אילנה גורודיסקי מתארת חוויית ילדות קשה של בריונות בבית הספר.
המערכת
מוקדש לכל הילדים העולים מחבר העמים שעברו בריונות וחרם בסביבתם החדשה.
"לכי מפה, יא רוסיה! לא רוצים לשחק איתך!", צעקתי ללרה הזאתי, שהתקרבה שוב להסתכל, איך אני, שני, וזיוה מדלגות מעל גומי.
"אבל אני גם יודעת לקפוץ בגומי", משיבה היא בכניעות כזאת בעברית חלודה עם מבטא כבד כמו שיש להם.
"לכי, לכי, יא מסריחה! תחזרי לרוסיה!", תופסת את השרביט זיוה ושלושתנו פוצחות בפזמון: "לרה-כולרה, לרה-כולרה"…
אוף, פשוט אין לנו כוח אליה! רק האלוהים יודע, כמה העולה חדשה הזאת מעצבנת! היא פשוט מקוממת אותנו עם הבגדים הלא-מתאימים שלה, סגנוניים יותר מדי, עם הצמות הבלונדיניות שלה, שקובי וחזי כל הזמן מושכים בהן והיא בכלל לא מחזירה להם, עם המחברות המסודרות שלה בעטיפות צבעוניות, שאנחנו מעלימים לה מדי פעם או סתם מקשקשים עליהן, והיא לא מתלוננת, לא פורצת בבכי, אלא רק מבקשת בשקט להחזיר לה ולהפסיק עם זה… כל ההתנהגות שלה זרה ומוזרה כל כך! בכל ההפסקות אני רואה אותה יושבת בפינה, לבד עם עצמה. אי אפשר לדעת מה היא חושבת עלינו בתוך האיפוק התמידי שלה, מה היא נוטרת לנו בבטנה. חייזרית לגמרי. פעם המחנכת חיה אמרה להגנתה בשיעור: "אז מה שהיא שונה, גם לה יש רגשות, תניחו לה כבר!". ואני נצמדתי לשני שיושבת איתי בספסל ואנחנו צחקנו בחרישיות.
לא שלרה דוחה או משהו, יש לה דווקא עיניים כחולות יפות ואף קטן וסולד. הגיעה לפני כחצי שנה לכיתתנו – כיתה ו' – עם אימא שלה, מהעיר הגדולה הזאת, לא זוכרת מה שמה, שמתחילה באות ס'. האם הן בכלל יהודיות? לא נראה לי. בכל אופן היא הרוסייה היחידה אצלנו. כשרק באה, ניסתה לקנות את ליבנו בדרכה: נתנה להעתיק ממנה במתמטיקה – השיעור היחיד שבו היא מבינה הכול, כי הרוסים האלה יודעים מתמטיקה הכי טוב – חילקה סוכריות, ואת הטושים שלה… זה היה מושך בהתחלה, אך כשנודע לנו מהאח הגדול של שני שהרוסים הם כולם מסריחים, שתיינים, וזונות, הטלנו עליה חרם. אף על פי כן, עדיין יש חבר'ה בכיתה שמעתיקים ממנה במתמטיקה, והיא, כמובן, נותנת להם.
פעם, ביום שישי, התמלאתי בסקרנות עד כמה הרוסייה תרחיק לכת בנתינתה הלא תלויה בדבר, והשאלתי ממנה את המחברת שלה במתמטיקה לכל סוף השבוע עם הבטחה שאחזיר לה אותה ביום ראשון. לא שנזקקתי לסיכומיה המסודרים, ממש לא, אבל תכננתי להחזיק אותם אצלי עד יום שלישי-רביעי, לפחות. סתם, בשביל למשוך את הזמן ולבדוק אותה. וכמובן שלרה נענתה לי! בטח ראתה בחנפנותי סימן טוב ובטחה בי. האמת, קצת צבט לי הלב עליה, אך לא יכולתי לעצור, במיוחד שזיוה, שני, קובי, וחזי, מנהיג הקבוצה, גיבו אותי במזימתי.
ואז, בסוף יום הלימודים, אני והחבר'ה דפקנו את לרה עוד יותר חזק. תכננו את המעשה בקפידה ולא אמרנו לאף אחד. עצרנו אותה ליד מגרש הכדורסל של בית הספר מאחורי אולם הספורט, כשהיא הלכה לכיוון ביתה עם התיק על גבה, וחזי שאל, אם היא מכירה את משחק המחבואים.
