האם האורתודוקסיה היהודית לגווניה, היא זו שתשים קץ למפעל הציוני?

לקראת יום כיפור ד"ר יצחק מלר עושה חשבון עם עצם היסודות של הציונות, ששאפה להקים מדינה ליהודים במולדת העתיקה של העם היהודי, ושואל אם זו היתה טעות, כפי שטענו כבר במאה ה-19 אנשי רוח ידועים ונחשבים.

האם מדינת הלאום היהודי (עברי) המודרנית, הדמוקרטית והליברלית, תגיע אל קיצה מידיה של הדת היהודית עצמה? מסתבר שכך חשבו והתנבאו כמה יהודים חשובים, עוד בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, לפני ובזמן הקונגרס הציוני השישי שהתכנס בבזל באוגוסט 1903. בקונגרס הזה פרץ "פולמוס אוגנדה" המפורסם שהוליד שני מחנות עזי נפש וביטוי – "ציוני ציון" ו"הטריטוריאליסטים". האחד בראשותו של מנחם אוסישקין איש אודסה, והאחר בראשותו של ישראל זנגביל האנגלי מלונדון. שני המחנות ראו עצמם ציונים נאמנים… סיפורו של המאמר הנוכחי מתחיל בהיתקלות מקרית לכאורה בפסקה הבאה:

"להבנת הרקע שעליו התחולל הפולמוס ראוי לדעת, כי מעמדה של ארץ-ישראל כמקום פתרונה המדיני-לאומי של 'שאלת היהודים' כבר היה שנוי במחלוקת שנים אחדות לפני הקונגרס הציוני השישי. אישים נודעים כגון י"ל גורדון (יל"ג), יהודה לייב לוין (יהל"ל) ואליהו וולף רבינוביץ (או"ר) טענו, כי לא יהיה אפשר להקים מדינה יהודית מודרנית בארץ-ישראל בשל השתלטות בלתי-נמנעת של הדת בה. לעומתם סבר מ"ל ליליינבלום, כי בקום המדינה היהודית תקום גם סנהדרין, שתפסוק הלכות ברוח הזמן החדש. י"ל פינסקר חיווה דעתו, כי המטרה אינה 'ארץ קודשנו', אלא 'ארץ משלנו'." מקור הפסקה הוא מתוך הספר "מדינות ליהודים: אוגנדה, בירובידז'אן ועוד 34 תוכניות", אליהו בנימיני, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1990, עמ' 27.

הופתעתי, ותהיתי – מה הפירוש ומה המשמעות דווקא של ההנמקה הזאת, להתנגדות הנחרצת של אותם שלושה (ועוד רבים אחרים, פחות ידועים) להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, והעדפה להקמתו באתרים אחרים על פני הגלובוס, כפי שמרמז שם הספר שממנו הבאתי את הציטוט? שהרי אין טבעי יותר מהקמת מדינה יהודית במקום שבו הייתה קיימת בעבר הרחוק, ורק אליה היו מכוונים הגעגועים של אלפיים שנות גלות בנוסח יהודה הלוי בשירו לבי במזרח: "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב//איכה אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב// איכה אשלם נדרי ואסרי, בעוד// ציון בחבל אדום ואני בכבל ער//יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו//יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב". איך ולמה העזו השלושה לומר באופנים שונים ולרמוז בגלוי "כי לא יהיה אפשר להקים מדינה יהודית מודרנית בארץ-ישראל בשל השתלטות בלתי-נמנעת של הדת בה"!? למה באמת התכוונו? לאור התהליך של השתלטות הדת על החברה הישראלית מאז מלחמת 1967 ועד לימים אלה בהם השתלטות זאת מגיעה לשיא, אמנם לא סופי או סופני עדיין, האם מדובר בנביאים שראו את הנולד לפני 120 שנה ויותר? מי היו אותם שלושה?

