רועי ארד מראיין את המוזיקאי דניאל גלאי, אחד הלוחמים החשובים בעולם לשימור ופיתוח מורשת תרבות היידיש, שהוא יושב הראש של המרכז לתרבות האידיש בית לייוויק, על מאבקיו למען תרבות היידיש, ועל ההתעלמות מהיידיש ומהעוסקים בה בישראל.
המערכת
הוא יוצר פורה עם מאות ואולי אלפי יצירות מוזיקליות, מחזות, וספרים, וגם יוזם החוק שהרים את היידיש מהקרשים, ובכל זאת, בגיל שמונים, זה ראיון ראשון של דניאל גלאי לכתב עת ישראלי שבו הוא אומר: "אם היתה מפלגה אשכנזית, היא היתה עוברת את אחוז החסימה".
דניאל גלאי, המוזיקאי, המחזאי, והפעיל הבלתי נלאה למען שפת היידיש והזהות האשכנזית, חגג החודש 80 שנה. אנחנו מכירים מסביבות שנת 2000, כשהשתתפתי בערבי שירה של משוררי עברית צעירים ומשוררי יידיש ותיקים, כך שגם ההיכרות שלנו חוגגת חצי יובל.
אם התפיסה של גלאי, שלה הקדיש את חייו באובססיביות, היתה מנצחת, הוא היה תיאודור הרצל של האשכנזיות והיידיש. אבל הרצל הצליח מעט יותר. כבר עשורים רבים שגלאי מונע על ידי הרעיון שאם ישראל תתייחס יותר לעדות שלה ולשפות שלהן, במקום לשלול את הגלות, יפתרו רוב בעיותיה, וגם המתחים בין העדות יישככו מעט. התאהבתי בגלאי, בחיוכו, ובמסירותו המונומאנית שלו לרעיון אחד, אף שאנחנו לא תמיד מסכימים. לפני כמה שנים, סייעתי לו לערוך את הספר "האופציה האשכנזית" (פורום אשכנז, 2022), שהיה קובץ מאמרים שהציגו בגרסאות שונות את הרעיון הזה.
גם בהגיעו לגבורות גלאי, שנולד בבואנוס איירס, לא נח על זרי הדפנה. בימים אלה הוא עורך אתר אינטרנט שיאחד את היצירות הרבות שלו, במיוחד בשדה המוזיקה הקלאסית, האוונגרד, והכליזמר. במקביל, הוא משלים כתיבת מחזה על זמרת האופרה חובבת היידיש איזה (איזבלה) קרמר, שכבשה את העולם. כמו רבים ממחזותיו, גם זה כנראה לא יוצג בישראל, והוא מיועד לתיאטרון היידיש בבוקרשט. "היא היתה דיווה בלתי רגילה", אומר לי דניאל גלאי בהתרגשות של ילד, בשיחת זום מדירתו בצפון תל אביב. "היא הכירה את ביאליק. הסולטן באיסטנבול כל כך התרשם מהשירה שלה ששילם באבנים יקרות. עם האבנים היא הצליחה להוציא מברית המועצות ב-1917 את בעלה והמשפחה, שנכלאו בזמן מהפכה. היא שיחדה והעבירה אותם לפולין. סיפור אדיר. ב-1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה, רצו לעשות בלונדון קונצרט לעזרה ליתומים. לא נמכרו כרטיסים. כשקראו לה, נמכרו כולם. היה לה רק שני תנאים – שתשיר ביידיש, ושהכסף יילך גם ליתומים יהודים. זה מראה את העוצמה שהיתה לה. היא היתה מאוד סוציאליסטית". חיפשתי פרטים על קרמר, שמתגלה כאישיות מרתקת. הופתעתי לראות שהיא לא זכתה אפילו לערך זעיר בויקיפדיה העברית, מה שמראה על היחס בישראל היום לכוכבי ולכוכבות היידיש.
להלן הראיון של רועי צ׳יקי ארד עם גלאי
רועי: אנשים גם לא כל כך התעניינו ב"האופציה האשכנזית", ספר המסות שכתבת. ציפיתי שיהיה בו יותר עניין.
