לפניכם מאמר שפורסם כבר לפני 27 שנים, ב-"האומה" גיליון מס. 133, 1998, עמ. 44-53, אבל הוא עוד יותר אקטואלי כיום, כאשר נראה שמדינות שונות במזרח התיכון מתפוררות והולכות – לבנון, סוריה, ואפילו עיראק, ואולי גם תורכיה?
הוספנו פרק עדכון מאפריל 2025 למצב המאוד "מענין" שיש לנו באזורנו כיום.
המערכת
מבוא
סיומה של המלחמה הקרה, שבאה לאחר התפרקותה של ברה"מ, היא נקודת ציון משמעותית במכלול היחסים הבין לאומי. עד לסיומה של מלחמה זו הציר המרכזי שעליו הושתתו היחסים בעולם היה עימות בין שתי מעצמות העל, המגובה בתפישות עולם כלכליות-חברתיות נוגדות. מצד אחד ברה"מ בעלת התפישה הקומוניסטית, ומצד שני ארה"ב בעלת התפישה הכלכלית הקפיטליסטית- דמוקרטית. זהו ציר יחסים שהתגבש עם סיומה של מלחמת העולם השניה, ואשר נמשך עד להתפרקותה של ברה"מ. שאר מדינות העולם התמקמו על ציר זה במידת קרבה זו או אחרת, מי לצידה של ארה"ב ומי לצידה של ברה"מ. זהו תיאור תמציתי שבא לתאר במשיכת מכחול את הלך הרוח של התקופה.
התפרקותה של ברה"מ שינתה את מערך הכוחות הבין לאומי מקצה לקצה. בעולם נשארה מעצמת על אחת, והיא ארה"ב, והאוריינטציה הכלכלית כיום מושתת על אינטרסים כלכליים. כיום שם המשחק הוא רווחים כלכליים ללא הנפת כידונים. הסרתו של העימות האידיאלוגי הגלובלי עוררה מתרדמתם תהליכים שהוחנקו או שהוחזקו על אש קטנה בשל העימות המעצמתי. הדוגמאות הבולטות הן דמוקרטיזציה של מדינות מזרח אירופה, והתפרקותן של צ'כוסלובקיה ושל יוגוסלביה, אם בצורה מסודרת ואם בצורה אלימה. קרוב לוודאי שברבות השנים תהליכים נוספים יוחצנו ויקבלו ממדים בין לאומיים.
אחד האזורים הצפויים לשינויים מרחיקי לכת הוא המזרח התיכון. מדינות המזרח התיכון הערביות, להוציא את מצרים, שבה יש שלטון מסודר ואוכלוסייה מוגדרת מבחינה אתנית, הן לא יציבות ומושתתות על משטרים דיקטטוריים. הסתלקותם של שליטי מדינות אלה מעלה שאלות באשר לגורלן. יש להביא בחשבון שהמפה המדינית של האזור בעשור הקרוב יכולה להשתנות מקצה לקצה. על מנת לראות את אשר אפשר כי יתרחש כאן, יש לבצע מיפוי היסטורי, מדיני, וסוציולוגי של האזור. מאחר ואזור זה עבר תהפוכות גדולות במאה ה -20 , נקודת הציון המשמעותית לניתוח ההיסטוריה המדינית של האזור היא התפרקות האימפריה העותמנית.
חלוקת האימפריה העותמנית
לכול אורך ההיסטוריה המזרח התיכון היה נתון להשפעתן של מעצמות שונות. מעצמה באה ומעצמה הלכה, ואזורים שונים הועברו מיד ליד כתוצאה ממלחמות, ומשאים ומתנים בין מעצמות שונות. להוציא את העת העתיקה כמעט ולא צמחו כאן יחידות אתניות בעלות מסורת ומורשת תרבותית המזהות את הוויית הזהות הקולקטיבית שלהן עם זהות גיאוגרפית טריטוריאלית, ושיש להן מדיניות חוץ מעצמתית. המעצמה האחרונה ששלטה באזור, במשך מאות שנים, היתה האימפריה העותמנית, שניצני התפוררותה החלו במאה ה -19 ומצאו את ביטוין הסופני עם פירוקה של אימפריה זו בתום מלחמת העולם הראשונה.