אין ספק שהבכיר שבהם היה יהודה לייב גורדון יל"ג (1892-1830), משורר, סופר, פובליציסט, ועורך עברי, נחשב לגדול המשוררים בתנועת ההשכלה. קריאתו בשירו "הקיצה עמי" – "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך" – הפכה לסיסמת המשכילים היהודים של המאה ה-19, ערב הופעת הציונות. הוא לעג לאורתודוקסיה היהודית וניהל מלחמת חורמה בכתיבה לעגנית, סטירית, ונוקבת כנגד הממסד הרבני לגווניו. במקביל, הטיף לחבירה תרבותית בקרב החברות במקום גלותם של היהודים. הוא הסתכסך עם הציונים המדיניים המוקדמים, ושלח את היהודים לכל מקום פרט לארץ ישראל. אבל באותה העת גם חרד לגורל העם והשפה העברית. בסוף ימיו התקרב במקצת ל"ציוני ציון" שהופיעו על הבמה שנים ספורות אחרי מותו. את הביטוי לדעות אלה ניתן לאשש על פי קריאה בשרשרת השירים הבאים לפי סדר הופעתם מהמוקדם אל המאוחר: "בין שני אריות"; "במצולות ים"; "צדקיהו בבית הפקודות"; "הקיצה עמי"; "קוצו של יוד"; "אחותי רוחמה". ובמאמרי המחקר עליהם ועל המכלול של יל"ג (ראו במקורות את המאמרים של חמוטל צמיר והלל הלקין).

יהודה ליב לוין יהל"ל (1925-1844), משורר, סופר, פובליציסט, מסאי, ומתרגם, משכיל עברי מראשוני חיבת ציון. הוא נולד למשפחה חסידית מכובדת, אמידה, ובעלת ייחוס. באופן טבעי התחנך בחדר ובישיבה, אולם בשל תסכולו מאורח חיי ה"אוסטיודן", וסלידתו ממלחמות הדת בין חצרות החסידים השונות לבין עצמן, ובין החסידים למתנגדים, הוא חזר בשאלה והפך לבן נאמן לתנועת ההשכלה החילונית כשכתב "ואז שנאתי את התלמוד ויהי לי כולו כאבן סיזיפוס ליגע בשר ונפש חינם" (ראו במקורות אצל עורך כתביו יהודה סלוצקי ומאמרה של עינת ברעם אשל). הוא כונה "משוררם של החלכאים" ושיריו הם מניפסט סאטירי מצליף באורתודוקסיה היהודית דאז.

אליהו וולף רבינוביץ' או"ר (1932-1853), נולד בפולין אך בנעוריו הגיע לגרמניה. היה בראש ובראשונה עיתונאי ופובליציסט פורה, ועורך מוכר בעיתונות העברית במזרח אירופה של המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. הוא היה איש חיבת ציון וגם סוציאליסט אדוק. מאמריו הופיעו ברוב עיתוני התקופה אך בעיקר ב-"הקול", שם היה גם עוזר העורך הראשי. כתוצאה מרדיפת הסוציאליסטים בגרמניה עבר לפריס ובהמשך ללונדון. בחליפת מכתבים ומאמרים עם יהל"ל ואחרים הוא טען בין היתר, כמו עמיתיו במחנה הסוציאליסטי, כי "הגיעה העת לנטוש את הוויכוחים הכרוכים בדת משום שאין עוד לבסס את חיי העם עליהם!". כמו כן הוא העלה כמה היסוסים ותחושות של חרדה, מבוכה, וחששות ביחס להתיישבות היהודית בארץ ישראל, שמא יהא המפעל בארץ טרף למנצלים ועושקים, שהרי הפועלים וההמון הפרולטרי טרם באו אל הציונות: "היכול נוכל לדבר על לב עניי עמנו, לנתקם מזרועות הוריהם ואוהביהם ולשלחם לארץ צייה וחרבה, למען ישדדו אדמה בעוד אשר אנחנו יודעים כי המה לא יקצרו את הזרע אשר זרעו בדמעה" (ראו במקורות את המאמרים של אברהם שמואל שטיין וגדעון קוץ).