דניאל: איש לא כתב על הספר. אפס תהודה. אבל זה לא פוגע בי. זה מדד של כמה אנשים רחוקים מהאמת, חיים על שקרים.
רועי: אבל אנחנו פה לסכם שמונים שנה. יש גם מה לחגוג.
דניאל: מבלי להצטנע, יש כמה תחומים שבהם תרמתי. חקרתי את הניגון של שפת האידיש. הענקתי הרבה קורסים וכתבתי מאמרים בנושא. הדרכתי אנשים לדבר יידיש בהנגנה נכונה, השונה לגמרי מהאינטונציה של העברית והאנגלית. הדרכתי שחקני סדרות, כמו מלכת היופי של ירושלים. מלבד זה, פיתחתי שיטה ייחודית לנגינת פסנתר. המצאתי עם הבת שלי, רחלי, מתודה לאילתור תזמורתי. כל התזמורות בעולם מתלבטות בשאלה איך למשוך קהל צעיר. אין פתרון יותר טוב מאשר לכלול בתכניות מוזיקה קלאסית יצירה על יסוד של אילתור. כשכל התזמורת מאלתרת, היא מביאה את רוחות הרחוב והאקטואליה. באך אמנם פנטסטי, אבל מתאר את התקופה שלו. האילתור יכול לפתוח למאות חדשות של מוזיקה, הוא יכול להציל תזמורות. בתחום המוזיקה בת זמננו, כבר מ-1975 התחילו להשמיע יצירות שלי, חיברתי בין המסורת הקלאסית והצלילים והרעשים למוזיקה בת זמננו. האוונגרדיסטים לא אוהבים את זה, כי הם רק בעד אוונגרד, וגם אנשי המוזיקה הקלאסית והרומנטית שנאו את זה, כי הם לא אוהבים אוונגרד. זו גם תפיסת העולם שלי, להיות אשכנזי ובה בעת ישראלי. יצרתי הרבה מוזיקה ומחזות. אבל נשאר לי מעט מאוד זמן לעסוק ביחסי ציבור ובקשרים-קשרים-קשרים, כי הקדשתי הרבה זמן לפעילות ציבורית.
רועי: זה היה שווה?
דניאל: הפעילות שלי הובילה לחקיקת חוק הרשות הלאומית ליידיש ב-1996. היידיש קיבלה 25 מיליון שקל, שהושקעו בפרויקטים ובמחקר. השקעתי בתחום הציבורי המון אנרגיה. היו לי מאבקים קשים מאוד.
רועי: נגד מי נאבקת?
דניאל: נגד ממסד היידיש הישן. אף שהיו יוצאים מהכלל, הם לא רצו בשום פנים ואופן שאלך לכנסת. מאוד התנגדו. צחקו עלי, באיזשהו רגע הגיע לאוזניו של מרדכי צאנין, מייסד ה"לעצטע נייעס", שאני מפתח פעילות פוליטית, הוא יצא עם מאמר מכוער נגדי ואני השבתי לו כמו שצריך. מאז התפייסנו. באתי אליו הביתה והוא הבין שאני אחד היחידים שממשיכים לסחוב את העגלה של היידיש. יש מסטרנט שכתב על הקונפליקט הזה.
רועי: איך הרגשת כשאגדה כמו צאנין, שוודאי הערצת, תוקע סכין בגבך?
דניאל: הרגשה איומה. אתה בא, בלא לחתור לשום רווח פרטי, תורם ליידיש. ואישיות כמוהו שואלת, "מה אתה מחפש פה?". זה היה מאבק דורות בין גבר מעל גיל שמונים עם שורשים באירופה שהוביל הגנה רדיקלית על היידיש בשנים הקשות, לביני, אדם צעיר יותר, מדרום אמריקה, עם ראיה אחרת לגבי קידום היידיש. היה לו כאב גדול, הוא יכול היה גם לא להסכים איתי, ובכל זאת, לכתוב בעיתון נגדי? זה מאוד פגע. הגבתי בחריפות. הייתי חייב להגן על עצמי. ציבור אוהבי היידיש לא יודע שום דבר על זה. הוא רואה ביידיש פינה חמה לגעגוע, מפלט מהבעיות. אני רואה ביידיש את יסוד קיומנו. אחרים רואים את היידיש כיסוד סותר את קיומנו פה. זה מאבק מאוד טוטאלי.
