל מה אנחנו עושים את זה?", היא לא השתכנעה.
"תראי אורנה, נכון, הם חווים קשיים, סבל, דכדוך, עצב, ועוד כל מיני דברים לא סימפטיים. גם חוויות טובות שהם חווים מלוות באתגרים מטרידים שהם חייבים להיות מעורבים בהם ולהתמודד אתם".
"הם מרגישים כאילו נולדו לתוך העולם הזה, שהוא בעצם עולם מדומה. הם מרגישים כאילו הם חיו שם מאז ומתמיד ו…אין להם מושג, אין להם שמץ של מושג שזה לא נכון".
"אתם הרי מכירים את זה", הוסיף. "גם אתם חוויתם את זה כי הייתם שם. כולנו היינו שם", המשיך סטיוארט.
"למרות שזה היה מזמן. לפחות אצלי זה היה כבר לפני שמונת אלפים שנה פחות או יותר".
"ושוב אני שואלת", התעקשה אורנה, "בשביל מה?".
"תראי אורנה", סטיוארט התחיל לאבד את סבלנותו, "הם חווים סבל וקשיים, לעתים בלתי נסבלים, אבל זה מחשל אותם וזה מעצים פי כמה וכמה את מה שמצפה להם כאן כשיחזרו לעולם האמיתי שממנו באו, אל העולם שלנו. ובנוסף – ההפתעה. הם חושבים שהכל מסתיים במה שנקרא אצלם "מוות", רק שאין באמת דבר כזה שנקרא מוות. יש רק שינוי מצב המוציא אותם ממצב אחד, העולם המדומיין, למצב שני, העולם האמיתי. אנחנו קוראים לזה ניתוק. וכשהם מתנתקים וחוזרים אל העולם שממנו באו הם חווים הפתעה מעולה שקשה לתאר אותה וההנאות שלהם מתעצמות גם הם לאור הקשיים שעברו".
"אוקיי", אמרה אורנה בספקנות, "אבל אפשר היה גם בלי זה".
"מכל מקום", התעלם סטיוארט מדבריה, "אנחנו שומרים את זה בסוד ולכן חשוב לוודא שלא יהיו דליפות ותקלות".
"וזה מחזיר אותנו לשאלה מה אנחנו עושים עם הבחור שהיה עד לתקלה", המשיך.
"נראה לי שאין ברירה", אמר טים.
"כן", הסכימו אנשי הצוות בזה אחר זה.
"איך זה קורה בעצם?", תמהה אורנה.
"מה?", שאל סטיוארט.
"אם אנחנו מפעילים ניתוק, מה קורה שם, בעולם המדומיין?"
"יש אלגוריתם שמפעיל מוות בצורה כלשהי. לפעמים זה אקראי לגמרי, למשל תאונת דרכים בלתי צפויה. לפעמים זה מתרחש באופן מותאם יותר, למשל אדם שסובל ממחלות לב ולפתע מקבל דום לב. לפעמים זה אדם בעל נטיות אובדניות שלפתע מחליט להתאבד".
"קיימות הרבה דרכים למות", הוסיף, "אבל כל זה הוא אוטומאטי לגמרי, לא בשליטתנו".
"מוכנים?", שאל.
כולם הנהנו בהסכמה.
סטיוארט הפעיל את הניתוק.
ד – ניתוק
עוד מרחוק אפשר היה להבחין בכך. המנוף הגדול שהתנשא לצידו של גורד השחקים ההולך ונבנה במרכז העיר, נטה הצידה, בתחילה באיטיות, אבל רוחות החורף הנושבות בעוצמה רבה, האיצו את קצב הנטייה שלו, קצב שהלך וגבר.
עודד לא שם לב לכל זה. הוא היה עסוק מדי במחשבות על פיתוח המוצר החדש שעמל בימים אלה על פיתוחו.
הוא לא שם לב…
עד שהרעש שמעליו משך את תשומת ליבו.
הוא עוד הספיק להבחין בזרוע הכהה של המנוף ההולכת וקרבה אליו.
מאוחר מדי.
