אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי – איך לזכור? מפרעות קישינב עד חרבות ברזל

ברשימה ששוב אקטואלית, ואולי תמיד היתה ותמיד תהיה אקטואלית, אפרת ישראלי שואלת איך על "הנותרים" לזכור את המתים ומצטטת מהשירה העברית.

המערכת

מה מביא אדם בריא בן 31, נשוי ללא ילדים, לכתוב שיר שהוא מעין צוואה. צוואה המורה כיצד לספוד לו לאחר מותו, כמה להצטער על לכתו, ואיך לזכור את דמותו ואת הווייתו, כפי שמבקש חיים נחמן ביאליק בשירו "אחרי מותי":

אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:

הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;

אדם הולך לעולמו ברשות היחיד או ברשות הציבור. כשנפטר ממחלה, זיקנה, התאבד, הוא מת ברשות היחיד. כשהוא מת ברשות הציבור הוא חלל מערכות ישראל או חלל פעולות איבה. מותיר אחריו חלל במשמעות של מקום ריק, נקב בחליל. מדוע קוראים למתים ברשות הציבור חללים, כאילו הם עצמם המקום הריק? הרי הם היו מישהו ולא העדרו של אותו מישהו, ומן הראוי לציין ולזכור את האדם שהיה ולא את העדרו.

חלל הוא גם המרחב מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ. הוא למעשה היקום עצמו, כל כולה של הבריאה, הבריאה שאנו רואים ויודעים אותה, וגם מה שהוא בגדר הנסתר ויש עדיין לגלותו. אם כך וככלות הכול, אולי המילה חלל דווקא כן מתאימה למי שמת ברשות הציבור, שכן החלל הוא גם רִיק וגם יקום, הוא האין המוחלט והיש האין סופי, החור בחליל שבלעדיו החליל אינו יכול להשמיע את קולו.

***

אמי שושנה מתגוררת בדיור מוגן ומשתתפת בחוג הכתיבה "תמונות מספרות", והיא סיפרה לי שנושא המפגש האחרון היה "אני והסבתא". משתתפות החוג הן נשים בגיל ממוצע של 85, כלומר הסבתות שלהן נולדו בשנת 1900 לכל המאוחר. אמי הקריאה לי מה כתבה על סָבָתָהּ אסתר:

"בשנת 1948 הייתי בת תשע והתגוררתי עם הוריי שמחה ויצחק, ועם שני אחיי הצעירים ממני, ברחוב שמואל הנביא בירושלים. ביתנו עמד בקו הראשון של הגבול עם ירדן. עוד לפני מלחמת העצמאות, בעת המצור על ירושלים, ראינו מהמרפסת את השיירות להר הצופים. ראינו גם איך הופגזה ונשרפה 'שיירת הדסה', שהובילה אחיות ורופאים להר הצופים ביום 13.4.1948. יום אחד צלף ירדני ירה כדור שהגיע לתוך דירתנו שהייתה בקומה השנייה. הכדור עשה חור במראה שהייתה מחוברת לשידה בחדר ההורים. נבהלנו מאוד, ואבי הלך להגיד ברכת 'הגומל' בבית הכנסת. בפרוץ המלחמה הצבא החרים את כל הבתים ברחוב שהיו קרובים לגבול. אבי גויס, ואני ברחתי עם אמי ושני אחיי לחצר בשכונת הבוכרים, שם התגוררה סבתי אסתר, אימו של אבי. אני זוכרת את סבתי כאשה עם לב טוב שאוהבת לעזור ודואגת לכולם. הייתה לה פתיליה בחצר, עליה הניחה קומקום גדול ומעליו קומקום קטן. בקומקום הגדול היו תמיד מים רותחים, ובקטן תמצית תה. הייתה לסבתי גם קופסה עם חתיכות סוכר קטנות שהייתה מכינה לבד; היא בישלה את הסוכר, נתנה לו להתקרר ואז חתכה אותו בצבת. סבתי אסתר נהרגה מרסיסי פגז במלחמת העצמאות, כאשר יצאה מהחצר לעזור לשכנים שצעקו ברחוב".