רועי: אתה מצטער שאת הזמן שהקדשת לפעילות ציבורית לא הפנית לקידום היצירה שלך, שרובה לא קיבלה תהודה מחוץ למקומות מצומצמים?
דניאל: אני לא יכול להשיב שאני לא מצטער. לפעמים אני חושב שאולי הייתי צריך לפעול אחרת. אבל השכנוע שלי בפעילות הציבורית היה עמוק. ידעתי שאשלם מחיר, ושאם לא אעשה את זה, איש לא יעשה את זה. אם היה מופיע מישהו אחר, הייתי מפנה את הדרך ומתרכז ביצירה. מצד שני, רכשתי ניסיון שהעשיר את היצירה שלי. אני מכיר את כל המסכות בפעילות הציבורית שאנשים עונדים על פניהם.
רועי: המחזה שכתבת, "מלך הכליזמרים", שהציג לאחרונה בבוקרשט, הוא ממש על זה, תחרות בין כליזמר מוכשר וכליזמר נורא, עם פוליטיקאים בדרך, ובסוף הרעים מנצחים.
דניאל: בדרמה, הסוף בדרך כלל לא חיובי, אלא אם נוקטים בתפיסה האמריקאית. ובכל זאת, יש לי אמונה שהצדק ינצח, אף שכרגע בעולם כוחות הרוע תופסים מקום ומפזרים הרס. זה לא פוגע באמונה שלי. בחברה הישראלית יש פילוג פוליטי חריף, בעד הממשלה ונגד הממשלה. מה אני אומר? שצריך לקבל את החברה כמות שהיא. בחברה יש יהודים מזרחים, ואשכנזים, ויהודים מאתיופיה, ועוד. בואו נתייחס לזה. נלמד לקבל את השוני. בהרבה מדינות שהוויכוח הפוליטי נכנס למבוי סתום, מלמדים את האנשים להתייחס לקבוצות השונות.
רועי: ולמרות שאתה נתקל בקירות, אתה מפזר אופטימיות. המוטו של האופציה האשכנזית הוא הפתגם היידי, "כשאלוהים רוצה, גם מטאטא יורה".
דניאל: האופטימיות באה מדבר פשוט, אני קשור לעם שלי, ליהודים פה, לאלה שבארגנטינה, ובשאר העולם. כפי שהתגברנו על דברים איומים, נתגבר גם הפעם. מצד שני, אני לא שייך לאלה שמתגאים בכמה אנחנו חזקים. הם מפתחים בטחון מוגזם ויוצרים בועה שחייבת להתנפץ. זה התפוצץ במלחמת יום הכיפורים וזה התפוצץ עכשיו. מי שחי באשליות, סופו לקבל מכות על הראש. אני מנסה להיות מחובר למציאות, וליצור כל הזמן. אין דבר יותר יפה מיצירה. כל אדם יכול ליצור בכל תחום שהוא. ברגע שהוא יוצר, הוא מתפתח, הוא מתחדש, הוא חי יותר. לא בכמות השנים, אלא באיכות החיים.
רועי: זו גם אמירה יוצאת דופן בנוף הנוכחי. אתה רואה ביצירה העלאה של איכות החיים. התפיסה היום, קושרת בינה ובין כאב.
דניאל: אדם צריך להיות מוכן לעמוד על רגליו, כדי להבטיח את מקומו.
רועי: בזמנו, מעבר לכך שהיית מספר 10 ב"ישראל בעליה", זממת ליזום מפלגה אשכנזית, שתאבק ברעיון שלילת הגלות. אני לא יודע אם זה הנושא שבדיוק בכותרות כרגע.
דניאל: אני לא מצטער שהעליתי את הרעיון. אם לא הייתי כותב את זה ב"אופציה האשכנזית", אולי יותר אנשים היו אוהבים את הספר. אם היה כסף להקים מפלגה כזו, אין לי ספק שהיא היתה עוברת את אחוז החסימה. יש תומכים לא מעטים ברעיון. ואם מפלגה כזו היתה נכנסת לכנסת, היא היתה משנה את המציאות מקצה לקצה.
