טובה הראל כותבת על הסיפור:
להלן סיפור קצר שכתבתי אודות מפגש כיתתי שהתקיים לפני כ-60 שנה בנושא הקשור לשואה.
הסיפור מוקדש לזכרה של אמי, ריטה טלבלום ז"ל, ניצולת אושוויץ.
מפגש כיתה
כאילו היה זה אך אתמול. כאילו לא חלפו שישים ושתיים שנים. התמונות עולות לנגד עיני, בבהירות, בחדות, בכאב, ואינן מרפות. המפגש של כיתה ו'2 אצלנו בבית.
אפריל 1963, שכונת רמת יוסף בבת ים, רח' אילת 9, קומה שלישית משמאל.
זו הפעם הראשונה מאז התחלתי ללמוד בבית הספר החדש שנפתח בשכונה לפני כשנתיים, שאני מארחת בביתנו את חבריי לכיתה.
כל רעיון המפגש צץ' וקרם עור וגידים, כאשר המורה שרה, מורתי האהובה שבזכותה הפכתי מעולה חדשה חסרת שורשים וחסרת ביטחון ל"כמעט צברית", הציעה שבמסגרת ההכנות לקראת יום הזיכרון לשואה, נראיין ניצול או ניצולה. אך טבעי היה בעיני לנדב למשימה את אימא שלי, ניצולת אושוויץ.
אימא החלה לשתף אותי בקורותיה בתקופת השואה רק כשנה וחצי קודם לכן, בעקבות הפומביות של משפט אייכמן. עד אז לא דיברה, לא סיפרה, לא חשפה דבר מכל מה שאירע בתופת ששמה אושוויץ. והנה, לאחר שישבה צמודה לרדיו, לרוב טרנזיסטור, לאורך כל שידורי הדיונים במשפט, דומה שנפרצו הסכרים. אט אט זרמו הסיפורים: על המסע ברכבת בקרונות הבקר; על המפגש עם מנגלה על הרמפה; על הפרידה מאמה; על הטבעת המספר, 9286 A, בזרועה; על העבודה הסיזיפית; על הקור והרעב.
אף שהייתי נערה צעירה, חשתי את כאבה העמוק של אימא בשעה שסיפרה את סיפוריה, ולכן פניתי אליה בעדינות ובזהירות רבה ושאלתי אם תסכים לשתף את הכיתה שלי בקורותיה. לאחר היסוס קל היא נענתה לבקשתי.
לקראת המפגש היינו שתינו נרגשות מאד. ככל שנקפו הדקות והשעה ארבע התקרבה, גברה ההתרגשות.
זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי לארח, אצלנו בבית, קבוצה כה גדולה של חברים מבית הספר. רוב חבריי לכיתה היו ילדי עולים, כמוני, אבל היו גם שלושה צברים ,ואני תמיד נשאתי אליהם עיניים מעריצות וקיוויתי להידמות להם, להשיל מעלי את הגינונים הגלותיים. החששות שלי היו מרובים – האם יבינו את העברית במבטא ההונגרי הכבד של אמי? האם יכבדו אותה בהתנהגותם? האם ישתוללו כפי שקרה לעיתים קרובות בשעות השעורים בבית הספר?
גם פניה של אמי היו סמוקות מהתרגשות, והיא הייתה עסוקה בסידור ויישור, בפעם המי יודע כמה, של הכיסאות. את רוב הכיסאות שאלנו מהשכנים, וסידרנו את כולם בצורת האות ח' לאורך קירות הסלון. אימא יישרה שוב ושוב את שולי שמיכת הפיקה שפרסה על הספה החדשה, לבל יוכתם הריפוד חלילה, ובדקה את קנקן מיץ הפטל שהניחה על שולחן הפורמייקה, לוודא שהוסיפה מספיק תרכיז, שהטעם ינעם לחבריי. ואז החליטה להוסיף עוד צלוחית, של בייגלה ועוגיות מעשה ידיה, על השולחן, לצד הקנקן.
בשעה ארבע בדיוק, הפעמון צלצל. בידיים רועדות פתחתי את הדלת ולחדר התפרצו כל ילדי הכיתה. בראש, כרגיל, המנהיגים הבלתי מעורערים – הצברים ובראשם יאיר, מלך הכיתה.
הילדים התנפלו על צלוחיות העוגיות והבייגלה, מזגו מיץ פטל, והמיץ נשפך על הרצפה וניתז על שמיכת הפיקה. עקבתי בחשש אחר תגובתה של אמי. היא רק חייכה. נראה שהיא מקבלת את התנהגותם בהבנה, ולא הייתה מאושרת ממני. התחלתי להבין שהמפגש מוצלח, ולשווא דאגתי וחששתי.