חיבור של שלושתם, העומדים מאחורי אותה הנמקה דלעיל, מצאנו בטקסט הבא:

"יהל"ל פרסם כאן את המאמר 'עורו ישנים' (המגיד,1881 : 34), מאמר התומך בהתלהבות בהתערות היהודים ברוסיה [בנושא זה כתב דוד גורדון, עורך המגיד באותו הזמן, את מאמרו 'עם ישראל צריכים פרנסה' (המגיד 1881 : 37-36) ובו קרא לעלייה המונית לארץ ישראל, שתהפוך את היהודים בה לרוב]. חודשים מספר לאחר מכן פרסם יל"ג את המאמר 'גאולתנו ופדות נפשנו' בהמליץ (1882: 12), ובו קרא להגירה המונית לאמריקה, כפתרון למצוקת הפליטים. בעקבות הפוגרומים [סופות בנגב] וגילויי האנטישמיות בקרב הוועד הסוציאליסטי המרכזי, שינה יהל"ל את דעותיו והצטרף לתומכי חיבת ציון. בנושא זה הוא פרסם מאמרים גם בכתבי-העת האחרים, בעיקר בהשחר ובהמליץ. במאמר 'למסע מחנות' (המגיד 1882 : 12) חזר בו יהל"ל מתמיכתו בהגירה לאמריקה וקרא לחיזוק היישוב היהודי בארץ ישראל. או"ר, סוציאליסט ממשתתפי הקול, פנה אל יהל"ל והעלה בפניו כמה היסוסים ביחס למצבם הכלכלי הקשה של היהודים בארץ ישראל, שאינו עולה בקנה אחד עם הדימוי הרומנטי של עבודת האדמה ('מזה אחד ומזה אחד', המגיד, 1883 : 20)" (מתוך לקסיקון העיתונות העברית).

נראה כי בהמשך הזמנים, כולל אחרי הקונגרס הציוני השביעי בבזל ב-1905, שם בוטלה תוכנית אוגנדה, יהל"ל ואו"ר אמנם נשארו "טריטוריאליסטים" אך במידה פחותה ופחות בוטה…

אחרי שהתוודענו לשלישיה דנן, ועל רקע אישיותם ודעותיהם – משכילים, חילונים, ציונים, אשר בנעוריהם היו דתיים למהדרין ולפיכך ידעו היטב מהי הדת והדתיות – יש לגשת לניסיון לפרש ולמשמע את אותה הנמקה מוזרה לכאורה, "כי לא יהיה אפשר להקים מדינה יהודית מודרנית בארץ ישראל בשל השתלטות בלתי-נמנעת של הדת בה", לאור השינויים בחברה היהודית-ישראלית בעשורים האחרונים מאז מלחמת 1967, כאן במדינת היהודים.

ראשית, חלקו הראשון של המשפט התברר בדיעבד כנבואה כוזבת כי "מדינה יהודית מודרנית בארץ ישראל" הוקמה! ניתן אולי לשנות חלק זה במשפט כאילו היה כתוב-נאמר "כי לא יהיה אפשר לקיים לאורך זמן מדינה יהודית מודרנית בארץ ישראל". שנית, מה פירוש "מודרנית"? האם הכוונה לרוח הזמן במובן של דמוקרטיה מסוג כזה או אחר, רוח של ליברליזם וזכויות אדם ועוד כהנה וכהנה. כאן יש לשים לב לכמה נתונים – יל"ג הלך לעולמו ב-1892, לפני 'פרוץ' הציונות המדינית, ולפני מלחמת העולם הראשונה, בעוד יהל"ל ו-או"ר נפטרו בסוף שנות העשרים של המאה ה-20, כך שהם כן חוו את מלחמת העולם הראשונה, הקמת חבר הלאומים, 14 הנקודות של ווילסון, זכות ההגדרה העצמית של עמים על רקע עליית הלאומיות, הקונגרסים הציוניים ה-14 וה-17, והופעת הדמוקרטיות הליברליות המערביות בהן קיימת באופן מהותי הפרדה בין הדת למדינה בדרגות שונות. נדמה כי "מודרנית" הכוונה באופן כללי היא לאותו כיוון חילוני ליברלי שבו ילכו המדינות המערביות.