רועי: אז למה אנשים לא תמכו כספית במפלגה כזו?
דניאל: נוכחתי לדעת שכשאתה מדבר על אשכנז, אנשים מתחילים להתנתק. גם חברים טובים שלי, אנשים שעלו איתי מארגנטינה, חלקו את אותה תרבות, אקדמאים, כאלה שקוראים מאמרים, אומרים לי "יפה שלקחת את הנישה", אבל הם פוחדים פחד מוות לגעת בזה. יודעים שאשכנז זה טאבו.
רועי: אשכנזי זו מילה גסה.
דניאל: מילה מסוכנת. הקהל לא יודע איך להתמודד איתה. יש אמנם מאות אלפים שהיחס הזה לאשכנזיות מקומם אותם, אבל הם לא יודעים איך להגן על עצמם. אין להם כלים. הרי אומרים לנו שהביטחון של ישראל בנוי על שלילת אשכנז. אלה שתוקפים את האשכנזים, דווקא אין להם בעיה. הם יודעים את הקודים של החברה הישראלית. מולם, האשכנזים נמצאים בקפאון טוטאלי. הם לא יכולים לדבר. בכנסת, ח"כ רם בן ברק היה הראשון שדיבר על זה (הוא תקף בכנסת "אשכנזי הפכה אצלכם למילת גנאי, זו הקללה של שנות ה-2000 שלכם" – ר.צ.א). אולי הוא הרשה לעצמו כי יש לו רקע בטחוני. ובכל זאת, הוא נראה כל כך מסכן. לא בגלל שהוא לא אדם טוב. פשוט הוא לא יכול. הוא חונך בצורה מסוימת. החברה הישראלית חונכה להתנער מאשכנזיות. אני כבר קצת פרופסור בנושא. בישראל אוהבים את היהודים מאמריקה, בגלל ההשפעה של הכסף והפוליטיקה. אבל יש להם בעיה עם המטען ההיסטורי של האשכנזיות. זה נחשב רע, מאוס, יהודים חולנים, מסכנים, ועניים.
רועי: יותר ממסכנים. אשכנזיות מתקשרת לאפליה של מפא"י נגד מזרחים בימי הקמת המדינה.
דניאל: התחלתי את הפעילות ביידיש בשנות השמונים. כשבאתי לאחד מהחברים הכי טובים שלי והתחלתי לדבר על זהות אשכנזית, הוא אמר לי "אתה גזען". הוא עבר את השואה בתור ילד ואהב יידיש לא פחות ממני, אדם נהדר. אבל הציונות החדירה לחברה כולה את העניין שאשכנז זה פסול. זה הופך אותנו לחד מימדיים, למוגבלים מבחינת אופקים לשוניים. עוד מהמאה ה-19 היתה אינדוקטרינציה שהגלות כולה היא רע, ושצריך לבנות עצמאות עם שפה ואדמה חדשה. זה הלך והתחזק, ועם הקמת המדינה קיבל כלים ממלכתיים לדכא תפיסה אחרת. משנות התשעים זה קצת השתנה. לאחר שחוקקנו את חוק הרשות הלאומית ליידיש, קמו רשויות ללדינו ולעוד עדות. כולם אמנם מקבלים סכומים מצחיקים, אבל הובן שצריך לתת קצת כסף לתרבויות השונות. מצד שני, לא התקבל הרעיון שישראל היא המשך של ההיסטוריה היהודית באירופה, באסיה, בדרום אמריקה, באפריקה. מתנשאים על ההיסטוריות היהודיות. יש לך פרופסורים ליהדות מזרח אירופה, הם יודעים לדקלם מה קרה בשנה זו וזו בכל קהילה, אבל כשאתה מבקש מהם לנקוט עמדה ציבורית, הם אומרים "לא לא לא, זה יפגע במחקר ובקריירה האקדמית שלי". אז אני לא פועל כרגע בכיוון של מפלגה אשכנזית, אבל הרעיון קיים. מאחר ואין דיאלוג, אם תמשיך הממשלה הזו והאופוזיציה הזו, המצב ילך ויחמיר. חיילים לא ירצו לשרת. וזה יוביל לאלימות.