החמאתי לאמי בהתרגשות, וסיפרתי לה שכבר שנים לא חשבתי על סבתא אסתר. אמי נאנחה ואמרה שחבל שאין לה תמונה של הסבתא להראות לבנות החוג. בעבר הייתה לה, אולם היא כבר שנים לא נתקלה בה. שאלתי עד כמה היא זוכרת את מה שקרה ביום האסון. לדבריה האירוע התעמעם בחלוף השנים, זיכרונה מתמצה בכך שהיו הפגזות כששהו במקום המקלט בשכונת הבוכרים, ואחר כך סיפרו לה שסבתא אסתר יצאה החוצה ונהרגה מרסיסי הפגז. בת כמה סבתא הייתה כשנהרגה? אמי לא יודעת. ציינתי לעצמי שככל הנראה אמי ניהלה את מחסן הזיכרונות שלה באופן שהטראומה של הפינוי מהבית חיה ונוכחת אצלה, יותר ממותה של סָבָתָהּ במלחמה.

בשיחות המשפחתיות בהן אמי סיפרה על ילדותה המלחמה והפינוי מהבית בשמואל הנביא היו מוטיב חוזר. היא דווקא השתמשה במילה אחרת – "ברחנו" – ואני זאת שמשום מה מתעקשת לתת למה שקרה אופי קצת אחר. לעיתים רחוקות אמי גם ציינה שסָבָתָהּ נהרגה, אבל לא התעכבה בפירוט על האירוע. הוריה של אמי לא הזכירו את מותה של סבתא אסתר בפניי ובפני יתר הנכדים. אולי חשבו שזה לא מתאים לספר לְילדים קטנים, ובחלוף הזמן הנושא נדחק לתהומות השכחה.

שאלתי את עצמי איפה אפשר למצוא תמונה של סבתא אסתר, והאם יש אזכור שלה במקום כלשהו? ידעתי על קיומו של מאגר חללי מערכות ישראל, ובדקתי אם יש משהו דומה שמתעד את נרצחי פעולות האיבה, מתוך מחשבה שיש סיכוי קלוש שהיא תופיע שם. להפתעתי מצאתי אותה באתר האזרחים חללי פעולות האיבה, שמנהל הביטוח הלאומי – אסתר שמואל ז"ל, בת 70 במותה, ותמונה שלה עם מטפחת כהה לראשה, עיניה טובות והיא מחייכת בפה סגור.

תולדות חייה ונסיבות מותה פורטו על עמוד שלם שסיכומו: נולדה בעיר טיביליסי שבאזרביג'אן בתרל"ח (1878); נישאה למרדכי ונולדו להם הבת מרים והבן יצחק; המשפחה ברחה לטורקיה אחרי המהפכה הרוסית בשנת 1917; בשנת 1923 הגיעו לארץ ישראל בדרך חתחתים מכיוון לבנון; אסתר התאלמנה וגרה עם משפחת בתה מרים בשכונת הבוכרים. וגם "היא הייתה ידועה כאישה צדקת למופת ועוזרת לנזקקים, שומרת מצוות שכל חייה בירושלים נהגה ללכת מדי שבת לכותל המערבי". תאריך פטירתה כ"ג באייר תש"ח, 1.6.1948, ביחד עם עוד 13 אזרחים שנהרגו באותו יום בהפגזות העזות בירושלים.

קראתי ובכיתי. מדובר באשה צדקת, שאחרי נדודים ותלאות רבות בחייה הגיעה לארץ ישראל, רק כדי למות כאן מפגז, והיא אפילו לא על "מפת הזיכרון" שלי. עד כדי כך היא לא הייתה בתודעתי, שכאשר כתבתי פוסט בפייסבוק לכבוד יום ירושלים 2024, שהתחיל במילים "אני ירושלמית", ציינתי מדוע אני מחוברת לירושלים במובן העמוק של המילה, על אף שאיני מתגוררת בה משנות העשרים שלי, אולם את הדבר החשוב והמשמעותי מבחינת ההיסטוריה המשפחתית לא כתבתי – סבתא אסתר הקריבה את חייה כדי שאני אוכל להיוולד בעיר הזאת ולחיות בה.  

אחרי שנרגעתי מהסערה שעורר אצלי האיזכור והתיאור של סבתא אסתר באתר, שלחתי את הקישור לאמי. היא חזרה אלי נרגשת ונסערת. היא תהתה מי סיפר להם את כל מה שכתוב שם עליה, ועניתי לה שזה לא משנה מי, העיקר שמישהו טרח לכבודה ויש לה תיעוד בעולם. אין כָּמוֹךְ, אמי התלהבה, עכשיו אוכל לשלוח את הקישור לנשים בקבוצת הווטסאפ של החוג, והן תראינה את התמונה של סבתא שלי.