"כן!", הנהנה לרה והפנים שלה קרנו.
מן הסתם, היא הייתה מוכנה להתעכב כמה שצריך אחרי הלימודים בשביל לשחק איתנו, ועוד אחרי שהשאילה לי את מחברתה. שוב צבט לי הלב, כי ידעתי, מה הולך לקרות עוד מעט. אך גם פה כבר היה מאוחר מדי לפרוש.
"את תהיי מובילה! תספרי עד עשרים ותצאי לחפש אותנו…"
שניים או שלושה סבבים עברו חלק. רצנו וצחקנו ביחד ולרה ממש שמחה. בסבב הרביעי חזי החליט שאנו נסתתר טיפה יותר רחוק, כי כבר חרשנו את האזור כולו, ולכן על לרה לספור עד ארבעים. והרי היא סופרת לאט למדי בגלל העברית הקשה שלה. למעשה, בזמן שהיא ספרה, התגודדנו במקום אחד ופשוט ברחנו לה. כל אחד לביתו. מרחוק שמענו את לרה קוראת לנו ועדיין לא קולטת מה נעשה לה. ואם היו לי מקודם התלבטויות, הרי שאין שום דבר מרומם רוח יותר מהצלחת המשימה הקבוצתית.
לרה לא חזרה מאז לבית הספר. כאילו החליטה להיעלם לנו כנקמה על משחק המחבואים הזדוני. אפילו את המחברת במתמטיקה שלה לא לקחה ממני. המחשבה שחלתה או נחבלה הייתה מיידית ומתבקשת, אך הימים עברו וה"חולי" של "כולירה" לא נגמר. חיה המחנכת חקרה לגביה את הכיתה, ממש חפרה לנו, אך לאף אחד מאיתנו לא הייתה תשובה. מרוב הבושות ורגשי האשם על כל מה עשינו לעולה חדשה הזאת התנערנו מאחריות. כל כך רצינו את החיים הבלתי מעורערים שלנו בחזרה. בסוף התברר שהיא ואימה עזבו את העיר בהחלטה ובהתארגנות מהירה. כך הפך הכתם הלבן בכיתתנו לחור שחור, ומחברתה של לרה במתמטיקה נתקעה אצלי בבית ובנפש כמו מסמר שהחל להתכסות בחלודה. מכיוון שלא היה לי מלכתחילה כל שימוש במחברת הזאת, לא יכולתי להסתכל עליה, אבל גם להתפטר ממנה לא הייתי מסוגלת. לכן הכנסתי אותה לבוידם.
מים רבים זרמו מאז שסיימנו את בית הספר היסודי. קשרינו התפוגגו, וכמותם גם אנחנו. זיוה הייתה הראשונה שהתחתנה, ועברה עם בעלה לארצות הברית. חזי, שנהיה קצין בצה"ל, נהרג בעת מילוי תפקידו בפעילות מבצעית. קובי, שהיה חברו הכי טוב של חזי, כבר בהלווייתו גילה סימני דיכאון כבדים. לפי מה ששמעתי, הפוסט-טראומה שלו הייתה כה הרסנית, שהוא אף סגר את בית העסק שפתח לא מזמן, והלך לעבוד כשכיר בשמירה. מכל החבורה נשארתי בקשר רחוק יחסית רק עם שני. פשוט משום שלא היה לנו עוד יותר מדי על מה לדבר. אמא ברוכת ילדים כמוה, שנלחמת על כל פרוטה, כבר לא תרד לסף דעתה של רווקה, סוכנת נדל"ן מצליחה, שלא חסר לה דבר, לכאורה, פרט לזוגיות ואושר. משחקי הגומי והמחבואים הפכו למשחקי הישרדות.