רועי: איך זה קשור למפלגה אשכנזית?
דניאל: ברור שהאשמה תופנה נגד הציבור האשכנזי. האנטי-אשכנזיות היא הדלק שעליו מבוסס הימין הקיצוני, אף שגם סמוטריץ' הוא חלק ממנו. הכוח הגדול מגיע מציבור מזרחי מתוסכל. למה? כי עם כל ההישגים, הם נותרו לא מקובלים בחברה. ולמה האשכנזים לא מקבלים אותם? כי הם לא מקבלים את עצמם. אשכנזים לא מדברים את השפה האתנית. המצב רק הולך ומחמיר עם השנים, עד שזה יתפוצץ. יגידו "בוגד", "גיס חמישי", ולא רק "אשכנזים". אבל ביסוד, זה קשור לבעיה לא פתורה בנושא האתני. כשאתה מסתובב בעולם, במקסיקו, ביוון, אתה פוגש אנשים נורמלים. בישראל, אנחנו מאוד רחוקים מנורמליות. מאה שנות מלחמה זה משהו שמשגע את האנשים. בחו"ל אתה מכיר אנשים שמדברים כמו אנשים רגילים. שכחנו מה זה להיות עם רגיל. כל המאמץ שלי הוא להפוך את הישראלים לקצת יותר נורמליים. להתחבר לכל עדות ישראל. אבל ההתנגדות מאוד חזקה, כל הבטחון נבנה על זה שאנחנו לא גלותיים. הבשורה שלי לא מתקבלת בקלות.
רועי: הרגעים היפים ב"אופציה האשכנזית" נמצאים בזכרונות מלאי האהבה מענקי היידיש שפגשת כאיש צעיר. כמעט כל הדמויות שהזכרת מהיקום של היידיש הישראלי, כמו בלה בריקס קליין שאז עוד חיה (וראיינתי בזמנו ל"הארץ"), כבר הלכו לעולמן.
דניאל: הייתי בהרבה לוויות. ישראל רודניצקי, מטובי העורכים ביידיש, נפטר לפני כמה חודשים בן מעל מאה. אבל אין ואקום. תמיד מגיעים אנשים חדשים. בארכיון של בית לייוויק עובד בחור בשנות העשרים, שעושה דוקטורט. אני רואה בחור מאוד צעיר, שיודע יידיש, פתאום מתלהב שמצא מכתב עם משהו פיקנטי, ומרגיש שיש עתיד. אני יכול לעזוב את העולם, בידיעה שיהיה מי שימשיך עם היידיש ואשכנז. הכול ימשיך. הטרגדיות הגדולות לאשכנז כבר היו במאה הקודמת.
רועי: היית קיבוצניק צעיר שעלה מארגנטינה בגלל ציונות, לא ממש היה אכפת לך מאשכנזיות. איך התחילה האובססיה?
דניאל: זה התחיל כשחזרתי מהלימודים בארצות הברית, ב-1979, ואולי כבר קודם, בסוף שנות השישים, כשיצאתי מהקיבוץ והתגרשתי מאידאולוגיות של השמאל שמתעלמות מהרבה דברים. הרגשתי את הצביעות בפוליטיקה השמאלית, וחזרתי ליידיש. גם ההורות השפיעה. כשהיו לי ילדים, רחלי ואסף, רציתי להעביר להם את האידאולוגיה שספגתי מאבי, שחקן תיאטרון היידיש. שאלתי את עצמי: מה תרצה להעביר לילדים, דניאל, והם לא יקבלו במקום אחר? אז התחילה הפעילות שלי עם היידיש. אירגנו התכנסויות בבתים, עם מוזיקה ואוכל. אפילו שולמית אלוני הזכירה בנאומים את הפגישות האלה.
רועי: מבחינתי, אני צריך להודות לך על האנשים המיוחדים שפגשתי בזכותך ביקום היידישלנד ב"בית לייוויק" שאתה מנהל שנים, כמו הפנטומימאי צבי כנר והמשוררת רבקה בסמן, ששניהם כבר לא איתנו.
