זה קשת שוויצרי? ביקורת על הסרט "וילהלם טל" והירהורים על סוגת הסרט ההיסטורי

יגאל ליברנט צפה בגירסה המודרנית של הסיפור המפורסם על הקשת וילהלם טל, שהביאה אותו להרהורים על סוגת הסרט ההיסטורי בכלל.

המערכת

צפו במקדימון הסרט William Tell:

לפני ביקורת הסרט עצמו כמה מילים עבור מתעניינים על הדמות שבמרכזו בהתבסס על הערך בויקיפדיה וללא מחקר מפורט.

וילהלם טל (בגרמנית Wilhelm Tell) היה גיבור ספק היסטורי ספק אגדתי אשר לפי מיתוסים שונים חי בקנטון אורי שבשווייץ בתחילת המאה ה-14. האגדה הקשורה אליו מתעדת אותו כאיכר אמיץ שהנהיג את המאבק השווייצרי להשגת חירות משלטון בית הבסבורג, ועבור אנשים ברחבי העולם מסמל וילהלם טל חירות אישית ופוליטית.

וילהלם טל הרג את המושל של האיזור הרמן גסלר. המאורע קשור לפירסומו של טל כרב-אמן בשימוש ברובה קשת. על פי האגדה הוא חי בתקופה בה התכוונו קיסרי בית הבסבורג להשתלט על קנטון אורי. הרמן גסלר, המושל הקיסרי החדש של בירת הקנטון אלטדורף, הציב מוט בכיכר השוק שבעיר, הניח עליו את כובעו, ופקד על כל העוברים והשבים לקוד בפני העמוד. כאשר חלף טל על פני העמוד מבלי לקוד בפניו, הוא נעצר והוצב בפני שתי ברירות ענישה: האחת – לירות בקשתו חץ לעבר תפוח שיוצב על ראש בנו; השנייה – למות.

טל, שקיבל את הבטחת המושל לשחררו אם יצליח במשימתו, ביצע ב-18 בנובמבר 1307 את העונש שהוטל עליו, ופילח בהצלחה את התפוח שהוצב על ראש בנו בירייה בודדת.

אולם, זמן קצר לאחר שפילח את התפוח, אמר טל כי אילו היה נכשל במשימתו והורג את בנו בשוגג, היה מפנה מיד את הקשת לעבר גסלר והורגו. גסלר התרעם כשהגיעה לאוזניו הערתו של טל, והוא עצר אותו בשנית. טל הזועם נשבע לנקום בגסלר על כך. הוא הועבר כאסיר על ספינה, ובדרך פקדה את הספינה סערה שמנעה ממנה להגיע לחוף מבטחים. בזכות כוחו ומיומנותו, הרשו לטל ליטול את ההגה, ולאחר שהביא את הספינה אל החוף, ברח, והרג את גסלר ביריית חץ. כאשר חזר טל לעירו הוא התקבל שם כגיבור וכמנצח. מסופר על טל שמאוחר יותר נלחם בקרב מורגרטן ב-1315, ומת בשיטפון ב-1350.

תבוסה סמלית זאת של האוסטרים הציתה את אש המרד בקרב העם השווייצרי, אשר התקומם לבסוף וזכה בעצמאות.

מעלליו של טל הופיעו לראשונה בבלדות מן המאה ה-15, ותועדו לאחר מכן בטקסטים היסטוריים שונים. כיום יש הרבה סיבות להטיל ספק בכך שוויליאם טל אכן היה קיים. פעם חשבו שטל, לאחר שהרג את גסלר, נשבע שבועה עם נציגים של שלושה קנטונים שווייצרים. עם זאת, בשנת 1758 הופיע מחדש עותק של השבועה, וחשף שטל לא היה אחד החותמים עליה. יתר על כן, התאריך שנכתב על המסמך היה "תחילת אוגוסט 1291". זה כמעט שני עשורים לפני התאריך שנאמר בעבר שבו עורר טל את המלחמה שהובילה לשחרורה של שווייץ.

בעברית ניתן למצוא את המחזה הקלאסי המפורסם של פרידריך שילר על וילהלם טל מ-1804, לפחות בשלושה תרגומים לעברית: בפעם הראשונה ב-1923 בידי ח.נ ביאליק בהוצאת "חובבי השירה העברית",ברלין (קראו את התרגום של ביאליק בפרוייקט בן יהודה); תרגום נוסף היה של שמחה בן ציון בהוצאת "אמנות" ב-1929; ועוד תרגום על ידי יוסף ליכטנבאום בהוצאת יהושע צ'צ'יק ב-1964.