אחרי שנזללו העוגיות והבייגלה ביקשתי מכולם לשבת בשקט ולהקשיב לסיפורה של אמי. בקול שקט ורועד, במבטא הונגרי כבד, החלה אימא לספר על ילדותה ונעוריה באחוזה הגדולה בבתלן, על לימודיה באקדמיה למחול בוינה, על הנומרוס קלאוזוס, על השיבה לעיר הולדתה אחרי הפסקת הלימודים, ועל הצו שקיבלו כל היהודים במאי 1944 – להתייצב בתחנת הרכבת עם מזוודה, לצורך יישוב מחדש. היא סיפרה על הנסיעה הארוכה בקרון הבקר, על הפרידה מאמה על הרמפה באושוויץ, ואז הראתה לילדים את המספר המוטבע בחלק הפנימי של זרועה – 9286 A.
באותו הרגע התפרץ יאיר לדבריה. בטון כועס, בנזיפה, אמר לה "למה הסכמת? למה הלכת כצאן לטבח?".
שתיקה רועמת השתררה בחדר. אמי שאלה אותי בהונגרית "מה אמר הילד?". התחמקתי מלהשיב לה. "צאן לטבח" היה צמד מילים קשה מדי להבנתה בעברית, ואני לא באמת רציתי לתרגם את דבריו. אך שאר הצברים הצטרפו ליאיר, ולא הירפו. הם הסבירו לאמי מה כוונתם, סיפרו לה בגאווה על הישראלים, "הצברים הגיבורים", שנלחמו והביסו את האויבים "מעטים מול רבים", והקימו כאן מדינה. חזרו ושאלו אותה בתקיפות, "למה שם, בגולה, היהודים לא התקוממו. למה צייתו לצווים? למה לא נלחמו?".
אמי השתתקה. היא הייתה המומה מהמתקפה, ואני לא ידעתי מה לעשות. השאלות התרוצצו במוחי – האם לומר להם ללכת? האם לדרוש מהם להתנצל בפני אימא, לבקש את סליחתה? ואולי מוטב להתעלם מהתנהגותם ולבקש מאימא להמשיך בסיפורה?
בחרתי באפשרות האחרונה, ועל כך איני סולחת לעצמי עד היום הזה!
ביקשתי מחבריי הצברים להירגע ולתת לאמי לסיים את סיפורה, אך אימא כבר השתתקה, נאטמה, אמרה שאין לה מה לספר עוד.
המפגש הסתיים במפח נפש.
בלילה שמעתי את קול הבכי עולה מחדר השינה של הורי, ואת קולו של אבא מנחם ומרגיע, חוזר ואומר שוב ושוב "ריטה, אל תדאגי, אנחנו נסתדר, אעבוד שעות נוספות".
לא ידעתי במה בדיוק מדובר, אך הבנתי שאמי נפגעה, וזה שבר את לבי. זמן רב התהפכתי במיטתי. למה לא השתקתי מיד את הילדים שתקפו אותה? למה לא עמדתי בתקיפות לצדה של אימא? למה לא יצאתי להגנתה? אבל בתוך תוכי ידעתי שהצורך שלי למצוא חן בעיני חבריי, בעיני הצברים, גבר על נאמנותי לאמי. בושה מלאה את ליבי, ותהיתי – האם אימא תסלח לי אי פעם? האם תצליח להתאושש מהמילים הקשות שהוטחו בה?
כשהתעוררתי למחרת בבוקר, ראיתי את הורי לבושים במיטב בגדיהם. הם הודיעו לאחי ולי שהם נוסעים לתל אביב, ויתכן שלא יהיו בבית כשנחזור מבית הספר. אך בשובי מבית הספר באותו היום, מצאתי את אמי כרגיל, כמו תמיד, במטבח, מבשלת, והבית היה מלא בריחות נפלאים. הכול היה כאילו רגיל, חוץ מתחבושת לבנה שעיטרה את זרועה…המספר המוטבע בה, המספר שהגדיר אותה כקורבן, הוסר.
אך הצלקת נותרה חרותה בזרועה, וגם בליבה, עד סוף ימיה.
בליבי שלי היא מוטבעת עד היום.
סיפור מרגש ומטלטל שכתוב ברגישות. מחייה את התקופה של העולים מ״שם״ מול ילדי המדינה.
כאבתי את האם והילדה.
סיפור מרגש. לא יכולה אפילו לדמיין את הכאב שהיא חשה.