סיפור חיים בין-דורי – "בעיר הלידה" מאת אלקס ריף

מור שניידר מהרהרת על ספרה של הפעילה ממוצא רוסי אלקס ריף "בעיר הלידה" ומשמעויותיו המיוחדות.

המערכת

תקציר הספר מאת העורכת, טל ניצן:

בעיר הלידה (הוצאת פרדס, 2025) מתעקש להפיח חיים במושג שנשחק עד דק, הטראומה. הוא נפתח בפואמה כואבת על חוויית הלידה, שמתכתבת עם "בעיר ההריגה", פואטית וגם ביוגרפית, בהקשר של ארץ הולדתה של ריף. בהמשכו הוא עוסק, בשני קולות, בטרגדיה במשפחה. אבל דומה שהטראומה העמוקה ביותר – אם גם שקופה וחרישית – היא חוויית ההגירה שאינה מגלידה, שמוסיפה להתרחש, לערער, ולאיים על הזהות, גם שנים לאחר שכביכול נשארה מאחור, והיא נוכחת בכול: בשפה מן הסתם; במשפחה; ביומיום; ואפילו במחסה האהבה. אל מול הפגע המתמיד הזה מעמידה המשוררת מאבק מתריס, סירוב להרכין ראש: "סוּס עִם סַכֵּי עֵינַיִם / לֹא תָּמִיד בָּטוּחַ לְאָן הוּא הוֹלֵךְ / אֲבָל הוּא יַגִּיעַ."

על "בעיר הלידה"

את הספר של אלקס אני ממליצה לקרוא לפחות פעמיים..

פעם אחת, בשביל להיזרק לתוך התמות שעולות בו, מבלי להבין לאן נכנסנו וכמה עמוקים המים. חשבתי שאולי ככה חשה אלקס בפיתחו של כל אחד מהנושאים שבספר – אל מול ההגירה, מול הלידות, מול ההתאבדות.

פעם שנייה, בשביל להתחיל לשחות בתוך סיפור החיים הבינדורי, הנשי, והאישי שהיא מספרת. הכתיבה של אלקס קלילה וזורמת, נדמה שהיא כותבת כמו בדילוגים חייכניים מעל שלוליות. אבל לפעמים שלוליות תמימות למראה מחביאות תחתיהן תהומות. בספר הזה ישנן תהומות של זרות, של בדידות, של אובדנות – ואינסוף השאלות שנלוות אליה. יש בו תהומות של פחדים מאוד ישראליים, יש בו תקוות שמתייבשות ואז שוב מופחים בהן חיים.

"קומי לכי לך", כך מתחיל הספר, בשיר "עיר הלידה". מעין קריאה תנ"כית לאישה, ציווי. אולי זוהי תביעה בינדורית, דרישה להתחבר לחבל הטבור המשפחתי (כפי שמופיע בשיר "אלה תולדות"), ואולי זוהי תנועה פנימית, דחף לצאת למסע, לחקור את ארץ הגוף, את מדינת הנפש, לבדוק בידי מי נמצאת הריבונות. בבית היולדות אותה ריבונות מיטשטשת באופן מיוחד. שאגה בוקעת מתוך גוף שמרגיש זר:

וְעַל מִשְׁכָּבֵךְ תְּטַפְּסִי וְשָׁכַבְתְּ בָּעֲלָטָה
וְשָׁמַעְתְּ לְפֶתַע־פִּתְאוֹם קוֹל שְׁאָגָה
כְּמוֹ בּוֹקֵעַ מִפִּי פָּרָה בִּשְׁחִיטָתָהּ

אין מקום לספק, זוהי שעתו של הגוף.
זהו אותו גוף ש-קול פנימי מורה לו, כבנבואה:

וַתִּתְלְשִׁי אֶת הַמַּחַט וְאֶת כָּל הַצִּנּוֹרוֹת
וַתִּנְהֲמִי כְּמוֹ הַחַיָּה הַפְּרוּעָה שֶׁבַּחֲלוֹמוֹת

גוף ונפש מתערבבים. הווה ועבר, מחשבות וזכרונות, קולות מפעם וקולות מהאהוב שבחדר הלידה, הכל קורה עכשיו. כה עמוק הערבוב, עד שברגע מסויט אחד, אישה מתערבבת לא רק עם עצמה אלא עם כל הנשים בעולם, כל אלו שילדו לפניה, כל אלו שאי פעם נפגעו:

וּלְפֶתַע נִגְרַרְתְּ מִשָּׁם מַטָּה אֶל הַמַּרְתְּפִים הָאֲפֵלִים
אֶל מָקוֹם אֵין מִלִּים
מְקוֹם זִכְרוֹנוֹת טְמֵאִים, מְגֹאָלִים,
אוּלַי שֶׁלָּךְ, אוּלַי שֶׁל אַחֶרֶת

זה הזכיר לי שיר של אורית קלופשטוק, שיר שנכתב אחרי אירועי ה-7 באוקטובר, ומתייחס לעומקה של ברית הנשים המתקיימת דווקא מעצם פגיעותן, פגיעוּת המשותפת לכולן. אביא קטע מתוך שירה של אורית:

זֶה רַק מִקְרִי שֶׁהֵם תָּפְסוּ אוֹתָךְ וְלֹא אוֹתִי
עַמֵּךְ עַמִּי
דָּמֵךְ דָּמִי

כל הנשים בעולם יודעות משהו על פגיעה מצד גברים. אבל ברית הנשים איננה מסתיימת שם – כל אישה שילדה יודעת משהו על הכאב שפוער את הגוף עד כדי רצון למות:

אָז אָפְסוּ כּוֹחוֹתַיִךְ, לֹא תּוּכְלִי עוֹד לָשֵׂאת,
בְּאֶנְקַת חֲשָׁאִים אַחֲרוֹנָה תְּבַקְּשִׁי לְהִפָּרֵד

נדמה שאותה לידה יולדת מחדש גם משהו מהמוות שצרוב בפנים.