החלק השני של המשפט, "כי לא יהיה אפשר להקים [או לחילופין, לקיים לאורך זמן] מדינה יהודית מודרנית בארץ ישראל בשל השתלטות בלתי-נמנעת של הדת בה", מעלה כמה וכמה שאלות-תהיות כמו: האם יש סתירה פנימית בלתי-פתירה בין "מודרנית" לבין השתלטות הדת בה?; במידה ותקום מדינה כזאת באוסטרליה, או אלסקה, או באפריקה, או בבירובידז'אן, הסיכוי להשתלטות הדת שם תהיה פחותה?; ואולי בכלל מה רע בכך שמדינת היהודים תהיה דתית (תיאוקרטיה)?. ובכן, מבחינת השלישיה הזאת זה רע! ולכן עדיפה מדינה מודרנית שבה ההשתלטות של הדת תהיה בעלת סיכוי קטן!

אם כן, מה הקשר הגורדי הזה בין ארץ ישראל, ארץ הקודש, ערש המונותיאיזם היהודי, מקום בו הייתה ללאום היהודי בעבר הרחוק טריטוריה, ריבונות, ומלכות, לבין אי היכולת לקיים שם מדינה מודרנית? האם האנטי-דתיות של השלישיה הזאת העבירה אותם על דעתם? צריך לזכור שמדובר בכל מקרה ביהודים שחזרו בשאלה והאמינו בנאורות, בלאומיות, ובדמוקרטיה, ושהביקורת הקטלנית שלהם הייתה בעיקרה על הממסד הדתי – על הגזענות הטבועה בו, על חוסר-יכולתו לקבל אומה שלא מעוניינת בהיבריס בנוסח "אתה בחרתנו/ העם הנבחר/ עם סגולה/ אור לגויים", על חיבתו ל"גטואיזם", ועל אי-רצונו הגאוותני להיות ככל העמים. לכן, הם כנראה חששו עד מאוד כי בארץ הקודש חזרת הדת היא בלתי-נמנעת, ואז נחזור אחורה לתקופת בית ראשון, לתקופת בית שני, לתקופת מרד בר-כוכבא, תקופות שתמיד הסתיימו באסונות לאומיים, ומי יתקע לידינו שגם הקמת בית שלישי לא תסתיים באותה הצורה? כלומר, האם מבחינת השלשה הזאת מודרניזם ודתיות הם אוקסימורון, איפכא מסתברא? את רשימת הקושיות הזאת ניתן להמשיך בהתפלפלות אינסופית ובספקולציות אין קץ, ובסיכומו של דבר אין זה חשוב כל כך, כי התשובה הפרגמטית מצויה כיום בידינו ומתרחשת לנגד עינינו – הדבר שקרה לחברה היהודית-ישראלית בעשורים האחרונים מאז מלחמת ששת הימים, השתלטות בלתי-נמנעת של הדת בה, ובלימת קדמה בעליל!

הבה ונפרט זאת בראשי פרקים

עד קו פרשת-המים ההיסטורי – מלחמת 1967 – מדינת ישראל והחברה היהודית שלה צעדו אט אט בתלם הציוני הקלאסי: מדינת לאום יהודית ודמוקרטית; חילונית; מודרנית; סוציאליסטית במידה רבה; מדינת סעד מודרנית בדגם שמתקרב לזה הסקנדינבי; ועוד. הייתה נטייה והיה כיוון, והייתה דרך והיה חזון והייתה מטרה.