לכוחות הרפואה שהגיעו דקות לאחר מכן לא נותר אלא לקבוע את מותו.
רגע אחד הוא היה כאן…
וברגע השני הוא היה…
ד – בחזרה
החושך היה בלתי נסבל, חושך לא אמיתי, אפשר היה לקרוא לזה חושך מוצק. נדמה היה לו שאפשר למשש אותו.
חלפו כמה רגעים עד שהסדיר את נשימתו, וחזר לעצמו.
ואז הבין שאין זו באמת נשימה, לפחות לא במובן המקובל של המילה.
"מי אני, איפה אני?", הרהר. סערה התחוללה בתוכו.
"אני עודד", שיחזר לעצמו, "חמש ועוד שבע הם שתים עשרה. שבע כפול שמונה הם חמישים ושש. שמה של אשתי הוא…אגם. השמש זורחת כל בוקר ושוקעת כל ערב. יש ארבע עונות בשנה – סתיו, חורף, אביב וקיץ. כן, עד כאן זה בסדר. זאת אומרת שאני זוכר משהו. הראש שלי כנראה בסדר, בסדר".
"אבל אין ראש", הוא נבהל כשניסה למשש את ראשו בשתי ידיו אבל גילה שאין שם דבר.
ואז הבין שגם אין ידיים…
וגם לא הייתה נשימה. זה רק היה נדמה לו כמו נשימה. את הנשימה ואת הרמת הידיים הוא חווה רק בתודעתו. הם לא היו קיימים במובן שהכיר.
קול מרגיע הדהד בתוך ראשו… לא… בתוך תודעתו.
"אל תיבהל, אל תיבהל".
"אבל איפה אני? מה זה?"
"אתה חוזר, פשוט חוזר".
"אל תבהל. הכל טוב. אתה פשוט חוזר".
"לאן אני חוזר?"
"לאט לאט", אמר הקול, "שום דבר לא בוער כאן. הכל יכול לחכות. הרי אתה יודע שהזמן כאן הוא אין סופי, הוא לעולם לא נגמר. הרי היית כאן פעם".
"הייתי כאן פעם?"
"כן, באת מכאן", הוסיף, "עוד מעט תיזכר".
אבל למרות הקול המרגיע לא עלה בידו להשתחרר מההלם שאחז בו.
"אתה מצליח להיזכר במשהו?", שאל הקול.
"במה?", שאל, "במה?", ואז הבין שלא היה זה קול שיצא מפיו אלא…רק המחשבה שלו.
הייתה שתיקה ארוכה ואז…
כן, הוא התחיל להיזכר, בתחילה במנות קטנות ואחר כך בשיטפון בלתי פוסק.
סוף סוף.
"יופי", עודד אותו הקול.
בתוך החושך הגדול והמוצק הופיעה לפתע נקודת אור קלושה. היא גדלה והלכה, הלכה והתעבתה, הלכה והתעצמה, הלכה והפכה עשירה יותר ויותר בצבעים ו…בעוד משהו שלא הצליח להגדירו למרות שזכר במעומעם מהו. מה זה היה? אולי מין טעם כזה או מין ריח כזה או…זה היה משהו מאד מוכר אבל מוכר רק מכאן, מהעולם האמיתי, לא מהעולם המדומיין.
עכשיו הבחין במראות הנוף המופלאים שהקיפו אותו. הם היו מרהיבים בהרבה מאלה שבעולם המדומיין ממנו הגיע זה עתה. ביכולתו היה לא רק להיות מוקסם ממראיהם אלא גם…לטעום אותם ולהריח אותם, ממש לטעום ולהריח אותם. "איך זה יכול להיות?", חשב לעצמו. היה גם עוד חוש שמעולם לא נתקל בו בעולם המדומיין. עדיין לא נזכר מהו אבל בוודאי עוד ייזכר בו. ואז…זה נראה לו כל כך משונה ומיד לאחר מכן כל כך ברור, מובן מאליו.
ואז…בבת אחת, הואר הכל באור גדול.