התפוררות זו קרצה למעצמות האירופיות. המדינות האירופיות הבולטות שפעלו כאן היו צרפת ואנגליה, ובצורה שולית גם רוסיה. אזור עירק נכבש על ידי האנגלים במהלך 1915 – 1914, ומצרים נכבשה על ידי אנגליה ב- 1914. לצרפת היו השגות באשר לפעילות האנגלית כאן, מאחר שהרגישה כי רגלה נדחקת וכי לא תוכל לממש את האינטרסים שלה. בעקבות לחצים אלה, אנגליה הגיעה עמה לידי תיחום אזורי השפעה. זהו הסכם סייקס פיקו שנחתם ביניהן ב – 1916 . על פי הסכם זה "בריטניה וצרפת יקבלו אזורים נוספים לניהול ישיר לפי ראות עיניהן וכפי שירצו אולי להסדיר עם המדינה הערבית או הקונפדרציה של מדינות ערביות וצרפת… את לבנון וחופי סוריה, וכן את דרום מזרח אנטוליה הוא מחוז אדאנה ואזור קיליקיה ובריטניה את דרום עירק עם בצרה ובגדד, וכן את חיפה ועכו. צרפת ובריטניה מבטיחות זו לזו שיווי זכויות, חופש מעבר וכו' באזוריהן: חיפה תהיה נמל חופשי לגבי צרפת ואלכסנדרטה – לגבי בריטניה. בריטניה תבנה מסילת ברזל חיפה–בגדד ובריטניה וצרפת יחד יבנו מסילה בגדד–חלב. לאורך נהר פרת… צרפת מבטיחה אספקה סדירה של מימי הפרת והחידקל מאזורה בצפון עירק לאזורים שבמורד הנהרות" (1).
כן הסכימו ביניהן מעצמות אלה להמשיך במשא ומתן עם הערבים באשר לגבולות העתידיים של המדינה הערבית או הקונפדרציה של מדינות ערביות. מהלכים אלה היו בבחינת אבן דרך להקמתן של מדינות חדשות באזור. מדינה אחת יהודית, היא מדינת ישראל, ומדינות ערביות, והן לבנון, סוריה, עירק , ירדן, ערב הסעודית, ומדינות המפרץ הפרסי. בשל החסך בעומק היסטורי מדינות אלה הן מדינות טריטוריאליות. מה שמגדיר אותן הוא הפן הגיאוגרפי-מדיני, אותם גבולות שבתוכם מופעלת הריבונות שלהן.
ההרכב האתני של המדינות
מבחינת הרכב האוכלוסייה המדינות החדשות אינן מונוליטיות באשר למספר הקבוצות האתניות שלהן. קבוצות אלה הן בעלות מסורת דתית וחברתית שונה, ואין מה שיאחדן מבחינה תרבותית תחת קורת גג אחת. הדרך הנקוטה בחלק ממדינות אלה היא שימוש במעין סמל ממלכתי, אשר הביטוי הפורמלי שלו הוא פולחן האישיות. הכוונה היא לירדן, סוריה, ועירק. שימוש בפולחן האישיות הוא ניסיון לתת לגיטימציה לשליט. מכיון שהשליט תופש את השלטון בכוח, ובמקרים רבים הדבר מלווה בשפיכות דמים, הדרך שנמצאת כנכונה מבחינת השליט היא העצמת דמותו בציבור, לפעמים גם ממש האלהתו Deification. בכך הוא מנסה לקשור את הציבור בכללותו סביב דמותו, וכופה את עצמו בתור מקור הסמכות העליון של המדינה, גם כמנהיג מדיני וגם כמנהיג רוחני. הדבר בולט בעיקר בסוריה של חאפז אל אסאד ובעירק של סאדאם חוסיין. ירדן, עם שהמשטר בה יותר ליברלי, נוקטת בפולחן אישיות מאז עלותו של המלך חוסיין לשלטון.