פעם אחת בכל זאת נפגשתי עם שני וקובי. זה היה ביום האזכרה לחזי. אחרי שחזרנו מבית הקברות הלכנו לשתות בפאב בו הייתי מעבירה בדרך כלל את זמני הפנוי בערבי חמישי ושישי, ולעתים קרובות נגררת ממנו לדירת שני החדרים שלי במרכז העיר בלווייתו של עוד זיין תורן. הברמנים וחלק מהנוכחים, שהכירו אותי, די התפלאו לראות אותי על הבר בחברת גבר קודר ולא מגולח ואישה תשושה למראה, שבגדיה היומיומיים לא התאימו כלל למקום. אבל לי לא היה אכפת. דיברנו על החיים, על הילדות השובבה והעליזה שלנו, ועל מכות הגורל האכזריות שנחתו עלינו בבגרות. לפי מסקנתנו הכללית, אי אפשר היה להתקיים במדינה הזאת, אשר קוטפת את מיטב בניה ורומסת את תושביה בנטל כלכלי. ואז שני אמרה לפתע: "נדמה לי שזאת שלמדה איתנו בכיתה… אתם יודעים על מי אני… קיללה אותנו".
לשמע הדברים האלה עברה בי צמרמורת בכל הגוף. ברור שידעתי למי התכוונה שני. אלא שלא חשבתי על זה בכלל עד לרגע הנוכחי. מיד נזכרתי בשלל של "כולירה" המונח אצלי בבוידם כאבן שאין לה הופכין, והזדעזעתי מההרגשה המטורפת שזאת לא בעלת המחברת הטילה עלינו את הקללה, אלא אני, אני בעצמי, בכך שגזלתי ממנה אז את המחברת, ולא למספר ימים, כפי שתכננתי, אלא למשמרת על-זמנית, ובכלל שנאתי אותה על לא-דבר.
בשיבתי הביתה מיד הוצאתי את המחברת ממחבואה ודפדפתי בה באצבעות רועדות. שורות עם כתב יד ילדותי, מעוגל, רווי בשגיאות כתיב, ועם תרגילים מועתקים מהלוח בקפידה, שוב נגלה לעיני, והעיר בי את שדי העבר. דיוקני העכשווי, המגונדר והבודד, ודמותי האכזרית בתמימותה מלפני כמעט עשרים שנה שנשקפה מהמחברת כמו מתוך מראה, לא היו ישות אחת! בשום פנים ואופן לא! הפער בין השתיים היה בלתי נסבל. רציתי להיפטר מהמחברת בזריזות ובזעם, אך משהו פתאום עצר בי. המעשה הזה בפני עצמו לא יהיה מושלם. הוא לבדו לא יציל אותי ולא יוסיף לי דבר. כמו גם כל מעשיי האימפולסיביים האחרים, אף אם הם הצטיירו בעיני כמחושבים היטב.
צילמתי את המחברת מכמה זוויות בנייד שלי. לאחר מכן העליתי את תמונתה לפייסבוק כמו שאני מעלה לשם את צילומי הדירות להשכרה או מכירה, והקלדתי פוסט ציבורי, שבו ללא כל רחמים עצמיים תיארתי את השטות המתועבת שלי מבית הספר היסודי והכרזתי על הימצאותה של המחברת באמתחתי. הבעתי חרטה על מעשי וביקשתי את סליחתה של בעלת המחברת למקרה שהיא תקרא את השורות האלה. התחננתי לשתף ולקדם את הפוסט עד אשר היא תימצא, בתקווה שתיצור איתי קשר על מנת שאוכל לבקש את סליחתה גם באופן אישי. הקשר המדומה הזה בינינו הצטייר לי פתאום כחשוב יותר מכל קשריי האחרים בכל חיי הנוצצים והמבוזבזים.
ערב חמישי אחד, כשהפוסט כבר איבד את חדישותו, ואני את כל תקוותיי, בעודי מתארגנת ליציאה השגרתית שלי, שמעתי דפיקה בדלת. על מפתן דירת הרווקים שלי עמדה שוטרת עם דרגות. ברגע הראשון לא הבנתי את פשר התייצבותה בביתי, והתחלתי להיזכר במהירות ובבהלה באירועים כלשהם שקרו בפאבים שאולי הייתי מעורבת בהם. מאחר שלא הצלחתי להיזכר בשום דבר שערורייתי, התבוננתי בשערה הבלונדיני המסורק היטב, בעיניה הבהירות, באפה הסולד. לבסוף מבטי נעצר בתג הזיהוי שלה על החולצה המגוהצת למשעי, עליו היה השם "פקד ולריה תורג'מן". מיותר להגיד שהבילוי העתידי עף לי מהראש.
"לרה!", בירכתי אותה בהיסוס, ולא ידעתי אם מותר לי לחבקה, אפילו שחשקתי בכל ליבי לעשות זאת.
