אבי גולדברג עונה גם לד"ר יגאל בן נון וגם לד"ר משה גרנות בויכוח על זהותם של העברים הקדומים שהתנהל מעל דפי "יקום תרבות", ומבהיר את השימוש ב"עברים" וב"בני ישראל", במקרא ואף מוסיף את השימוש ב"יהודים".
המערכת
על פי מאמרו של ד"ר יגאל בן נון שימשה המילה "העברי" כמילת גנאי לבני ישראל בפי העממים בעת כיבוש כנען ומלחמות יהושע והשופטים.
הנחה זו, או סברה זו, מתבססת על הדמיון שבין המילה "עברי" למילה "עבד", או לכינוי לקבוצת נוודים פורעי גבול, המכונה "חבירו", וזאת על סמך קירבה אטימולוגית של שרשי המילים המקובלת בפי חוקרים.
ד"ר משה גרנות השיב במאמר תגובה "כי אין שום בסיס להנחה של יגאל בן-נון בדבר הדירוג כביכול בין השמות 'בני ישראל' ל'עברים' – שני השמות מתייחסים לאותה מסגרת אתנית – ובוודאי שאין זהות או דמיון בין 'עברים' ובין 'עבדים'".
נראה שיש להתחיל מבראשית תרתי משמע – מתחילתה של אותה "מסגרת אתנית" אליה מתייחס משה גרנות, ומספר בראשית. בחינת ההתאמה והקשר שבין קבוצת העברים ובני ישראל והשימוש המתחלף בשמות אלו.
עברי
מלכתחילה רבו התהיות בין חוקרי התנ"ך האם היו "העברים" משפחה, או קבוצת רועים, שעשו דרכם מהעיר אור כשדים דרום מערבה דרך חרן, והגיעו בסופו של דבר אל כנען על חוף הים התיכון.
אם נבחן את מקורותינו הדלים, נוכל להסכים, אולי, כי המסע הארוך של אברם, רועה הצאן, החל אי שם באלף השלישי לפני הספירה, במזרח, באור כשדים, השוכנת בחלק הצפוני של אגן נהרות הפרת והחידקל, כלומר בצפון מזרח סוריה או על גדות הפרת העליון. מקור השם "עברי" נגזר מאב קדום מקראי – עבר, או מהסמיכות לגדות נהר, לעבר הנהר, כלומר זיהוי גיאוגרפי גרידא.
כך או כך מדובר בסיפור קמאי, "דמדומי עם", על רועה צאן עובד אלילים ממסופוטמיה, שבמהלך חייו הארוכים נבחר לאב המייסד של אומה שתקום מזרעו, בחסות האל יהוה.
הדורות בעתיד, ששיחזרו את האגדות שסופרו בעל פה, עשויות טלאים טלאים, שיבצו אותן במקרא. גם את הסיפור על משפחת אברם לא השמיטו. צאצאיו של אברם, אח"כ אברהם, בנו יצחק, ונכדו יעקב, שמרו על קשרי משפחה עם כור מחצבתם שנותרה בחרן. ומשם, ממשפחה רחוקה זו קם בית יעקב – וצאצאיו קרויים במקרא "בני ישראל".
את כל אותה ראשית מעורפלת, שתומאס מאן מכנה "מסע לשאול תחתיות", של גילוי עברו של אברם העברי והברית שכרת עם האל (המילים הפותחות את האפוס הגדול של תומאס מאן "יוסף ואחיו"), בה הובטחו לאברם ארץ רחבת ידיים וצאצאים לרוב שיאחזו בה, יש לקבל כמסורת מאוחרת בזמן ההיסטורי שתכליתה לחזק מציאות שכבר התקיימה.
כלומר מציאות שהתממשה בעת כתיבת הפרקים במקרא המספרים בדיעבד על ההבטחה ועל הברית.
כרונולוגית אפשר לסכם את תקופת העברים ממועד מסע העלייה הארוך שעשה אברם מחרן לכנען, ועד ירידת צאצאיו, משפחתו המורחבת בני יעקב למצרים. למרבית האירוניה, כל הטריטוריה הענקית שהובטחה לו ולבניו – מגדת הפרת עד גדת הנילוס, או הים האדום, או ציר פילדלפי – נותרה ללא עברים. בני ישראל (בניו של יעקב) נטשו אותה, וירדו לאמריקה של תקופת הברזל – מצרים הפרעונית.
לתקופה הקצרה, בת ארבעת הדורות, אפשר לקרוא "העידן העברי" – או סיפור שושלת משפחת אברהם העברי. פרק העברים הסתיים בחסדו של יוסף השר המצרי. הנין יוסף מנותק לחלוטין מעברו העברי, והוא איש נכבד בממלכת הפרעונים, בממלכה העתיקה של איריס ואוזיריס על גדות הנילוס. תם ונשלם.