עם כל ניסיונם הכוחני, ולעיתים גם הברוטלי, ליצור מסגרת מאחדת, מתחת לפני השטח מפעפעים זרמים מנוגדים. לכוחות הלוקל פטריוטיים יש משקל משלהם. בירדן קיימות שתי קבוצות אתניות. קבוצה אחת היא הבדואים שיושבים בדרום, וקבוצה שניה ערביי ארץ ישראל שברחו בעקבות מלחמת השחרור ב – 1948, ובנו כאן את ביתם הן ברמה האישית והן ברמה הפוליטית. האוכלוסייה הבדואית גם היא לא עשויה מקשה אחת. בדרום ירדן בנו-עטיה בנו-חויטאת ובנו-צח'ר, ובצפון הממלכה בנו-חסן (באזור ע'גלון). לרבים מהשבטים המאוגדים בפדרציות הדרומיות יש קרובי משפחה המתגוררים היום בערב הסעודית ושומרים על זהותם השבטית (2), כך שלחלק מהבדואים ישנה זיקה חזקה לערב הסעודית. מבחינה כלכלית-חברתית לא קיימת דיפרנציאציה מקצועית סימטרית בין הבדואים לבין הערבים שמוצאם מארץ ישראל. עד 1989 אלה האחרונים היוו % 80-60% מכלל העוסקים בבנקאות, יבוא, סחר קמעונאי וסיטונאי (3), ומנגד הצבא וכוחות הביטחון ובעיקר הקצונה הבכירה נשענים על הבדואים.
בעירק ישנן שלוש יחידות אתניות גדולות, השיעים בדרום שמהווים 60% מהאוכלוסיה, הסונים במרכז שמהווים 20% מהאוכלוסייה (4), והכורדים בצפון בין 20%-15% (5) . הגורם הדומיננטי בפוליטיקה העירקית הוא המיעוט הסוני, חרף הדומיננטיות הדמוגרפית של השיעים. עמדות המפתח באליטת השלטוניות – הממשלה, הפרלמנט, המפלגות, הצבא – הם בידי הסונים. אמנם שיעים בעלי השפעה מונו לתפקידים בכירים, אך היה זה מעט מדי והשיעים בכללותם הרגישו את עצמם מקופחים. עם הכורדים, לשלטון המרכזי יש מאבקים אלימים שנמשכים מזה עשרות שנים, וזה בשל רצונם של הכורדים לנתק את עצמם מהמדינה ולהכריז על אזור אוטונומי. הרגישות של השלטון המרכזי לאזור הכורדי גבוהה במיוחד מכיון שכאן נמצאים 66% מעתודות הנפט של המדינה, וכאן נמצאות האדמות הפוריות ביותר (6). הקמת אוטונומיה כורדית היתה משמיטה את הקרקע הכלכלית של המדינה ועירק בעצם היתה קורסת. העימות עם השיעים הוא על בסיס פוליטי. השיעים מנסים מזה שנים לערער על הלגיטימיות של השלטון המרכזי, מאחר שאיננו ייצוגי מספיק. השלטון אינו נותן דריסת רגל לאליטות השיעיות להשתלב במוסדות המדינה. השיעים זוכים לעידוד רב מאירן מאז שחומייני תפש בה את השלטון. אירן השיעית, מתוך מטרה לייצא את האוריינטציה הדתית שלה, מוצאת אוזן קשבת בקרב האוכלוסייה השיעית העירקית, ומשתמשת בה כדי להתנגח עם סאדאם חוסיין.
נקודת מפנה באשר לגורלה העתידי של עירק התחוללה במלחמת המפרץ ב – 1991, בעקבות הפלישה העירקית לכווית. משיקולים גיאו-אסטרטגיים האמריקאים ניסו לנקוט בדרך של ריבוע המעגל. היה להם עניין להפיל את סאדאם חוסיין, מכיון שהוא היווה איום על תעשיות הנפט בערב הסעודית ובאמירויות המפרץ הפרסי, אך באותה מידה הם רצו לשמור על שלמותה של עירק. חששם היה שהתפרקותה של עירק ל -3 יחידות מדיניות תנוצל על ידי האירנים, שינגסו במדינה ויספחו אליהם את הדרום השיעי. הדרך בה הם ניסו לפעול היתה הטלת איסורים על תחומי הפעילות של סאדאם חוסיין. הם הכריזו על אזורים שבהם כוחות עירקיים ובפרט חיל האוויר העירקי לא יהיו רשאים לפעול. אזורים אלה הוגדרו על ידם כ- No Fly Zones . אזורים אלה הם האזור השיעי והאזור הכורדי. בנוקטם בקו מדיני זה האמריקאים בעצם זרעו את אותם נבטים שיביאו בעתיד להתפרקותה של עירק. הם האיצו זרמים תת קרקעיים מדיניים שפועלים באזור.