דניאל: שניהם היו חלק ממחזור הדם שלי. כל פעם שאני עובר ברחוב שבו גר צבי כנר, ליד כיכר רבין, נדלקת בי נורה. כנר שיחק לא מעט את צ'רלי צ'פלין. הכל התערבב אצלו. מחנות ריכוז, מצעד המוות, וצ'פלין. הוא היה יהודי עם חיוך ששנא שקרים. שיקרו ליהודים בפרצוף כדי שיוכלו להרוג אותם. רבקה בסמן, היא כמו ציפור יפה שנותרה מיהדות ליטא, שהשתמרה היום, היא רק רצתה לשיר, שישמעו את השיר שלה. אל בעיות הקיום היא התייחסה כמשהו מיותר. היו עוד אנשים יוצאי דופן. למשל יששכר פטר, שבשנות השמונים החליט לעשות קונצרט עם מוזיקה מהקהילות היהודיות בהיכל התרבות ושכר את האולם. הרגשתי שהוא משוגע לגמרי. הוא אמר לי, תעזור לי. בכח משך אותי. הסכמתי, הבנתי שהמטרה נעלה.
רועי: כמה הגיעו להופעה?
דניאל: האולם היה די מלא.
רועי: הוא פשוט שילם כדי לשכור את היכל התרבות?
דניאל: אתה חושב שנתנו לו בחינם? יש גיבורי תרבות, שנגד כל הסיכויים עשו דברים. למשל אברהם מאירקביץ' כתב ספרים ביידיש, ועבד בבניין. באגודת הסופרים התייחסו אליו בזלזול גמור. אלף, פיזית הוא היה קטן. היה בו משהו קטנצ'יק, לא רק בגוף, הוא לא היה נפוליון. כתבתי הצגה עם קטעים מהספרים שלו. אם הוא חי, יכול להיות שהגיע כבר לגיל מאה. הלכתי לבקר אותו בבית האבות שלו עד שהעבירו אותו לצפון, ואיבדתי קשר. אישיות מעניינת במיוחד, יליד ורשה ואיש תנועת "דרור". כל כך הרבה למדתי ממנו על החיים היהודיים בפולין. איך אדם לומד הכי טוב? באוניברסיטה? בספר? הוא פוגש יהודי שחי בוורשה, לומד על מאבקים. אני בא מכיוון אחר, מרבקה בסמן ומשוררים אחרים, אני קצת עם הרגליים על הקרקע. בכל זאת, פעלנו כדי שבית לייויק יהיה קיים. בסוף שנות השמונים ההנהלה רצתה למסור את הבניין לעירייה כי לא היה לה כוחות.
רועי: כמו שנמסר בית הבונד.
דניאל: כשאין לך כסף לשלם ארנונה, העיריה לוקחת. אלמלא חנה אשתי היתה עורכת דין, לא הייתי מסוגל להציל את בית לייויק. יש לה יותר רגליים על הקרקע ממני. הדור של צאנין לא רצה קשר עם מוסדות המדינה.
רועי: הם כעסו על רדיפת היידיש בתחילת ימי המדינה.
דניאל: כעסו בצדק רב. למוסדות היה תדמית של שנאת היידיש. הם לא רצו לעשות תן וקח עם הממסד הזה.
רועי: כשחיפשתי חומרים עליך, ראיתי גם שנוסף לכל המפעלות הוצאת ספר ילדים בשם "אמא, אני אשכנזי?".
דניאל: זה סיפור על ילד בן שמונה שחוזר הביתה אחרי שקוראים לו אשכנזי. אבל לא הפצנו אותו הרבה. יש פחד להפיץ משהו מעורר התנגדות. פה אנחנו לא רוצים להיות אשכנזים, אלא ישראלים.
רועי: ככל שה"אופציה האשכנזית" כולל מפעלות רבות שעשית ומציג את עמדתך, הוא גם רשימת מלאי של כשלונות – ארגונים ויוזמות שניסית להקים והתפוגגו. בית ספר לשפות יהודיות, תנועה בין עדתית בשם "שלום בית", "החזית האתנית", והמפלגה.
דניאל: ובכל זאת, אנחנו, אני ועוד חברים, השפענו על השיח הציבורי. כל הנושא האתני התעורר בעשרות השנים האחרונות, עם עדות שונות, וגם אשכנז. יש לנו דפי פייסבוק פעילים. שיחות אישיות, השפענו. גם אם לא מספיק, בגלל ההתנגדות.