נדבקתי בהתלהבותה של אמי, ושלחתי את הקישור בקבוצה המשפחתית המורחבת. הנכדים של אמי, שהם הנינים של אביה יצחק, ובני הנינים של אימו אסתר, הודו לי בהתרגשות. הם כתבו שלא ידעו דבר על סבתא אסתר ועל נסיבות פטירתה, וכמה טוב ששיתפתי אותם. ייסרתי את עצמי איך הגענו למצב שבו אינם יודעים? הרי מדובר בבת משפחתם שחיה כאן ונהרגה במלחמה להקמת המדינה.

בעקבות השיתוף התחיל ויכוח בקבוצה. חלק הביאו את מותה של סבתא אסתר כהוכחה לכך שפעם המצב במדינה היה יותר קשה ממלחמת "חרבות ברזל", הנמשכת כבר תשעה חודשים בזמן הכתיבה, ולכן לא צריך להתייאש, וחלק טענו שהמצב במדינה הוא ללא תוחלת ו-"הקרב ימשיך כנראה לעולם". הוויכוח הפסיק אחרי שנשלחה תמונת הנכד התינוק תכול העיניים של אחותי, האוכל בננה בפעם הראשונה, וכולם עברו להתמוגג ממנו.   

חיים נחמן ביאליק לא היה חלל אלא מת ברשות היחיד. לו ולאשתו מניה לא היו ילדים, אך הזיכרון שלו אחרי פטירתו לא תלוי בבני משפחתו. הציבור זוכר היטב אותו ואת יצירתו, בילדותנו למדנו את שיריו בגן, ניתחנו יצירות נוספות שלו בבית הספר, ואנו, כעם ומדינה, זוכרים אותו כאיש דגול. לעומת זאת הזיכרון של סבתא אסתר, שמתה ברשות הציבור, תלוי לגמרי בצאצאיה.

אם כך, סבתא אסתר אהובה, דעי לך ששמך, תולדות חייך, ותמונתך, חיים וקיימים לא רק באתר ההנצחה של הביטוח הלאומי, אלא גם בקבוצת הווטסאפ המשפחתית של צאצאייך. ועכשיו לא רק אני, הנינה, זוכרת אותך, אלא גם בני הנינים. לחלק מהם יש כבר ילדים שאמנם הם קטנים, אבל גם הם יידעו בבוא היום.

ועוד דעי לך סבתא אסתר, שהצַדִּיקוּת והלב הטוב עברו בירושה לנינתך נורית שהיא אחותי. נורית היא עובדת סוציאלית במקצועה ובנשמתה, תמיד מחפשת כיצד לעזור ואכפתית לכל מי שמסביבה. היא עבדה שנים רבות במחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי, טיפלה שם גם בשיקום נפגעי פעולות איבה, ובמהלך עבודתה הוזעקה לעזרה ראשונה בעת פיגועי חבלה בירושלים והסביבה. הלב הטוב שלך סבתא אסתר ממשיך לפעול ועוד ימשיך.   

****

קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,

וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!

האם יש זמן שמתאים לאדם למות בו, ומי קובע שהוא מת טרם זמנו? מן הסתם יהיה זה מי שנשאר בחיים אחריו. האם סבתא אסתר מתה קודם זמנה, או שגיל 70 היה המועד המדויק שלה, אחרי שחייתה חיי תהפוכות אך בכל זאת זכתה לילדים ונכדים. האם היה זה הזמן הנכון של ביאליק, שנפטר בגיל שישים ללא צאצאים, אך עוד בחייו היה יוצר פורה ואגדה מהלכת? ביאליק אמנם הספיק ליצור הרבה נכסי צאן ברזל ספרותיים, והיה חלק מתחיית העם היהודי בארצו, אבל הוא נפטר בגיל שהיום נחשב צעיר.