על פי נתונים מ – 1986 בסוריה 60% מתושבי המדינה הם ערבים סונים, 9% כורדים סונים, 13% עלאווים, 12% נוצרים, והשאר קבוצות אתניות דתיות בשיעורים של אחוזים ספורים כל אחת (7). והנה הקבוצה השליטה במדינה היא העדה העלאווית. קבוצת מיעוט היא המחזיקה במושכות ומנהיגה את המדינה. המקרה של העלאווים הוא מקרה יוצא דופן בהיסטוריה המזרח התיכונית. מאז היווצרותה של הדת העאלווית ועד לתחילת המאה ה -20 הם נשלטו בצורה אכזרית על ידי השלטונות הסוניים, והנה נתהפכו היוצרות. הם הצליחו לצאת ממעמדם הנמוך והגיעו לעמדות בכירות ומחזיקים בשלטון ביד רמה. תרמו לכך שני גורמים. גורם אחד הוא הצרפתים. הצרפתים, ששלטו באזור הסורי מכוחו של הסכם סייקס -פיקו, טיפחו את העלאווים על ידי גיוסם לצבאו של המנדט הצרפתי. שירות זה שימש עבורם סוכן סוציאליזציה רב עוצמה שחילצם לא רק ממצוקה קיומית, אלא גם ממצוקה חברתית, ואפשר להם לטפס לעמדות מפתח (8). הגורם השני הוא מפלגת הבעת', שנוסדה ב – 1953. עיקר הכוח המוביל במפלגה היה האינטליגנציה של המעמד הבינוני העירוני החדש, שניסה לתפוש את מקומה של האליטה המסורתית. ברם, מאבקי כוח בלתי פוסקים בין 1958 – 1954 הביאו לשחיקתם. יסודות חדשים החלו לשלוח זרועות ולתקוע יתדות מוצקים למשך דורות. אלה היו בני מיעוטים מהפריפריה שבערי השדה, תוך קבלת תמיכה מסיבית מתוך שורות הצבא. היתה זו הצטרפות המונית שפעלה לשיפור מעמדה החברתי. רבים מביניהם נשלחו להשתלמויות צבאיות. הבולטים שבהם היו העלוואים והדרוזים (9). הם שהיוו את חוט השדרה של מפלגת הבעת' והצבא הסורי. בין 1967 – 1954 התחוללו מאבקי כוח אלימים, מלווים בהפיכות צבאיות, עד לניצחונו של חאפאז אל אסד ב -1970 . בשנה זו אסאד תפש את השלטון וביסס את כוחו על הצבא ועל המדינה. עיקר הכוח הצבאי הסורי מבוסס על בסיס עלאווי. רק כך יכל אסאד לבסס את מעמדו – שימוש בבני דתו כמקור נאמן שאפשר לסמוך עליו ללא עוררין. זהו שלטון רודני, שמשתמש בשיטות אלימות למיגור כוחות עוינים, כדוגמת הטבח שנעשה בעיר חמה הסונית ב -1982, שבו חוסלו 30,000 – 25,000 איש (10). הרושם הוא שברגע שתמצא נקודת חולשה במשטר, האוכלוסייה הסונית תנצל זאת ותעשה שפטים בעלאווים מתוך מטרה לנקום בהם על העוול הרב שנגרם להם.
שתי הדתות הדומיננטיות בלבנון הן האיסלאם והנצרות. על פניו מדובר בשתי קבוצות שיכלו לחיות בשלום זו עם זו. למעשה אין זה כך. בשטח קיימים זרמים דתיים שונים אשר במהלך השנים עברו מהפך דמוגרפי. בשנת 1932 היו בלבנון 50.73% נוצרים ו – 49.26% מוסלמים. ב -1986 היחס עמד על 39% נוצרים ו – 60% מוסלמים (12). בתוך קבוצות היסוד חלו במהלך השנים גם כן שינויים משמעותיים. בין 1932 ל- 1986 שיעור המרונים ירד מ- 29.11% ל-20%. שיעור היוונים הארתודוכסים ירד מ- 9.88% ל- 8%, ושיעור הקתולים היווניים ירד מ- 5.97% ל– 5%. בכול מקרה העדה הנוצרית המובילה היא העדה המרונית. באשר למוסלמים, במהלך תקופה זו שיעור השיעים עלה מ- 19.81% ל- 32%. שיעור הסונים ירד מ- 22.63% ל- 22%, ושיעור הדרוזים ירד מ- 6.82% ל- 6%. מרכז הכובד הדמוגרפי עבר מהסונים לשיעים.