המחזה בתרגום ביאליק אף נכלל בתוכנית הלמודים לבגרות בבית הספר הישראליים בשנות השישים והשבעים. אחת היצירות הגרמניות הבודדות, ואולי הבודדה בכלל, שלמדו אותה בבית ספר ישראלי. אולי בראש ובראשונה משום שהייתה יצירה פטריוטית שגיבורה שוויצרי ולא גרמני.

יש גם ספר ילדים, של הנרייטה אליזבת מרשל, בשם "קורות וילהלם טל ורעיו" (פורסם במקור כ-Stories of William Tell and His Friends ב-1906), שתורגם לעברית בשמות שונים: לראשונה בידי שאול טשרניחובסקי בברלין בשנת 1923 בהוצאה בשם "עט לבנות", אולי בהקשר לתרגום המחזה של שילר בידי ביאליק שבוצע ממש במקביל גם כן בברלין (ראו בפרויקט בן יהודה כאן); שוב בשם "מעשה וילהלם טל ורעיו" בידי בנימין פרידמן, עם איורים של לידה וולפרט בהוצאת יהושע צ'צ'יק ב-1945; ושוב בשם "פרשת וילהלם טל" בידי יצחק אבנון עם איורים של דניס שיפרין בהוצאת עמיחי ב-1952.

ניתן לתמוה: האם נפגשו ביאליק וטשרניחובסקי והחליטו שהגיע הזמן שכל אחד מהם יתרגם יצירה על הלוחם הפטריוטי השוויצי וילהלם טל עבור הפטריוטים שבישראל ?מאז לא תורגמה יצירה נוספת על וילהלם טל לעברית.

אבל, כאמור, שני התרגומים של ביאליק וטשרניחובסקי של עלילות וילהלם טל משנת 1923 זמינים כיום לכל במרשתת בפרוייקט בן יהודה.

לצופים הוותיקים של הטלויזיה הישראלית וילהלם טל ידוע מסדרה בשם "חץ וקשת" (באנגלית Crossbow), סדרת פעולה-הרפתקאות אמריקנית של 18 פרקים אשר שודרה במקור בשנים 1987–1989 ברשת הכבלים האמריקנית CBN. בישראל שודרה הסדרה בשעות אחר הצהריים במסגרת הרצועה היומית "רואים 6/6" בטלוויזיה החינוכית, בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים.

צפו בקטע הפתיחה של הסדרה:

עד כאן המקורות וכעת נעבור לסרט משנת 2024 בבימוי ניק האם, שאמור להיות מבוסס על המחזה מהמאה ה-18 של פרידריך שילר.

לתחושתי, "ויליאם טל" הוא אחד הסרטים ההיסטוריים הגרועים ביותר שצפיתי בהם מימיי, ובהתחשב בכמות האשפה שהסוגה הזאת מכילה, מדובר בהישג רציני מאוד. הכול פה רע: גם ההצגה ההיסטורית; גם התסריט; גם הבימוי; גם המשחק. בושה נפרדת הם הדיאלוגים, שמעוותים באורח מגוחך את התחביר האנגלי כדי להישמע "עתיקים", ומכיוון שכנראה הדוגמה היחידה המוכרת לתסריטאי היא מאסטר יודה מ"מלחמת הכוכבים", התוצאה נשמעת בהתאם.

עם זאת, נכון שכל יצירת אומנות משקפת, בסופו של חשבון, את היחס של האמן לסוגיות דיומא, והסוגה ההיסטורית לא חורגת מן הקביעה הזאת.

לדוגמה, כאשר ז'אק-לואי דויד צייר את "שבועת האחים ההוראטים" הוא לא באמת ניסה להראות את האמיתות ההיסטוריות ברומא של המאה השביעית לפני הספירה, אלא פרש את ראייתו לגבי מה שחסר לצרפת בסוף המאה ה-18: רפובליקניות; מאצ'ואיזם מחוספס; מיזוגניה.

גם פרידריך שילר, שעה שכתב את "וילהלם טל" שלו בתחילת המאה ה-19, פחות חשב על הדמות השווייצרית האגדית שתוארה למעלה, ויותר על איחוד גרמניה בהובלת המעמד הבורגני מול הכובש הזר והמודרני ממערב, והיומרות האימפריאליות המיושנות מדרום. גיבורו אינו האיש שעל אודותיו קרא ב- Chronicon Helveticum מאת אגדיוס צ'וּדי, אלא מתבודד רומנטי ומודרני, שבהחלט יכול היה לשמש סמל להתקוממות גרמנית נגד נפוליאון והקיסרים האוסטריים.