טוראי יובל כהן ז"ל, בן עפרה ושלמה, בן דודי מצד אבי, נפל בגיל 19 במלחמת שלום הגליל. שִׁירַת חייו כאדם בוגר נפסקה בתחילתה, כאשר נעלם באחת להוריו ואחיותיו ולבני המשפחה, החברים, והמכרים. היו לו בוודאי עוד מזמורים רבים באמתחתו והכל אבד לעד. בדף הזיכרון באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל מסופר על יובל. הוא נולד וגדל באשקלון והיה תלמיד מצטיין. מורותיו זוכרות אותו כ-"פעיל, תוסס, מתעניין… האידיאל של מורה הזוכה בתלמידים שותפים ושווי-ערך". היה חבר בתנועת נוער ובמועצת התלמידים, ספורטאי בתחומים שונים, וגם ניגן על גיטרה, כינור, ופסנתר. בשל ציוניו הגבוהים, הוצע לו לשרת במסגרת העתודה האקדמית, אך הוא העדיף לשרת בחיל קרבי וגויס לשריון.

ביום י"ח בסיוון תשמ"ב, 9.6.1982, שלושה ימים לאחר פרוץ מלחמת שלום הגליל, הוא נפל בקרב בעין-זחלתה, לבנון.

כשיובל נפל הייתי חיילת בת 20. משפחתו הקרובה וחבריו ידעו איך פעל בעולם והתוודעו לאישיותו מקרוב, אך אני לא הכרתי אותו לעומק. חלק ממה שכתוב בדף הזיכרון היה חידוש עבורי כשקראתיו לראשונה. נפגשנו פעמים ספורות בשנה והתקשורת במשפחה הייתה אחרת, במיוחד כשמדובר על מגורים בערים שאינן קרובות – ירושלים ואשקלון. היום יודעים הרבה יותר, גם אם מדובר במשפחה שגרה בשתי יבשות שונות.

אם כך כיצד התגבש הזיכרון של יובל? המשפחה הוציאה ספר על חייו ונסיבות מותו; הדוד מוטי כהן כתב עליו כמה שירים; הייתה אזכרה שנתית בבית הקברות, שלאחריה אירחו הוריו בביתם בשכונת אפרידר באשקלון את המשתתפים. כשמדובר בבחור כה צעיר, הזיכרון שלו גולש ממה שכן הספיק בחייו לפוטנציאל שלא התממש, למה שיכול היה להיות ולא קרה. זהו זיכרון ללא גבולות ברורים וידועים, שמציאות ודמיון מתערבבים בו, וכל אחד ממי שהכיר את יובל חוֹוֶה אותו בצורה אחרת.

בחלוף השנים הוריו של יובל נפטרו, הבית באשקלון נמכר, ואחיותיו הגדולות עינת ורוית הן הקרובות ביותר אליו שנותרו בחיים. נזכרתי שהיה גם מרוץ לזכרו של יובל, ושאלתי את אחותו עינת האם הוא עדיין מתקיים. לדבריה המרוץ התקיים בשנים הראשונות אחרי נפילתו, בעת שאימו עדיין לימדה בבית הספר היסודי בו למד גם הוא, אך אחרי סיום עבודתה הוא הופסק. "אין כבר אף אחד בבית הספר שמכיר את יובל ואת אמא. עברו 52 שנים לנופלו", היא כתבה לי. נמנעתי מלתקן אותה שעברו "רק" 42 שנים. זה הרי בסך הכל מספר, המעיד על חלוף הזמן שלא מביא מרפא.  

קטע מהשיר אֲנִי צָרִיךְ לְיוּבַל מאת מוטי כהן

לֹא מִקְּרָבָיו נוֹבֵעַ מַעְיָנִי

אֲנִי צָרִיךְ לְיוּבַל מְפַכָּה

שֶׁיִּקַּח טִפִּין מֵרַגְלֵי הֶהָרִים

וּנְבִיעוֹת מֵימָיו

יִתְעָרְבוּ בִּקְרָבַי הַנִּכְסָפִים

יִתְּנוּ בָּהֶם שִׂמְחַת חַיִּים

****

בשנת 1903, אחרי פרעות קישינב, ביאליק נסע לשם כדי לדווח על ממדי האסון. תגובתו הספרותית הייתה השירים "בעיר ההריגה" ו-"על השחיטה". הם קיבעו את זיכרון הטרגדיה, ובמקביל עודדו יצירת כוח התנגדות יהודי בעולם ובארץ ישראל. תוכן השיר "בעיר ההריגה" מתאים מילה במילה גם לאירועי 7/10:

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת,

וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת

וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים

אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת-הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים.