מבין כלל העדות הדתיות החיות בלבנון רק לשתיים יש מסורת מדינית. האחת היא העדה המרונית, שיסודותיה טמונים כנראה במאה הרביעית והחמישית לספירה, והיא מתייחסת לנזיר בשם מארון הקדוש (13). ברבות השנים המרונים השכילו לבנות לעצמם מסגרת אוטונומית משלהם עם זיקה חזקה לאפיפיור ברומא. עם כניסת הצלבנים לאזור, מעמדם הלך והתחזק וכן התעצמה האוטונומיה שלהם. אולם זו דעכה עם קריסת השלטון הצלבני. לקראת המאה ה- 16, כאשר חודש הקשר של המרונים עם אירופה באמצעות צרפת, מעמדם החל להשתפר. שיאו של השינוי בעדה המרונית היה בשנת 1736, כאשר הכנסייה המרונית התאחדה רשמית עם הכנסייה הקתולית ברומא והפכה לכנסייה קתולית לכול דבר. אף כי המשיכה לשמור על אוטונומיה מסוימת בשני אופנים – זכותה למנות מתוך עצמה את העומד בראשה (אם כי המינוי הסופי נתון בידי הוותיקן), וזכותה להמשיך להשתמש בשפה הסורית העתיקה לצרכי תפילה (14). גידול האוכלוסין שלהם במחצית הראשונה של המאה ה– 18 הניעם להתיישב באזורים נוספים. רבים מהם היגרו מצפון הר הלבנון אל אזור השוף בדרומו של הר הלבנון. אזור שהיה נתון לשליטה בלעדית של הדרוזים. כאן התעוררו ניצניה הראשונים של הבעיה העדתית בלבנון, שאת ביטויה הפוליטי והצבאי מוצאים לאורך המאה ה- 20. הסדר מדיני ראשון שבא לבסס את מעמדם של המרונים היה ב– 1861 – "ההסדר החדש היה כרוך למעשה בשורה של פשרות: בין אינטרסים דרוזיים ומרוניים…ובין המעצמות הגדולות עצמן, שהגנו כל אחת על האינטרסים שלה ועל בני חסותה – צרפת על המרונים, בריטניה על הדרוזים ורוסיה על היוונים אורתודוכסים" (15). כל שטח הר הלבנון הוכר שטח נוצרי מובהק ולמרונים היתה כאן שליטה בלבדית. "מבחינה מספרית, פוליטית וכלכלית… הם ראו את הר הלבנון כמולדתם והמותצריפית (הסנג'ק האוטונומי של הר הלבנון) היתה לדידם קרש קפיצה להקמת מדינה משלהם" (16).
העדה הדתית השניה שלה מסורת מדינית היא העדה הדרוזית – "קירבת הדרוזים לאיסלם ומסורתם הלוחמנית גרמו לכך, שהשליטים המסורתיים בארצות שהן כיום סוריה ולבנון העניקו לדרוזים בהר הלבנון מעין אוטונומיה. שליטים אלה הכירו במעמדם העדיף של הדרוזים על פני קבוצות אוכלוסייה אחרות בהר הלבנון, כאשר האוטונומיה מתרחבת או מצטמצמת בתקופות שונות" (17). אוטונומיה זו היתה מגובשת פחות מאשר זו של המרונים. לא היה כאן מרכז פוליטי שהפעיל את הקהילה כולה, אלא דפוס פעולה חמולתי. מרכז הכוח נע ועבר ממשפחה למשפחה על פי הכוח שזו הצליחה לבנות לעצמה. זה היה משחק סכום אפס שבו אובדן כוח פוליטי שנבע מעוצמה כלכלית פוליטית וצבאית של משפחה אחת הביא להתחזקותו בקרב משפחה אחרת. אמנם היתה סולידריות דתית חזקה בין כלל הדרוזים בהר הלבנון, אך רעיון של ישות מדינית דרוזית היה עמום ביותר בהשוואה למרונים (18).
השינויים הדמוגרפיים שהתרחשו בלבנון במהלך המאה ה- 20 , שבריריותו של המשטר הלבנוני, ובחישה של גורמים חוץ לבנוניים כמו סוריה, מצרים, ברה"מ, ולאחר נפילת השאח אירן , הביאו להתמוטטותה של המדינה, ולצמיחתם של ארגונים קוואזי-צבאיים שונים, שייצגו אינטרסים פרטיקולריים של העדות הדתיות הלבנוניות. התוצאה היתה מלחמת הכול בכול, שבה כל עדה ניסתה באמצעים כוחניים לתת מענה חד משמעי להגדרה הטריטוריאלית שלה.