האם אותו מוות פנימי קשור בפגיעה מינית, ביסוריי הגוף בלידה, באובדן הטרי איתו מתמודדת הכותבת בעת לידתה, או שמא הוא נוגע במעמקי הנפש האנושית ובדחף המוות, הטנטוס, כפי שתואר ע"י זיגמונד פרויד?

עפ"י פרויד, דחף החיים ודחף המוות הם כוחות שפועלים במקביל, לעיתים נאבקים זה בזה ולעיתים דווקא חוברים יחדיו. אם בלידה ניתן לראות שיש גם מן המוות, הייתכן שגם במוות נוכל למצוא חיים?

השאלה הזו מביאה אותנו אל השער השני בספר, שנקרא "הילדה של הצל", ובו אנו פוגשים דיאלוג פואטי של אלקס עם בת משפחה אהובה שהתאבדה. המוות טומן בחובו הבטחה למנוחה, לשקט. מנוחה מהסבל, מתלאות החיים. עם זאת, לִפְעָמִים נדמה לי כי הַדַּחַף לָמוּת אֵינֶנּוּ אֶלָּא תְּשׁוּקָה עַזָּה (גם אם בלתי רציונלית) לְהִוָּלֵד מֵחָדָשׁ. לחיות, אבל אַחֶרֶת. כך או כך, התאבדות משאירה את הנותרים מאחור עם שאלות שלא מרפות, לא מרחמות. כעת אביא שיר מהספר, ולאחר מכן שיר שלי שמתכתב איתו:

מיִ אַתְּ
הַיַּלְדָּה הַחַיְכָנִית עִם הַגֻּמּוֹת
אוֹ צַיֶּרֶת שֶׁל חַבְלֵי תְּלִיָּה בַּסֵּתֶר
מְקַעְקַעַת עַל גּוּפֵךְ לוֹכֵד עֲנָק שֶׁל חֲלוֹמוֹת
אוֹ בּוֹכָה וְחוֹתֶכֶת בְּשֶׁקֶט.
רוֹקֶדֶת מוּל כָּל הָעוֹלָם
שִׁכּוֹרָה מְהֻפְּנֶטֶת
בְּסוֹף הָעֶרֶב לֹא מֻדְאֶגֶת
לְהַגִּיעַ הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם.
מָה הָיִית
יוֹתֵר מִדַּי אוֹ חַלָּשָׁה מִדַּי
בָּרוּר מִדַּי אוֹ מְטֻשְׁטָשׁ
קָרָאתִי כָּל דָּבָר שֶׁרַק הִשְׁאַרְתְּ וְלֹא הֵבַנְתִּי
מָה אוֹמֶרֶת הַשּׁוּרָה הַתַּחְתּוֹנָה
שֶׁל הַחַיִּים שֶׁלָּךְ.
מָה הַלֶּקַח שֶׁרָצִית לַחְצֹב בִּי כָּךְ
אֵיזוֹ אֱמֶת בִּקַּשְׁתְּ שֶׁאֲגַלֶּה
עַל הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ
וְשׁוּב לֹא שֶׁלָּךְ.

והשיר שלי:

עיזבון | מור שניידר

בַּקְבּוּקוֹנֵי בֹּשֶׂם רֵיקִים,
שַׂקִּיּוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת, עֵטִים, הֲמוֹן עֵטִים.
מָה כְּבָר רָצִית לִכְתֹּב?
מִטְרִיּוֹת נְיָר מִינְיָאטוּרִיּוֹת,
תַּחְתִּיּוֹת לְכּוֹסוֹת,
הוֹלֶכֶת לְאִבּוּד בַּחֲפָצַיִךְ,
פְּרִיטִים מְפֹרָקִים שֶׁחֻבְּרוּ בְּרִשּׁוּל

וסְבוּכָה בָּהֶם נַפְשֵׁךְ.
אֵין שֵׁרוּתֵי נִקָּיוֹן מַתְאִימִים
וְגַם אַתְּ כְּבָר אֵינֵךְ.
פִּצְעֵי יַלְדוּת
בְּתוֹךְ פְּלַסְטֵרִים בְּצֶבַע גּוּף,
אֲרִיזוֹת שֶׁלֹּא נקרעו מֵעוֹלָם.
מִשְׁאָלוֹת וְרֻדּוֹת עֲדִינוּת עֲטוּפוֹת
אָבָק.
סִימָנֵי שְׁאֵלָה מְקֻפָּלִים בְּאָזְנֵי חֲמוֹר
מֻסְתָּרִים הֵיטֵב מֵאֲחוֹרֵי סִימָנֵי קְרִיאָה.
כּוֹתָרוֹת נֶחְרָצוֹת שֶׁל סְפָרִים,
הַאִם מִישֶׁהוּ פָּתַח וְקָרָא?
בְּצַוָּאַת הַחֲפָצִים שֶׁלָּךְ כָּתַבְתְּ בְּאָזְנַי –
"מָה שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי אֲנִי לְסַדֵּר בְּחַיַּי
תְּאַלְּצִי
לְפַעֲנֵחַ אַתְּ בְּלֶכְתִּי".

לסיכום

בכתיבתה החכמה שוזרת אלקס את החיים והמוות יחדיו. בתוך הנפש שוכנים שניהם, אולי קרוב מאוד זה לזה, אולי יותר מכפי שהיינו רוצים לדמיין.

ראו גם

אלקס ריף בויקיפדיה

אלקס ריף בפייסבוק