ובמילים מודרניות, מתוך הכתבה "גיא צלמוות" בערוץ "כאן 11", בה מואב ורדי מראיין את מתנדב זק"א נחמן פרנק על הטבח בבארי:

"מה היה הרגע הכי קשה שלך?

"ככל הנראה המשפחה. ההורים הצליחו להוציא את הילדים החוצה, שלושה ילדים. מצאנו אותם בתוך שיח שככל הנראה מחבלים גילו שהם מתחבאים שם… אבא ואמא צעירים עם ילדים קטנים, כולם מחובקים מסביב… כאילו אתה מנסה לדמיין את השניות האחרונות שההורים מחבקים את הילדים שלהם ופשוט ריססו אותם מטווח אפס, את כולם. זה מראה שבלתי נתפס, בלתי נתפס".

כמו שמצוקתו של ביאליק, לאחר מה שראה בקישינב, גרמה לו לכתוב את שני שירי המופת, כך הזיכרון של המשפחה הזאת, שאפילו את שמה איננו יודעים, מועצם על ידי המצוקה של מי שמצא אותם ולא ישכח לעולם.

ד"ר דניאל לוי לודמיר ז"ל, בן מירלה ואלברטו, התגורר בקיבוץ בארי. בבוקר השבת 7/10 הוא הוזעק למרפאת השיניים של הקיבוץ כדי לטפל בפצועים. דניאל עזב את אשתו ליהי ושני הילדים הקטנים בממ"ד, וטיפל בפצועים במשך כשבע שעות. בצהריים אזלה התחמושת לחברי כיתת הכוננות ששמרו על המרפאה, והטרוריסטים הנאלחים רצחו את רוב יושביה כולל את דניאל, בן 34 במותו. משפחת אלמנתו של דניאל קרובה מאוד למשפחתי שנים רבות. הכרתי אותו אישית.

אחרי תגובתו לפרעות קישינב בשירים "הלאומיים", ביאליק עבר מהציבורי לאישי כאשר כתב את השיר "אחרי מותי" – שהוא שיר על מות אדם מסוים: 

וְצַר מְאֹד! הֵן כִּנּוֹר הָיָה-לּוֹ –

נֶפֶשׁ חַיָּה וּמְמַלְּלָה,

וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵּי דַבְּרוֹ בוֹ

אֶת-כָּל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִּיד לוֹ,

וְכָל-הַנִּימִין יָדוֹ דוֹבְבָה,

אַךְ רָז אֶחָד בְּקִרְבּוֹ הִכְחִיד,

סְחוֹר סְחוֹר לוֹ אֶצְבְּעוֹתָיו פִּזְּזוּ,

נִימָה אַחַת אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה,

אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה עַד-הַיּוֹם!

גם דניאל, כמו סבתא אסתר, הגיע לישראל ממדינה אחרת ממניעים ציוניים. הוא הגיע מפרו כרופא מוסמך ורצה לעשות כאן את ההתמחות, שאותה התחיל בבית החולים סורוקה בבאר-שבע. דניאל נרצח בעודו מנגן על כינור חייו בשליחותו כרופא, וגם אצלו נימה אחת תישאר אילמת לעד, וזו כמובן יותר מנימה, זוהי תזמורת שלמה, מנגינת חיים שנפסקה באחת.

באיזה צבע ייצבע דניאל במפת הזיכרון? כל מעגל זוכר ויזכור אותו בצבע אחר. למעגל הקרוב יש זיכרון אינטימי של דניאל, וההנצחה שואפת להפוך את הזיכרון לציבורי. האם העובדה שיש לחלל מקום בזיכרון הקולקטיבי מקל ולו במעט על כאב משפחתו השכולה? אלמנתו יזמה סרט עליו שאף הוקרן בטלוויזיה, שמו אוזכר בכמה ראיונות וכתבות, בהקשר למה שקרה באותה מרפאה. זכרונו יישמר גם במחלקה בה עבד, קרובה חילקה ביום חתונתה מדבקות, שעליהן המילים "ואהבת" בכתב ידו. הדבקתי על האוטו, שהפך פתאום למשהו שהוא מעבר לכלי רכב שימושי.

****

אבולוציית הזיכרון של מי שמת ברשות הציבור השתנתה במקביל להתפתחות המודרנה והטכנולוגיה. לאחר קום המדינה פורסמו בעיתון שמות החללים עם פירוט ותמונה, ככל שהייתה, הוקמו אנדרטאות הנצחה, נכתבו שירי הספד לאומיים, כמו "שיר הרעות" של חיים גורי בשלהי מלחמת העצמאות: "אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם: אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאר".

נכתבו גם שירים אישיים יותר, כמו "אחי הצעיר יהודה" של אהוד מנור בשנת 1968:

אָחִי הַצָּעִיר יְהוּדָה,

הַאִם אַתָּה שוֹמֵע?

הַאִם אַתָּה יוֹדֵע?

בתקופת הביניים שלאחר מכן, שכללה גם את התפתחות המידע באינטרנט, התגבשו בזיכרון הקולקטיבי מעשי גבורה ופיגועי טרור רצחניים, שהפכו לזיכרון לאומי משמעותי: מכתבי יוני יצאו לאור בשנת 1977 על רקע נפילתו שנה קודם, כאשר פיקד על היחידה שהגיעה לשחרר את החטופים הישראליים במטוס אייר פרנס באוגנדה; פיגוע הטרור בקו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב בשנת 1994, בו נרצחו 22 אנשים ונפצעו 75; מעשה הגבורה של הקצין רועי קליין ז"ל, שזינק על רימון שהושלך על הכוח שעליו פיקד במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006.

מלחמת "חרבות ברזל", והאסון המכונן שהתחיל אותה, היא קו פרשת המים המסמן את תחילתה של מהפיכת הזיכרון וההנצחה הישראלית. כל מה שהיה עד אליה הועצם פי מאות, מציף את הציבור בתקשורת וברשתות החברתיות. משפחות של חללים מופיעות באין ספור ראיונות ומבקשות לתקף את זיכרון יקיריהם. קרובי החללים וחבריהם מצטטים את דבריהם ביומנים שכתבו, בפתקים ששרבטו, בהודעות ווטסאפ וסרטונים ששלחו. אמא מעלה בפייסבוק תמונה שלה עם בתה שנרצחה בנובה, ומבקשת שירבו אהבה בעולם לזיכרה. מישהו מפרסם קול קורא לתרום כסף לזכר לוחם שהיה חובב ים וגלישה, לשם רכישת סירת מפרש שתשמש את חניכי צופי הים, נוער בסיכון ובעלי צרכים מיוחדים. מוקמות עמותות על שם חללים שדואגות לצרכים שונים, החל מכביסות לחיילים בודדים ועד כריכים לתלמידים שידם אינה משגת להביא אוכל לבית הספר. שירים וטקסטים שכתבו החללים מולחנים ומושרים. מדבקות עם אִמְרוֹת החללים ותמונתם מודבקות במרחב הציבורי. כולנו מכירים את הבד שעליו נרשם "הצילו 3 חטופים", בתבלינים שמצאו החטופים שלא שרדו, בד שהפך לשלט "הצילו" שנתלה בצמתים בכל רחבי הארץ.

במהפכת הזיכרון וההנצחה הישראלית הזיכרון הופך קולקטיבי באופן מיידי, ללא שיהוי ובלי מסננים. תולדותיהם ורזי ליבם של מי שמתו ברשות הציבור נפרשים לפנינו כמניפת צבעים שיש בה אינסוף גוונים ובני גוונים, המקיפים אותנו בטבעת שהולכת ומתהדקת. זוהי מהפכה שיש בה תחרות ואף מאבק על הזיכרון, אלא שלכל אחד מאיתנו יש יכולת מוגבלת לזכור את החללים, תולדותיהם, ומורשתם, וצריך לסנן ולְמַנֵּן. כאשר יש כל כך הרבה אפשרויות בחירה את מי לזכור וכיצד, ההצפה הזאת יכולה להביא דווקא לאטימות מסוימת, שהרי עלינו לאפשר לעצמנו לנהל חיי שגרה שלא נושקים כל העת לזיכרון החללים וסיפוריהם.

****

ביאליק מבקש מאיתנו איך לספוד ואיך לזכור. הוא אפילו מציין עד כמה עלינו להצטער על לכתו. האם אינו סומך עלינו שנדע לזכור אותו כראוי?

