חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על יצירת המחול "זיכרון דברים"
יצירת המחול "זיכרון דברים", של הרקדן והכוריאוגרף רמי באר ללהקת המחול הקיבוצית, הועלתה לראשונה בשנת 1994, הוצגה ברחבי העולם וזכתה לשבחים, והיא שבה כעת לבמות ברחבי הארץ.
זהו מופע מחול עוצמתי בשפתו התנועתית, המבוצע בצורה מרשימה. בהפקתה המקורית ב-1994, היצירה עסקה בזיכרון השואה, אך בלמעלה משלושים השנה שעברו, החברה הישראלית חוותה טראומות קולקטיביות מבחוץ ומבית. ההתנגדות, המגולמת ביצירת המחול, אקטואלית ביותר. כמה יפה הצעירים החטובים רוקדים מחאה!
בעומק הבמה ניצבת סדרה של לוחות רחבים עם רווחים צרים ביניהם, עם מדפים נשלפים משני צידי הלוחות. זהו רעיון הנדסי שימושי לעיצוב הבמה עם אביזרים שמעלים את הרקדנים לגובה.
בתחילת היצירה ובסיומה נשמע ציטוט מתוך קהלת: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם …עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא … עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם". לצד סצינות ריקוד קבוצתיות, המביעות מנוסה, בעתה, ומחאה, על רקע פסקול של שקשוק גלגלי הרכבת, ישנם גם ריקודי זוגות אינטימיים עדינים.
רמי באר מבקש להזכיר לנו: שליחת אנשים אל מותם, וקשרי אהבה – שניהם מעשי ידי אדם, ובכוחנו לבחור.
צפו בקדימון ל"זיכרון דברים":
ד"ר ניסים כץ, חבר יקום תרבות, ממליץ
על הספר "נדודים"
האנטומיה של הנפש הנודדת: על "נדודים" מאת אולגה טוקרצ'וק.
הספר "נדודים" (במקור הפולני Bieguni) אינו רק רומן: הוא חוויה קיומית; אטלס של הנפש האנושית; ומסע פילוסופי שחורג מגבולות הזמן והמקום. אולגה טוקרצ'וק, שהפכה לאייקון ספרותי עולמי לאחר זכייתה בפרס מאן בוקר הבינלאומי על ספר זה (ובהמשך בפרס נובל לספרות), הוכיחה כאן את גדולתה – היכולת ללכוד את התזזיתיות של העולם המודרני ולצקת לתוכה משמעות עמוקה.
הגדולה של טוקרצ'וק ב"נדודים" טמונה בסגנון הייחודי שלה, אותו היא מכנה "רומן קונסטלציוני" (מערכתי/כוכבי). הספר בנוי מפרגמנטים – שברי סיפורים ומסות שנעים סביב ציר הנדודים. במשך כמעט 400 עמודים, טוקרצ'וק חגה סביב הנושא, מלטפת אותו מכיוונים שונים – מריאליזם מיסטי ועד דיוק אנטומי – מבלי להגיע למסקנות חד משמעיות או לכפות נרטיב ליניארי. היא דורשת מהקורא להתמסר לחוסר הוודאות, ממש כמו הנווד עצמו.
זכייתה בפרס נובל הוענקה לה על "דמיון נרטיבי שבתשוקה אנציקלופדית מייצג את חציית הגבולות כצורת חיים". מוטיב זה מגיע לשיאו במונולוג המצמרר של אחת הדמויות, המייצגת את כת "הביגוני", המאמינים כי הרוע יכול לתפוס אותנו רק כשאנחנו עוצרים. "תתנודדי, תהיי בתנועה, כל הזמן בתנועה", אומרת לה הנוודת החנוטה, במונולוג שמשלב דרגה זהה של פיכחון ופרנויה. "רק ככה תצליחי לחמוק ממנו. זה ששולט בעולם, אין לו שליטה בתנועה, והוא יודע שהגוף שלנו, כשהוא בתנועה, הוא קדוש, ורק כשאת מתנועעת את יכולה לברוח ממנו. הוא שולט בכל מה שנייח וקפוא, בכל מה שנרפה ועצל. ועל כן תזוזי, תתנודדי, לכי, רוצי, הימלטי — כי ברגע שתשכחי ותעצרי, יאחזו בך ידיו הענקיות, יהפכו אותך לבובה על חוט, ונשימתו המצחינה מעשן ומגזי פליטה ומהמזבלות הגדולות שבשולי העיר תאפוף אותך".
רגע לפני הסוף, לאחר שחגה סביב המהות של המסע לאורך הספר כולו, טוקרצ'וק מציגה תיאוריה מזקקת, כזו המדברת לחלק העמוק ביותר בנשמתו של כל מי שנדד בחייו. היא מתארת את שלושת השלבים בתהליך הפסיכולוגי של הנדודים, אותם ניתן לבחון ברגע האינטימי והפגיע ביותר – רגע היקיצה באמצע הלילה במקום זר.
השלב הראשון הוא האשליה המנחמת אך הכוזבת: "אני חושב שאני בבית ונוכח שטעיתי". השלב השני הוא הדיס-אוריינטציה המוחלטת: "אני לא יודע איפה אני". אך דווקא אז מגיע השלב השלישי והמכריע, רגע ההארה והשחרור האמיתי: "לא חשוב איפה אני". במשפט המחץ הזה, טוקרצ'וק משחררת את הגיבורים ואת הקוראים מהצורך בשייכות גיאוגרפית, ומגדירה את הבית לא כמקום, אלא כמצב תודעתי של קבלה.
העיסוק בנדודים מהדהד הרבה מעבר לפילוסופיה אישית. כסופרת פולניה המודעת להיסטוריה של ארצה, טוקרצ'וק מציגה את ה"עצירה" וה"קיבוע" ככלי נשק של משטרים טוטליטריים. הטוטליטריות שואפת לקטלג ולמספר אנשים, לקבע גבולות. התנועה המתמדת היא אקט של מרד פוליטי. בהקשר זה, רוחם של היהודים מרחפת מעל היצירה. היהודי הנודד, דמות ארכיטיפית של גלות, הוא ה"ביגוני" הקדמון. טוקרצ'וק מבינה כי הקיבעון הלאומני הוא קרקע פורייה לשנאת האחר ולשואה, ועבורה, חציית הגבולות – וההגעה להכרה ש"לא חשוב איפה אני" – היא התרופה לפשיזם ולגזענות.
לסיכום, "נדודים" הוא יצירת מופת שזיכתה בצדק את מחברתה בפרסים היוקרתיים בעולם. זהו ספר שמזמין את הקורא לארוז את תודעתו ולצאת למסע שבו היעד פחות חשוב מהתנועה עצמה.