בספרי בראשית, שמות, ודברים, מוזכר השם "עברי" בסה"כ ארבע עשר פעמים, וככל שהסיפור הלאומי מתקדם פוחתת השכיחות בשימוש בשם "עברי" עד לדעיכה מוחלטת. בספרי הכתובים האזכור של "העברים" זניח, ובספרי דברי הימים אין כלל אזכור ל"עברים".
בני ישראל
המספר התנכ"י, ההומרוס השמי, האורג את העבר, מציב נקודת פתיחה חדשה לשבט העברי הקדום שכבר נטמע במצרים.
יציאת מצרים היא מגילת העצמאות של עם, של אומה. מעתה שמו של העם הוא "בני ישראל", והם מחולקים לשבטים הקרויים על שם האבות שנטשו את כנען וירדו למצרים.
ל"בני ישראל" ניתנו מערכת חוקים חדשה ופולחן דתי חדש. פג תוקפה של הברית הקודמת, והיה צורך לחדש את הרישיון – לחדש את הברית הקדומה במעמד הר סיני .
מעתה "עברים" הוא שם נשכח, ואם נמצא שבתקופת כיבוש הארץ כינו את בני ישראל הפולשים בכינויי גנאי "עברי", כפי שטוען בן נון במאמרו, דומה הדבר לנאצות של בני ישראל באויביהם העמלקים ואחרים בעת כיבוש הארץ.
ל"בני ישראל" קם מנהיג, בן טובים שנמשה מהנילוס כמו פיית מים מהנהר, נסיך מגמגם, נצר עז רוח ל"עברים", המורד ברוח אבותיו שירדו מצריימה ושועבדו לעבדים.
כהרצל בעת המודרנית, היה משה כנראה צאצא ל"עברים" שירדו מצרימה והתבוללו בה, שדיבוק מבורך של לאומיות דבק בו. המיתולוגיה המקראית מצאה במשה את הקשר בין עבר עברי שהתפוגג, לעתיד של כיבוש כנען שהובטח לאב הקדמון אברהם.
סיפור יציאת מצרים מספר על הגירה המונית של מאות אלפי אנשים, ובכללם "ערב רב". ללמדך שכל מי שיכול היה להימלט מבית עבדים שעל גדות הנילוס ניצל את ההזדמנות וברח למדבר. מעמד הר סיני איפשר לכל מי שרצה להתקדש ולהיות חלק מ"בני ישראל", ולא רק לגרעין ה"עברי" של צאצאי היורדים מצרימה. מעתה ואילך עד חורבן הבית הראשון, קץ הממלכה הראשונה, "בני ישראל" הוא השם המקובל לעם הנבחר.
יהודים שבים מבבל
הכרוניקאים המאוחרים של גלות בבל, ושל השיבה לציון ותחיית כורש, הכניסו ללקסיקון השמות את ה"יהודי" במקום ה"עברי" ו"בני ישראל".
משיבת ציון מבבל ועד שיבת ציון החדשה במאה התשע עשרה, נמשך השימוש בשם "יהודי". נמוגו "עברים" ו"בני ישראל".
שובו של העברי
עדנה ל"עברים" קמה במהלך שיבת ציון של התנועה הציונית, והשימוש הגובר בייחוס לעברי הקדום כחלק משיבת העם לציון.
כך קמה "האוניברסיטה העברית" וקמו "הגדודים העבריים", והקנאים לשפה העברית, ו"הגימנסיה העברית" ולימודי "המשפט העברי".
ה"עברי" החדש בארץ אבותיו מוותר על לשון לע"ז, חוזר למכורתו הקדומה, עובד את אדמתו, ומגן על ארצו, כמו בעבר הכנעני הקדום. ויש כאלה שאף ניסו לרקום אותו כחלק מאריג "כנעני" רחב יותר.
המגמה הזו של "חידוש ימינו כקדם", שהתקיימה בבד בבד עם בניית המדינה שבדרך והמדינה עצמה, של חזרה אל העברים הקדומים, אל בני ישראל המתנחלים בארץ אבות, נחלשה אל מול חזרתו של ה"יהודי" לתחומי חיים שכבר חשבנו שיוותרו "עבריים". הופיעה תנועת שיבה לחיקה של יהדות בגוון גלותי, של גולה בתר-עברית ובתר-כנענית, מסתגרת בדלת אמות של קהילה סגורה, לא ממלכתית, לא ישראלית, ולא "עברית".
מגמה זו מתחזקת, ומותירה את החפץ לחוש כחלק מעם עברי החי בארצו נדהם.