עד כאן, הכול בסדר. וילהלם טל של שילר נועד מראש להיות אינסטרומנטלי לתכליות ולשאיפות של מחברו, מה שעוד שההיסטוריציזם – כלומר הדרישה לנסות ולהבין את האירועים ההיסטוריים בהקשרם המקורי ולא לעוותם לשם מימוש מטרות מודרניות – רק הומצא אז וטרם צבר תאוצה.

אלא שמאז המצאת ההיסטוריציזם, התחלנו להבין שהאנושות לא זהה בכל זמן ובכל מקום – חלות בה תמורות, לטוב ולרע. בזכות ההעמקה בהיסטוריה, אנחנו יכולים להתחקות אחר התמורות האלה, להבין את הסיבות שעומדות בבסיסן, ואפילו לנסות ולאתר את מה שלא באמת משתנה לאורך הדורות. כלומר, מאז אמצע המאה התשע-עשרה, ההיסטוריה במובנה הטוב, המעמיק, והלא-תועלתני (כלומר לא כזה שמעוות עובדות היסטוריות למען הוכחה של טענה מודרנית), מסייעת לנו לחקור גם את הגורמים הקבועים וגם את הגורמים המשתנים באנושות.

כיום, ישנן שתי דרכים לעשות יצירות היסטוריות היטב ודרך אחת לעשותן גרוע.

בין הדרכים הטובות, יש את הצורה הפשוטה יותר – לוקחים דמות או אירוע, ומכניסים לעלילה כל-כך הרבה פרטים מופרכים, שהקוראים או הצופים יבינו אל-נכון כי ההיסטוריה פה היא רק תירוץ לשם העברת המסר המודרני.

כך פעל, לדוגמה, לין מנואל מירנדה, ש"המילטון" המבריק שלו משתמש בשלל אמצעים כדי לבדל את עצמו מן האמת ההיסטורית, כך שצריך להיות כסיל גמור כדי לחשוב שהנושאים המרכזיים המוצגים שם – הגירה, גזע, העצמה נשית – אכן העסיקו את הגיבורים, ולא את המחזאי. כך צילמו גם את "הגדולה", ועוד כמה וכמה סרטים וסדרות.

במידה מסוימת, ניתן אפילו לטעון לזכות "300" או "גלדיאטור" מניעים דומים. כך, היצירות דנות בנושאים שמעניינים את הבמאים, ולא באמת מתיימרות לשקף אמת היסטורית או תובנות עמוקות.

הדרך הטובה המורכבת יותר היא – באמת להשתדל ולהראות את ההיסטוריה כפי שקרתה. גם כאן לא יהיה מנוס מחדירת המודרנה, הרי מי שיכתוב את התסריט ויביים יהיו אנשים מודרניים, שלא מסוגלים לחסום לגמרי את מחשבותיהם ואת תחושותיהם בנוגע למה שהם עושים. וזה בסדר, זה מה יש. אבל הניסיון הכן והמאמץ לשחזר מקום וזמן אחרים, פסיכולוגיה ומוטיבציה אחרות, אמונות ותפישות אחרות – אלה דורשים משהו אחר לגמרי.

נתחיל צפייה ב"William (!) Tell" החדש. חמש דקות פנימה, וכבר אוצר בלום של תגליות לגבי שווייץ בשנת 1307:

– מחסן איכרים ממוצע מכיל נשק ושיריון בכמות ואיכות שלא היו מביישות ברון בכל ארץ אחרת.

– יש יופי של כלכלת מזומנים. אוספים מסים במטבעות מצלצלים, ולא בתבואה או בחיות משק, כמו בכל כלכלה אגררית אחרת בתקופה.

– השווייצריות מסתובבות כמו פרוצות בארצות שכנות, ללא כיסוי ראש. השווייצרים מסתובבים בהרי האלפים בחולצות עור נעדרות שרוולים.

– בנו ואשתו של הגיבור האגדי של הפולקלור הפטריוטי השווייצרי ספק טריפוליטאים, ספק כורדים.

ומכאן והלאה הסרט רק מתדרדר.

יש כאלו שאין להם בעיה עם הצגה כזאת של העבר. אני רואה בזה בזבוז של זמן. עדיף כבר לקרוא את המחזה של שילר.

אבל מי שרוצה בכל זאת לצפות במשהו לא רע על חיי וילהלם טל מוזמן לצפות בפרק הראשון מסידרת הטלויזיה "חץ וקשת" מ-1987: