ד"ר אמנון סטופ, חבר ועד יקום תרבות, ממליץ
על הסרט "אנזו חתול הרפאים" וסינמטק הרצליה
ראיתי את "אנזו חתול הרפאים" בסינמטק הרצליה במשכנו החדש ב"שער העיר" הרצליה, במסגרת פסטיבל אנימיקס.
אתחיל מהסוף – נהניתי מאוד לא רק מהסרט אלא גם מהמקבצים שראיתי במסגרת הפסטיבל.
אבל, גיליתי על קיומו של הפסטיבל רק במקרה, ועלי להודות לטל סלוצקר שבהמלצתו על סרט הזכיר את הסינמטק. נכנסתי לאתר הסינמטק ורק שם גיליתי שאנימיקס יתקיים השנה בהרצליה, ובסוף מאי.
לפי זכרוני גם לאירועי המדע הבדיוני הגדולים המתקיימים כל שנה לא כל כך ראיתי פרסומות. אבל במקרה שלהם כל חובבי המד"ב בארץ, גם מי שאינם חברי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ולא מקבלים את הניוזלטר שלה, יודעים שיש אייקון בסוכות ועולמות בפסח (ועוד אירועים בחיפה ובירושלים), וכשהמועדים מתקרבים מתחילים לחפש את התכניה. אנימיקס התקיים בדרך כלל בסינמטק תל-אביב באוגוסט, ובכלל לא הייתי מחפש אותו במאי.
כאמור, התמזל מזלי וגיליתי על קיומו, וגם ביקרתי ונהניתי. אני מקווה שבכל זאת היה קהל שענה על הציפיות, ושהאירוע יחזור בשנה הבאה, והפעם יותר אנשים יהיו מודעים לקיומו במקום ובזמן החדשים (בהנחה שהשינוי קבוע ולא יהיה אנימיקס באוגוסט בסינמטק בתל-אביב).
בפסטיבל ראיתי מקבץ סרטי אנימציה קצרים מראשית התחום, בשנות ה-30, שנוצרו על ידי חברת וולט-דיסני תחת הכותרת Silly Symphonies. אני מודה שלא ידעתי עליהם, ונהניתי לגלות. אני מניח שהשם נתן השראה למתחרים הגדולים, לפחות בסרטים קצרים, וורנר-ברדרס, ליצור את סרטי האנימציה הקצרים המוכרים היטב Merrie Melodies.
כמו כן ראיתי מקבץ סרטי אנימציה קצרים מודרניים שניתן לו שמו של הסרטון, שאני מסכים שהוא המרשים ביותר, "ראש בעננים".
לא אנסה לתאר את הסרטונים, רק אגיד שלמרבה הצער האנימציה מלפני 90 שנה הרשימה אותי יותר מהאנימציה המודרנית. כמובן, אפשר לטעון שהאנימציה המודרנית מראש מכוונת לקהל אחר ולמטרה אחרת, כי כיום יש סרטי אנימציה באורך מלא וסדרות אנימציה שהאורך הכולל שלהן יכול להגיע למאות שעות. ובכל זאת, כנראה שמה שחשוב יותר מהטכניקה המשוכללת והידע שנצבר, שכיום אפשר ללמוד בבתי ספר (החלוצים היו צריכים לגלות וליצור הכל בעצמם) – היא היכולת לספר סיפור. אומרים את זה גם על סרטים עם שחקנים, live action, מודרניים, שהוליווד עושה remakes של סרטים משנות ה-50 והסרט החדש מאכזב בהשוואה למקור ה"מיושן".
על הסרט "חתול הרפאים" עצמו לא אכתוב יותר מדי כדי לא לקלקל. רק אציין שבאופן די רגיל בז'אנר הסרט הוא לא באמת על חתול הרפאים. הגיבורה האמיתית היא הנערה בת ה-11 קארין (במסורת של הייאו מיאזאקי שאהב להציב דמויות של נערות כדמויות ראשיות) שעליה להתמודד עם השינויים בחייה, ולהשלים איתם – כלומר, להתבגר, או לעשות את הצעדים הראשונים של ההתבגרות. כמובן שזה לא סרט אקשן. מי שמחפש סרטים בסגנון One Piece או נארוטו וכיוצא בכך – זה לא המקום.
אם אפשר למצוא הקרנות של הסרט, מומלץ.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על ההצגה "אשתי הנצחית לשעבר"
תיאטרון ניקו ניתאי מעלה את ההצגה "אשתי הנצחית לשעבר". 4 דמויות – שתי נשים ושני גברים – יוצרים מצבים מרתקים, מפתיעים, קיצוניים, עם מעברים מהירים. כבר בשם ההצגה ישנו מתח של כפילות, עד כדי סתירה בין תיאורי האישה.
הגיבור הראשי הוא סופר, וגם הוא כפול מבחינת סוגות הכתיבה שלו: תחת שמות עט שונים הוא מפרסם ספרים מז'אנר הרומן הרומנטי, וסדרת ספרים אירוטיים מעולמות הסאדו-מאזו. הסופר, בגילומו של גל ישראלי, גרוש הרבה שנים, מנהל מערכת יחסים עם אישה צעירה, בגילומה של תרזה פרחי, שנמשכת למשחקי שליטה, מעריצה את הסופר כמחבר הספרות האירוטית, מוקסמת מתיאורי הסאדו-מאזו ביצירותיו, לבושה בבגדי עור-שחור-פה-ושם-חור הולמים, בעיצוב של לירון ספיר.
לילה אחד מתפרצת לחייו אשתו לשעבר, בגילומה של נעמה שלום עמיאל, והיא בהיריון ובמצוקה. הרגשות מתעוררים והם מתקרבים. לאון נונין משחק את הדמות הרביעית, הקומית – מטפל רגשי-נפשי, לא יציב בעצמו.
הבימוי המצוין של דורית ניתאי-נאמן מעניק הזדמנות למשחק עוצמתי ומוחצן, לתיאטרון במיטבו, המתנהל קרוב לקהל באולם האינטימי של משכנו החדש של התיאטרון בבית טפר.
ההצגה מבוססת על מחזה מאת ז'וזיאן בלסקו בעיבודה ובבימויה של דורית ניתאי-נאמן.
המחזה תורגם מצרפתית ע"י ניקו ניתאי ז"ל, והוצג בתיאטרון הסימטה, בהשתתפות דורית ניתאי-נאמן, אי אז עד שנת 2001. כיום, ניתאי-נאמן, בתור בימאית, מצליחה בעיבוד לחדד את הקומדיה ואת הרבדים המוחצים של הדמויות.
המחזאית ז'וזיאן בלסקו, ילידת 1950, היא דמות מפתח בתרבות צרפת: קומיקאית; שחקנית; תסריטאית; במאית; סופרת; זוכת פרס סזאר למפעל חיים בשנת 2000. היא מביאה לבמה ולמסך דמויות ומצבים גרוטסקיים, פרובוקטיביים. נוגעת בנושאי טאבו, מיניות, שוביניזם, גזענות. גם בעשור השביעי לחייה היא ממשיכה לשחק. בימים אלה מוקרן בארץ הסרט "כשקיץ הופך לסתיו" של פרנסואה אוזון בהשתתפותה.
ההצגה "אשתי הנצחית לשעבר" מספקת חוויה צפייה מטלטלת, עם תובנות עמוקות על יחסי הכוחות בין המינים, על ההחלטה להיפרד, ועל משמעות המקרבת והמאחדת של ילד עבור בני זוג.
המועדים הקרובים להצגה – 7 ו-17 ביוני 2025.
יואב ויכסלפיש, חבר יקום תרבות, ממליץ
על הסרט "כשקיץ הופך לסתיו"
הכותרת המקורית של סרטו ה-20 של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון ("בריכת שחייה", "שמונה נשים") היא "כשהסתיו מגיע", מטאפורה ידועה להזדקנות ושקיעה, וגם בתרגום העברי היא מחזיקה מעמד.
העלילה מתרחשת בכפר בחבל בורגונדי, בו החיים זורמים לאט, ובמרכזו מישל (הלן ונסן, בת 82 בימינו) הזקנה, לצד חברתה הטובה משכבר הימים מארי-קלוד (זוז'יאן בלאסקו שהוזכרה בהמלצה של חגית למעלה).
השתיים מטיילות יחד בשבילי הכפר, חוצות גשרי עץ, נהנות מריחות הפרחים, וסועדות כהלכה. האווירה הפסטורלית מופרת כבר בפתיחה, כאשר מישל נקלעת לעימות חריף עם בתה החד-הורית ואלרי (לודובין סנייה, אין קשר משפחתי לעמנואל, בת הזוג של רומן פולנסקי), שחיה בדירה בפריז שהייתה בבעלות אמה.
השנים הסוערות בעיר הגדולה חלפו, והסבתא מעוניינת שהנכד, לוקא (גרלן ארלוס), יישאר איתה לחופשת הקיץ, אבל לבת יש תכניות אחרות, ובראש מעייניה ענייני נדל"ן והסדרת רישום הבית בכפר.
הפטריות שנקטפו בשדה הסמוך ממלאות תפקיד בלתי צפוי, ובהמשך מגלה הצופה את השלדים בארון, ואת הטינה במרחב שטוף השמש והנעים לכאורה. בנה של מארי-קלוד, ונסן (פייר לוטין) יושב בפתיחת הסרט בכלא, ולאחר שחרורו מסתבך בפרשה חדשה, שבה רב הנסתר על הגלוי.
מידע נוסף שנחשף בהמשך העלילה מעמיד בפני הצופה סוגיות אתיות של חמלה, סליחה, וקבלה, ומסביר את דבריה של מארי-קלוד "נכשלנו כישלון חרוץ עם הילדים שלנו". גם רשויות החוק מתערבות, ומעמידות את אחת הדמויות בדילמה קשה.
הסרט, שהחל כמלודרמה משפחתית בשדות הכפר, הופך לסרט מתח עם תעלומה שאינה מפוענחת, ומסתיים שוב בשדות באווירה פסטורלית.
102 דקות, רשת בתי קולנוע "לב" ברחבי הארץ.