המשטר של המדינות החדשות
המשטר הירדני הוא משטר מלוכני. מקימה של הממלכה הירדנית הוא האמיר עבדאללה. עם הירצחו של עבדאללה חוותה ירדן טלטלה מדינית שנמשכה כשנה ומחצה עד לעלייתו לשלטון של נכדו – חוסיין. מאז הוא יושב על כסאו, למרות ניסיונות שונים שנעשו במשך עשרות שנים לחסלו. המלך הוא המוציא והמביא בכול אשר קשור למדיניותה של ירדן. בקו שנקט לכול אורך דרכו הוא הביא לחפיפה מלאה בין דעותיו הפוליטיות והאינטרס הירדני (19). המלך הוא בעצם מבטאה הרשמי של המדיניות הירדנית, וראש הממשלה והפרלמנט הם עושי דברו. אמנם קיימת פעילות פוליטית בירדן, אך היא מותרת בגבולות מאוד ברורים. כל ניסיון לפרוץ גבולות אלה זוכה לטיפול חריף של הצבא. הדוגמה הבולטת לתגובה הקשה של הצבא הם אירועי ספטמבר השחור ב- 1970, בהם פעילותו הפוליטית והצבאית של אש"ף היוותה איום קיומי למשטרו של המלך, ועל עצם קיומה של המדינה. חוסיין הצליח להשריש בממלכתו זן של לאומיות ערבית–ירדנית שבמרכזה נאמנות כל תושבי הגדה המזרחית לטריטוריה בה הם מתגוררים, ולמלך ההאשמי כמבטא לאומיות זו (20). אלא שהנאמנות הזו היא בערבון מוגבל. השתרשותה של הלאומיות הירדנית היא בפועל סביב דבר אחד – דמותו של חוסיין. השאלה הגדולה היא מה יקרה לאחר הסתלקותו של חוסיין. הלאומיות תצטרך על פי אותו הגיון למצוא את ביטויה בדמותו של המלך החדש לעתיד לבוא, מה שמעורר תהיות באשר ליציבותה של ירדן. כלל לא בטוח שהמלך הבא יהנה מאותה כריזמה של המלך חוסיין ושהציבור ירצה להזדהות אתו.
עירק וסוריה עברו מסלול דומה פחות או יותר מרגע הקמתן ועד ימינו אנו. אפשר להבחין בשלוש תקופות מקבילות בשתי המדינות. התקופה הראשונה היא תקופת המלוכה. בעירק הומלך פייצל כמלך ב -1921, ועם מותו ב -1933 הועבר השלטון לבנו גאזי, אשר נהרג בתאונת דרכים, ובנו של זה – פייצל השני – החליפו. מכיון שהיה קטין הוא החל לכהן בפועל ב– 1953 עד 1958, השנה בה חוסלה כל השושלת ההאשמית העירקית (21). בסוריה התכנסה ב-1920 "הוועידה הסורית" , שהכריזה על עצמאות סוריה ועל המלכת פייצל כמלכה של סוריה. ניסיון זה נכשל, ושנה לאחר מכן הוא הומלך כמלכה הראשון של עירק (22). המלוכה בסוריה החזיקה מעמד עד 1949 עת התחוללה בה הפיכה צבאית.
מאז ביטול המלוכה התנסו שתי המדינות במשך תקופה ארוכה בחוסר יציבות פוליטית, שבאה לידי ביטוי בהפיכות צבאיות רבות. שום ממשל צבאי לא החזיק מעמד לאורך זמן, ולא הצליח לבנות שלטון יציב. זה נבע מחוסר האימון של קבוצות הקצינים השונות זו כלפי זו. הפיכות אלה היו ברובן בעלות אופי אלים. הפיכות אלה נפסקו עם היבחרו של סאדאם חוסיין לנשיא עירק ביולי 1979 (23) ועם היבחרו של חאפאז אל אסאד לנשיא סוריה ב -1970 (24). שניהם כאחד מונו אמנם לתפקידם כאזרחים, אבל בסיס הכוח שלהם לכול אורך שלטונם בעיקרו הוא הצבא, וקבלת תמיכה, אם כי לא באותה עוצמה, ממפלגת הבעת'.
מה שמאפיין תקופות חוסר יציבות זאת בשתי המדינות הוא הנתק המוחלט בין האליטות השלטוניות להמונים. זאת היתה בעצם מלחמה ממושכת בין קבוצות גנרלים שכול מה שעניין אותן – היה הם עצמם, והסקטור שלהם. התומכים בשלטון הם קבוצות אינטרס, אשר מקבלים הבטחות של השליטים המתחלפים כדי לשמור על האינטרסים שלהם. בעירק, למשל, הממשלים השונים הציבו בפרלמנט תומכים על בסיס של חמולות וראשי שבטים, ולא על בסיס מפלגתי הנשען על תפישות חברתיות כלכליות (25).
סאדאם חוסיין וחאפאז אל אסאד נקטו בצעדים קוואזי-מלוכניים להבטחת שלטונם. סאדאם חוסיין מינה את בני משפחתו לתפקידים ממלכתיים והיתה לו כוונה להכשיר את בנו עודאיי ליורשו. נסיון ההתנקשות בעודאי שהפך אותו לנכה, הוציא אופציה זו מכלל מימוש. בסוריה אסאד החל להכשיר את בנו בכורו באסל להחליפו בבוא העת, אך מותו של הבן בתאונת דרכים ב- 21.1.1994 (ראוי לציין שכלל לא בטוח שהיתה זו אכן תאונה), לא אפשרה לנשיא לממש תוכנית זו. האופציה השניה שאסד חשב עליה, והחל לממשה היא הכשרת בנו השני, בשאר, לתפקיד היורש. מינוי בנים כיורשים יש בו כדי להעיד על חוסר יציבותה של המערכת, חרף אחיזתם הממושכת של שני השליטים במושכות השלטון. יש במינויים אלה משום אפשרות ולו תיאורטית למנוע התפרצות חיכוכים ומריבות של קבוצות אינטרס שונות, בין שהן צבאיות ובין שהן אזרחיות, על רקע רצונן לתפוש את השלטון. לא פותחה במהלך כל השנים שגרת פעולה למקרה של הסתלקות השליטים. הדרך היחידה במקרה כזה למנוע זעזועים היא העברת שלטון תוך משפחתית. מותם ופציעתם של בני השליטים בעצם מעידה שמודל העברת שלטון זה, גם הוא אינה בטוח. בסוריה בפרט, הכשרת הבנים היורשים באה מתוך מטרה להבטיח את המשך שלטונם של העלאווים במדינה הסורית, ולמנוע זעזועים על רקע עדתי, זעזועים שעלולים לפרק את סוריה.
לעומת זאת, המבנה האתני של לבנון הכתיב בניית משטר שישקף בצורה נאמנה את הבסיס העדתי של המדינה. לפיכך, עם כינונה של המדינה הלבנונית העצמאית ב- 1945, הוסכם כי לבנון תהיה מדינה נשיאותית, כאשר חלוקת התפקידים תתבסס על מפקד האוכלוסין שהתקיים ב- 1932. שיטה זו, המכונה "קונפנסיונאליזם" (עדתיות) העמידה תנאי שנשיא המדינה צריך להיות נוצרי מרוני, ראש הממשלה מוסלמי סוני, ויושב ראש בית הנבחרים מוסלמי שיעי. שיטה זו הוסיפה לקבוע את החלוקה העדתית של מספר רב של כהונות מדיניות ומנהליות אחרות. היחס בין צירים נוצרים ומוסלמים נקבע בשיעור של 5:6 (27). על פניו משטר אידיאלי שמבטא ומייצג בצורה נאמנה את האינטרסים של הקבוצות האתניות. אבל, ואבל זה הוא גדול מאוד, הנחת היסוד שבבסיסה של שיטה זו היא שמבנים דמוגרפיים הם סטטיים, ולא כך הוא. יחסים שבין קבוצות אוכלוסיות משתנים על רצף של זמן. סך הגודל של כל קבוצה עדתית יכול לגדול או לקטון ביחס לקבוצות אחרות, כך שביום מן הימים יהיה צורך לבצע שינויים באשר לחלוקת התפקידים, ולכך חשיבות רבה באשר לעוצמה הפוליטית וגם הצבאית. זה מה שאכן קרה בלבנון. שינוי