או אז, אחרי הניצחון המזהיר באותה מלחמת אין ברירה, הכיוון של התלם במעלה הגבעה התהפך, והפך למדרון חלקלק וחמקמק – כיוון זרימת השתן בגופם של היהודים וההנהגות שבחרו (משמאל ובהמשך מימין) התהפך! במקום לזרום כלפי מטה לפי חוקי ניוטון הוא החל זורם כלפי מעלה, ואט אט התנחל בעמקים שבין קפלי המוח, התמקם שם, ויצר ביצות בהן התפתחו במקום יתושי אנופלס, זן מוטציוני חדש בשם יתושי היבריס… אלה יצרו מחלה חדשה-ישנה, קדחת מסוג שכבר ידוע בהיסטוריה האנושית, מחלה שכביכול הודברה, ושלביה אירעו בנו, בתוכנו ולעינינו הסומות.

באופן כללי: "קיצוניזציה" של כל מה שכבר מתקיים; "ימיניזציה" של המשטר החברתי כלכלי בכיוון של קפיטליזם חזירי ונאו-ליברליזם שמרני כולל דכוי של היתר; "דתיזציה" של הפרט, הפרהסיה, והציבור; מעבר הדרגתי מליברליזם לשמרנות בחשיבה ובמעשה; מה שמוביל לקיטוב, פילוג, ושסעים עד לסף של מלחמת אזרחים תרבותית; והשלב הסופי – מעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה.

אלו שלבי ההתדרדרות: אזרחים התחילו להאמין כי אנו מעצמה אזורית בלתי-מנוצחת בעזרת השם/הנס וגם בלעדיו; קמה תנועת ארץ ישראל השלמה בעלת התיאבון הבולמי;  צמח גוש אמונים בהובלת ה"קוקיזם" החדש בנוסח אתחלתא דגאולה, ובמקום תורה עם דרך ארץ, קידוש האבן והאדמה תוך העדפתה על פני קדושת החיים וערך השוויון; מה שהוביל לתנועת ההתנחלות על שלל גווניה וצורותיה; פרצו מלחמות חוזרות ונשנות ללא ניצחונות וברוב המקרים מלחמות יש ברירה; הופיעה תופעת המכינות הקדם-צבאיות התורניות והגרעינים התורניים כאצבע בעין, כשהמטרה היא כיבוש עמדות ציבוריות בצבא, בחינוך, בשירות הציבורי, וכדומה, כמו הקונסורציום מבית מדרשה של מכינת עלי, פורום קהלת, ועוד; עלה כוחם של הזרמים הכהניסטיים-משיחיים, עד כדי פיתוח וביסוס התשוקה לבניית בית מקדש שלישי על הר הבית כולל הקרבת קורבנות!; התרחשה השתלטות פוליטית של הציונות הדתית הקיצונית בשת"פ עם החרדים לגווניהם על סדר היום הממלכתי, על אף היותם מיעוט, תוך רכיבה בת שני עשורים על גבו של הליכוד ונתניהו;  הופיעה אי-יציבות פוליטית שמוליכה למערכות בחירות כל כמה חודשים; הנסיון לבצע הפיכה המשטרית; ניסיונות ההשתלטות על התקשורת; והתקשורת עצמה הפכה לגדושת מלל, פרשנות, פאנליזציה, ואינפלציה של מומחים מטעם לכל דבר, ברברת 24/7 עד כדי איבוד לדעת, תעמולה במסווה של חדשות ובסך הכול; הכחדה של מושגים כמו אמת, אמינות, אמון, והפיכת כל שקר לאמת חדשה לשעה.