בסדרת הטלוויזיה המטלטלת "הנותרים", נעלמו באחת ובאופן בלתי מוסבר 2% מאוכלוסיית העולם. הסדרה מתרכזת ברובה לא בשאלה מה קרה למי שנעלם, אלא מה קורה עם מי שנותר מאחור וצריך להתמודד עם האירוע הטראגי, שהרי איך אפשר להמשיך לתפקד בכל המובנים ולחיות בשלום עם עצמך, בְּעולם שבו אהוביך יכולים להיעלם ברגע אחד בלי שום הכנה מראש? מי שנותר מגיב בצורות שונות שאחת מהן היא ייסוד כת "הניצולים האשמים", אשר שמה מעיד על תגובת חבריה לאסון.

אם כך לעומת החללים אנחנו הנותרים. אנחנו הנותרים בחיים שזוכרים, שנותנים תוקף למי שכבר אינו קיים. אנחנו גם "הניצולים האשמים", לפחות כשמדובר בחלל שמת ברשות הציבור. מצד אחד מות החלל מביא להערכה מחודשת לחיינו ולטוב שיש בהם, ומאידך אנו חשים אשמים שנשארנו בחיים והם לא, גם אם לא הכרנו אותם אישית. אשמתנו גורמת לנו להתייסר על כך שאנו ממשיכים לנהל אורח חיים שגרתי של הנאות, סיפוק, אפילו צחוק. אנו שואלים את עצמנו כיצד ייתכן שאנו מתוסכלים ומתעצבנים מדברים קטנים של יום יום, במקום להודות כל רגע וכל שעה על כך שאנחנו בחיים. זה לא הוגן שהאסון קרה להם ולא לנו, שהרי יש מאזן הוגנות בעולם ואנחנו נקלענו במקרה לצד מסוים שלו.

רגשות האשם שלנו הם גם מעין מפלט. מקום אליו אנו נסוגים מפני אוזלת ידנו למנוע את מה שקרה לחלל, ומפני חוסר השליטה שלנו בנסיבות ובגורל שהביא את המוות. האשמה מְלֻוָּה בתחושת אחריות לכך שלא הצלחנו לשמור על החללים, על אף שהשמירה הזאת לא הייתה בשליטתנו. המשפחה של סבתא אסתר לא הצליחה למנוע ממנה לצאת לעזור לשכנים שצעקו. לא עלה בידה של משפחת יובל החייל להשפיע עליו ללכת לעתודה במקום לשריון, מן הסתם דובר על כך בבית, והוריו אולי היו מעדיפים שלא יהיה בסכנת חיים בשירות הצבאי. אשתו של דניאל הרופא לא ניסתה לשכנע אותו להישאר בממ"ד ולא ללכת למרפאה שם נרצח, היא ידעה מראש שאין טעם אפילו לנסות. האם הנצחת החלל והפעולות ליצירת הזיכרון שלו מקלות על תחושת האשמה והאחריות שלנו? אולי במעט.

כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד (ירמיהו לא,יט)

כאשר אנו מדברים על מישהו או שומעים עליו אנחנו זוכרים אותו, אך האם זה מספיק, או שצריך ללוות את הזיכרון גם במעשים, שאחרת אנו משחיתים מילים לריק? ומה יהיו המעשים? נחקה את התנהגותו, נחיה לפי הערכים שלו, נמשיך את מורשתו? ומדוע המורשת הזאת חשובה, האם רק בגלל מות החלל?

"אֶל-מִזְמוֹרָהּ, דּוֹדָהּ גּוֹאֲלָהּ,

כָּמְהָה, צָמְאָה, עָגְמָה, נִכְסְפָה…"

לעיתים נדמה שאנו גאים בתרבות הזיכרון שלנו כשלעצמה, לא פחות משאנו גאים בעוז רוחם והקרבתם של החללים. ביאליק מחזיר אותנו לנקודת המוצא שלפני מהפכת הזיכרון וההנצחה הישראלית, ומבקש מאיתנו בראש ובראשונה להתחבר לרגשותינו – אנחנו הנותרים נרגיש את המזמור שלא הספיק להתנגן, ומהרגש יצמח מעשה הזיכרון הראוי, הטוב והמיטיב.