הוא שם לב שראייתו הייתה עכשיו צלולה מאין כמותה, וחדה מאין כמותה, הרבה יותר מזו שבעולם המדומיין. הוא גם הבחין ששום דבר לא מסתיר שום דבר – למשל, הוא יכול היה לראות הר גם אם הר אחר הסתיר אותו, לראות ענן גם אם הוא הסתתר מאחורי ענן אחר. תדהמה אחזה בו כשגילה שהוא מסוגל להבחין בפרטים זעירים, הנמצאים במרחק עצום ממנו, כאלה שבעולם המדומיין היה זקוק לטלסקופ רב עוצמה כדי לראותם. אז גם הבחין בצבעים שלא הכיר בעולמו המדומיין. לא אדום, לא כתום, לא ירוק, לא שום צבע משלל צבעי הקשת המוכרים לו. אלה היו צבעים שמעבר לצבעים שהיה יכול לראות בעולם המדומיין ממנו הגיע. כן, הוא היה מסוגל לראות הרבה יותר צבעים מאשר ראה שם, הרבה מעבר לצבעים של הספקטרום הנראה.
הוא נדהם לנוכח השמים הסגולים שחלפו מעליו וגם… דרכו, והשאירו בו טעם ערב וניחוח שכבר שכח.
הוא ראה הר בצבע בלתי מוכר מתרומם לאיטו ו…עובר דרכו.
בעליו של הקול המלווה אותו שידר לו מעין חיוך יודע כל, מתענג על הגילוי החוזר של עודד השב לעולמו. היה לו ריח טוב וטעם טוב… לחיוך. הייתה בו אהבה, המון אהבה.
הוא המשיך להביט על סביבתו. הקיפו אותו עננים בצבעים מרהיבים שחדרו אל תוך תודעתו והפעימו אותו. הוא יכול היה לצפות במחשבותיהם של אחרים, כאשר הרשו לו להציץ בהן.
פנים מחייכות זרחו אליו לפתע לפתע מן האופק המואר באורות שהיו עזים אבל נעימים בעת ובעונה אחת. הפנים עלו לאיטם מעל האופק שהיה מרתק בשלל צבעיו המוזרים. הם דיברו אליו ללא מלים דברים של אהבה ואמפתיה, דברים שהביעו שמחה עזה. הם ליטפו את…פניו. לא, לא פניו, הרי כבר ידע שאין לו פנים. אבל הפנים הזורחים האלה שעלו לאיטם מעל האופק ליטפו את, איך אפשר לומר זאת?…את נשמתו, כן, נשמתו. מעולם לא חווה דבר כזה או דומה לו בעולם המדומיין ממנו הגיע זה עתה. הפנים געשו בשלל רגשות, בשלל ביטויים של טוב לב ואמפתיה אדירה שלא הזדקקו למילים. זה היה כל כך מרגש עד שחש שעוד רגע יתפקע ליבו. לא…הרי אין לו לב, לפחות לא לב פיזי. אבל מה זה חשוב? זאת הייתה הרגשה מעולה, חווייה מעולה, כזו שקשה היה להכיל אותה.
הפנים המשיכו ועלו מעל לאופק, המשיכו לזהור.
מן הרגע הראשון כבר הבין של מי הפנים האלה אבל רק כעבור זמן הגדיר זאת לעצמו בבירור.
היו אלה הפנים של…אמא…אמו…שנפטרה כבר לפני שנים.
ואז ראה את בני משפחתו מן העבר, את חבריו מן העבר ואת רשתות העצבים הלא חומריות שקישרו אותו אליהם.
הוא הביט על סביבותיו והבין שרשת האנשים המוכרים לו גדולה בהרבה מאלה שהכיר בעולם המדומיין.
ולפתע נזכר שלמרחק אין כאן כל משמעות. ביכולתו להגיע לכל מקום ולכל אדם באותו הרגע שיחפוץ בכך. וכן, אפשר גם לקיים שיח עם כמה בני אדם בבת אחת, אפילו עם רבים.
עונג גדול הציף אותו לפתע.
כמה טוב לחזור.