וברקע כל אלו מעל חמישים שנים של כיבוש ושליטה על עם אחר, שמובילים להשחתה מוסרית, אפרטהייד, וצמיחה של דורות של אזרחים לאומנים שמרנים. והרוצה להבין יבין ויחוש בחלקלקות של המדרון…

האם לזה התכוונו אותם שלושה שלפני 120 שנה ויותר כתבו וניבאו: "כי לא יהיה אפשר להקים [או לחילופין לקיים לאורך זמן] מדינה יהודית מודרנית בארץ ישראל בשל השתלטות בלתי-נמנעת של הדת בה"??? לעניות דעתי, התשובה היא חיובית! והספקן ישאל: וכי זה לא היה יכול לקרות אילו הייתה מדינת היהודים קמה בערבות אוסטרליה, או אלסקה, או בג'ונגלים של אוגנדה? ובכן, חלק ניכר מתהליכים אלה אכן יכלו לקרות גם שם, אבל חלק אחר יכול לקרות רק בארץ הקודש, כי רק בה לדת יש חשיבות ומעמד, הרבה יותר מאשר באלסקה רחמנא ליצלן! וזה היה כנראה מקור החששות של אותם שלושה ואחרים. ובמקביל, דעתו של י"ל פינסקר, שמופיעה בסוף אותה פסקה המצוטטת בראשית המאמר, כי "המטרה אינה 'ארץ קודשנו' אלא 'ארץ משלנו'" – היא זו שמופרכת בימים אלה ממש! פינסקר וממשיכי דרכו חשבו על ארץ משלנו, כמו אצל כל העמים, ולא הבינו שבארץ קודשנו, בהכרח תגיע הדת לשליטה, על התוצאות שפירטתי למעלה.

הערה

בסיס הבסיסים של האמירה דלעיל והטריגר האמיתי הייתה התערוכה והקטלוג "על תקוות וחלופות אחרות" של האמנית נטע ליבר שפר, המוצגת בימים אלה במוזיאון תל-אביב לאמנות.

מקורות

אליהו בנימיני, מדינות ליהודים: אוגנדה, בירובידז'אן ועוד 34 תוכניות, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1990.

חמוטל צמיר, "בושתה של רוחמה: י"ל גורדון, הציונות וציון", בתוך: איריס פרוש, חמוטל צמיר, חנה סוקר-שווגר (עורכות): הספרות והחיים: פואטיקה ואידיאולוגיה בספרות העברית החדשה: למנחם ברינקר ליובלו, הוצ' כרמל, ירושלים, 2011, עמ' 332-279.

הלל הלקין, "היכן היא מולדת היהודים?", בתרגום צור ארליך, אתר מידה, 13.05.2016 [פורסם לראשונה באנגלית במגזין 'מוזאיק'].

יהודה לייב לוין, זכרונות והגיונות, ההדיר וצירף מבוא והערות: יהודה סלוצקי, הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים, 1968 [בכלל ובפרט עמ' 45 משם הציטוט במאמר הנוכחי].

עינת ברעם אשל, "השכלה, סוציאליזם ולאומיות בשירת יהל"ל", בתוך: איריס פרוש, חמוטל צמיר, חנה סוקר-שווגר (עורכות): הספרות והחיים: פואטיקה ואידיאולוגיה בספרות העברית החדשה: למנחם ברינקר ליובלו, הוצ' כרמל, ירושלים, 2011, עמ' 276-254.

אברהם שמואל שטיין, "פאתוס לאומי וסוציאלי", דבר, 3 ביוני 1955 [מופיע בפרויקט בן-יהודה].

גדעון קוץ, "אסטרטגיות תקשורתיות של הסוציאליסטים העברים הראשונים באירופה", קשר, 43, קיץ 2012, עמ' 46-40.

ציטוטים מתוך: לקסיקון העיתונות העברית במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה (ירושלים, מוסד ביאליק בשיתוף בית-הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג, אוניברסיטת תל-אביב, 1992), עמ' 135-117; הציטוט במאמר הנוכחי הוא מעמ' 130-129 שם.