רועי: הוצאת מאות קטעי מוזיקה, מחזות וספרים…
דניאל: אלפים.
רועי: אלפים?
דניאל: חיברתי לפחות חמשת אלפים ניגוני כליזמר שבוצעו בעולם.
רועי: אני רוצה לומר שאין נביא בעירו. נראה שאתה מצליח יותר בחו"ל.
דניאל: אני חי בישראל ובעוד מקומות, אז זה לא כל כך פוגע בי. יכול להיות שאין נביא בעירו, אבל אני לא חי עם התחושה הזו. אני לא נביא. וגם תרמתי באופן משמעותי במספר תחומים. אני תלוי בקהל שיחליט אם הוא ירצה להנות ממה שאני כותב או לא. אחרי הכול, המוזיקה והמחזות זה בשביל להנות.
רועי: ועם כל ההספק הזה וההישגים המרשימים, נדמה לי שזה הריאיון המקיף הראשון שלך בכלי תקשורת ישראלי עברי.
דניאל: אם שמו עליך תווית של יידיש, אתה כבר מחוץ למשחק. קולגות שלי מתחום המוזיקה, כשנודע להם שאני עוסק גם ביידיש וכותב יצירות כליזמר, הפסיקו לראות בי מתחרה, אלא מישהו שיצא מהמשחק. אלה בעיות של החברה, לא שלי. לפני 40 שנה, הגיעה הטלוויזיה לראיין אותי על יידיש. דיברתי על תכנים עמוקים יותר, ולא יצא שום דבר.
רועי: לא שודר?
דניאל: לא שודר ולא נכתב. אתה בטוח שאלי אשד יכניס את הריאיון הזה?
רועי: כן, הוא אישר לי מראש.
דניאל: טוב, הדבר הכי מהפכני קרה בשנות התשעים. כשקידמנו את החוק, עשינו מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב, ופתאום בעיתון של דתיים התפרסם משהו על דניאל גלאי שנאבק על היידיש. אבל רוצים יידיש שתהיה צמחונית, שתהיה בידור. לא יידיש שנלחמת על מקומה.
קיראו גם
דניאל גלאי על השביעי באוקטובר והריסוק של זהותנו
פורום למען הזהות והמורשת האשכנזית בישראל
צפו בהשקת הספר "האופציה האשכנזית":
לגבי הבכיר בממסד היידישאי שדניאל גלאי הסתכסך עימו מרדכי צאנין. אציין שקראתי ספר שלו בתרגום לעברית "ארטפנוס שב הביתה".
הספר עסק בחיי אדם מתקופת המלכים החשמונאים אלכסנדר ינאי ושלומציון שחי גם איך שהוא בתקופת המרד הגדול ברומאים.
העלילה הייתה מעניינת אבל חוסר הבהירות לגבי איך הגיבור חי כל כך הרבה שנים הטריד אותי כילד.
האם האיש בן אלמוות ? לא היה ברור.
מהויקיפדיה אני מבין שבעצם מה שקראתי היה רק חלק אחד מסדרה של כמה כרכים גדולים ביידיש שצאנין עבד עליה במשך עשרות שנים.
בהחלט הייתי מעוניין לקרוא אם היה תרגום לעברית.
תודה רועי ואלי
להביא את היידיש לחזית הבמה, מעשה ראוי וחלוציות תרבותית לשמה. במבט לאחור יצטרכו סוציולוגים להבין את פשר הפיכת המונח אשכנזי למילת גנאי בפי רבים מאחינו הלא אשכנזים, ואת שיתוף וקבלת המשמעות הזו על ידי האשכנזים עצמם בהרכנת ראש.
מחיקת מורשת תרבותית אדירה כמו הספרות השירה וההגות היידית, היא איוולת שעם ישראל צריך להצטער עליה. מצער לדלג על קורפוס ענק של תרבות כאילו לא היה קיים, רק משום שהשפה שבה התקיים הייתה יידיש, שחברתית ורגשית נתפסת כשפה של גלות על משמעותיה השליליות.