"שלום לך", השיבה לי היא עם חיוך קל והושיטה את ידה ללחיצה. טבעת נישואין חלקה נצצה על אמתה.
"כמה אני שמחה לראות אותך! תכנסי בבקשה", הזמנתי אותה לדירתי, וסגרתי אחרינו את הדלת. "איך מצאת אותי?", פלטתי, ומיד חשתי בכל הטמטום שבשאלתי. על מנת לא להצטייר כמבולבלת לגמרי הוספתי: "את בטח עוקבת אחרי הפייסבוק וקראת את הפוסט שפרסמתי".
"אני עוקבת אחריכם כל חיי בעודי בלתי נראית", הנחיתה עלי ולריה בעברית רהוטה. "לא מכוח תפקידי, אלא מכוח החיבור הפנימי שלי אליכם".
לא האמנתי למשמע אזניי, "אבל למדת איתנו רק כמה חודשים ועזבת בפתאומיות!".
"הזמן אינו קובע".
אכן, הזמן אינו קובע. תלמידת כיתה ו' הפרועה שהייתי בקעה ממני ורצתה לשפוך בפני אורחתה, תלמידת כיתה ו' אחרת, כמה היא מצטערת על התנהגותה הבזויה כלפיה, על החרם שאני וחבריי הטלנו עליה, על גניבת מחברתה, תרתי משמע, ועל מעשה הקונדס המרושע ששילמתי עליו בשנים של ייסורי מצפון, כי למעשה לא ממנה ברחנו במשחק המחבואים ההוא, אלא מעצמנו. להגיד לה שהייתי ילדה היפראקטיבית שהתחזתה לארסית בכדי להיות מקובלת ופופולארית, ובגלל זה דחיתי בכוונה את השונים ממני. שכמו רבים אחרים כמותי אימצתי את הסטריאוטיפים על העלייה המאסיבית מחבר העמים ונגררתי לביטויי האפליה האופייניים כלפיה. אך המילים נתקעו בגרוני. הרי עכשיו היה לי עסק לא עם מהגרת זרה, נמושה שבקושי דיברה בעברית, אלא עם פקד במשטרה עם עיני רנטגן ושם משפחה שהעיד על מעמדה האישי. לכן רק ציינתי בהערכה: "אני שמחה שמצאת את דרכך והתקדמת בחיים!".
ולריה חייכה באיפוק.
"לכבד אותך במשהו? יש גם שתיה, גם אוכל", נחפזתי.
"לא, תודה. אני מלאה".
"כבר אחזיר לך את המחברת".
"אין צורך. אין לי יותר כל שימוש בה. לא בשבילה באתי. באתי כי הבנתי שסגירת המעגל שלנו חשובה לך יותר מאשר לי. תמיד האמנתי ששכחתם אותי מיד עם עזיבתי ושזרקת את המחברת שלי עוד באותו יום".
"ההיפך הוא הנכון!", ניסיתי לשכנעה, "רק לא מזמן אני והחבר'ה דיברנו עליך! ועל מחברתך שמרתי כעל בת עיני".
"מה שלום החבר'ה?"
לא יכולתי לשקר לה, "ככה ככה. יש אתגרים. גם לי".
סיפרתי לה בקצרה על החיים ועל עבודה ועל מערכות היחסים המזדמנות שלי, על השעמום שממנו סבלתי במשך שנתיים בלשכתו של אלוף אחד בקריה, על הריחוק המאולץ מחברותיי הטובות ביותר, על חזי. אחריי גם היא עשתה גילוי נאות ודיברה על עזיבת העיר המהירה שלה עם אמה ורישום לבית ספר אחר, שבו, להבדיל מאצלנו, הייתה שקופה לחלוטין. על שירותה הצבאי ביחידה קרבית, בה לראשונה הבינה מהו קיבוץ גלויות עם ערבות הדדית, ושבה הכירה את בעלה. על רצונה להגיע להלווייתו של חזי שלא התממש, כי משהו בפנים עצר בה. החשש להיחשף, כנראה. אך הפוסט שפרסמתי היה עבורה הפתעה גמורה, היות שחבריה לכיתה מבית הספר אליו עברה המשיכו להתעלם מעצם קיומה גם לאחר מסיבת הסיום. כשקראה אותו, הבינה, ששתי הילדות שהיינו ניצבו, בעצם, משני צדדיו של אותו מחסום. מחסום מדומה ומיותר".
"כל זה היה מתוך בורות", הסכמתי איתה, "אף אחד לא לימד אותנו להתמודד עם הגעתה של העלייה ההמונית שלכם לארץ. פשוט לא ידענו איך לעכל אותך, לרה!".
"הכול הדדי. גם אני מצדי המשכתי בהתנהגות שהייתי רגילה אליה במקום שממנו באתי. אולי זאת הייתה הבעיה".
"מה דעתך שנארגן מסיבת מחזור קטנה לכבודך?", הצעתי בהתלהבות.
"מספיק לי שנפגשתי איתך", הנידה בראשה ולריה, "אל תטרחי למעני".
"אז אני מזמינה אותך עכשיו לדרינק. בדיוק התכוננתי לצאת כשהגעת".
"ילדיי מחכים לי. קפצתי אליך ישר אחרי המשמרת. בהזדמנות אחרת".
ידעתי שזאת הייתה ההזדמנות היחידה, כי למרות כל הפתיחות, אמירתה של ולריה הייתה דרכה המנומסת לסרב לי. היה לי ברור שכנראה לא נתראה שוב אף פעם, כי חיינו ואישיותנו בכל זאת שונות מאוד, והחיבור המלאכותי ביננו אחרי כל השנים אינו אפשרי. מפגשנו הנוכחי היה מעין מחווה למה שהיה יכול להיבנות בינינו בעברינו הרחוק. מחווה קצרה, עם כי נעימה.
"תשאירי לי בבקשה מספר טלפון שלך, שבכל זאת יהיה לי", ביקשתי ממנה ושלפתי את הסמסונג שלי.
"אין בעיה. אך ארשום לך אותו במחברת שלי. אפשר לראות אותה?".
"ברור!"
ללא כל ויכוח טסתי לחדר שינה והבאתי את מבוקשה. ולריה דיפדפה במחברתה עם הבעה נוסטלגית על פניה, כאילו בירכה את העולה החדשה שהייתה פעם דרך רישומיה המעוגלים, המסודרים, ורוויים בשגיאות כתיב, עד המקום בו רישומיה נפסקו, כמו שכנראה נפסקה באבחה אחת גם יכולת ההכלה שלה של המציאות הבית ספרית. אז הוציאה מכיסה עט פיילוט, ורשמה בתחתית אותו העמוד את מספר הנייד שלה והוסיפה:
"מ'כולירה' באהבה".
כשנפרדה ממני בלחיצת יד והלכה בהיתי ארוכות בהקדשה שהשאירה לי, וחשבתי שטוב שנטלתי ממנה אז את המחברת. כי כעת היא הפכה לעדות מוחשית לתיקון שעברתי, שבזכותו, הלוואי, נסיבותיי האישיות, ונסיבותיהם של חבריי מהכיתה, יעברו תיקון גם. הרי עם בירכתה של "כולירה" שום כולירה אמיתית לא תאיים עלינו עוד. ומי יודע… אולי השינוי שלי, לפחות, יתחולל עוד הערב, כי לא וויתרתי על הבילוי השגרתי שלי בפאב.
אפילוג
את פתיחת הסיפור, שהיה בעל שם אחר, עד לקטע של משחק המחבואים, חיברתי במסגרת סדנת כתיבה בהנחייתו של הסופר אתגר קרת באוניברסיטת בן גוריון בסוף 2011. אך לא ידעתי איך להמשיך. כל התפתחות עלילה שהמצאתי נראתה לי מצוצה מאצבע ולא משכנעת, והסיבה לכך היא שהסיפור מלכתחילה היה בדוי ולא אישי שלי. מאז לא נגעתי בו יותר. הוא היה שמור ללא כל מטרה בתיקיה במחשב שלי.
הכל השתנה בתחילת 2025, כשנודע לי להפתעתי שבתי הבכורה, תלמידת כיתה ו' שנולדה בישראל, וחברתה, עולה חדשה מבלרוס, עוברות בריונות וחרם בבית ספרן. הטריגר הזה החזיר אותי בבעיטה לחוויותיי האישיות מלפני 35 שנים שהיו טמונות בבוידעם של ליבי, ולאירוע לא צפוי שהפך את עולמי ב-2019. מיד הבנתי כיצד עלי להרחיב ולסיים את הסיפור. לפיכך אפשר לומר שאת העמודים הספורים האלה כתבתי במשך 13 שנים.