דמוגרפי זה היה בין הסיבות העיקריות שהביאו להתפרצותה של מלחמת האזרחים ב- 1975. משקלם היחסי של המרונים בלבנון ירד ב- 20% והשיעים הפכו לעדה המובילה מכלל האוכלוסייה, כך ששיעורם עמד על 30% מכלל האוכלוסייה (28). אחת התביעות שלהם היתה לקבל את הנשיאות, דבר שהמרונים לא ששו לתת. שינויים אלה השאירו את אותותיהם גם על הצבא. צבא לבנון במבנהו משקף בעצם את המבנה האתני של המדינה הלבנונית, ועם פרוץ הקרבות בין הקבוצות היריבות רבים ערקו מהצבא והסתפחו לקבוצות אלה על פי השיוך הדתי שלהם (29). התוצאה היתה בלתי נמנעת. לבנון פסקה בפועל מלהתקיים כמדינה, מה עוד שסוריה בחשה בה ועשתה בה כבשלה. שום גורם לא יכול היה ולא מעונין היה לפעול כנגד סוריה. עדות נאמנה לרפיונה של הממשלה, גם כשהחלה לפעול בצורה פחות או יותר סדירה מאוחר יותר, היא העובדה שלא יכלה לפעול נגד אש"ף בדרום המדינה ומאוחר יותר נגד החיזבאללה. מי שהכתיב את המציאות הלבנונית היה חאפאז אל אסאד.
כלכלתן של המדינות החדשות
כלכלתן של מדינות ערב היא בעיקרה כלכלה של מוצר אחד והוא הנפט. לא התפתחה בהן תעשייה כבדה ותעשייה קלה. יש להניח שהסיבה העיקרית לכך היא ההשקעה במוצר היחידי שהוא זמין וכמעט אין סופי – הנפט עצמו. יתכן גם ואין מדינות אלה עשירות במחצבים בכמות נאותה. אם ניקח את ירדן כדוגמה המשאב היחידי שנמצא ברשותה הוא הפוספטים, וגם זה בכמות מצומצמת מדי מכדי שאפשר יהיה להשתמש בהם כמנוף למעבר לתעשיות מתוחכמות. מה שמכביד, ובעצם מנע כנראה פיתוח תעשיות חדשות וגיוון מוצרי היצוא עד לכדי השתחררות מתלות בנפט, הוא חשיבה כלכלית שגויה ואופיים של המשטרים במדינות אלה. היו מקרים, כמו של סוריה וירדן, שהממשלים שלהם קבעו מכסי מגן גבוהים כדי להגן על הייצור המקומי מתוך מטרה לעודד את פיתוחה של התעשייה (30). המטרה היתה אמנם טובה, אך בפועל התוצאה היתה הפוכה. מיסים אלה הגנו בצורה מלאכותית על אותן תעשיות מועטות, ואי היעילות וחוסר התחרותיות לא נעלמו, אלא הועצמו. הגורם העיקרי לפיתוח של תעשייה הוא היוזמה החופשית, והערובה להצלחה היא משטר ליברלי. מדינות ערב, בהיותן משטרים ריכוזיים, לעיתים טוטליטריים, לא יכולות להרשות ליברליות זו. השוליים שלהן הם צרים מאוד. כל ניסיון להרחיב את השוליים מגלם פוטנציאל לנטילת חרויות פוליטיות, שסופן פגיעה באושיות המשטר עצמו. ולכן מבחינתם של משטרים אלה עדיף ששוליים אלה יהיו מוגדרים ומתוחמים היטב. עדיפה כלכלה פחות מפותחת ובלבד שלא יתערער בסיס שלטונם.
בין השנים 1987 – 1978 סוריה וירדן נהנו מנפח תקבולים גדול שהועבר לרשותן מארה"ב בתור סיוע אזרחי , ומהעברות כספים של אזרחיהן שעבדו אצל יצואניות הנפט (31). במהלך שנות השמונים הגידול בתפוקת הנפט במדינות אחרות הביא לצמצום הצריכה והיצוא של הנפט ממדינות הנפט ולנפילה בהכנסותיהן בצורה משמעותית ביותר. בסעודיה, למשל, הכנסות הנפט נפלו מ– 110 מיליארד דולר ב- 1981 עד לכדי 20 מיליארד דולר ב- 1987 (32).
התוצאה היתה בלתי נמנעת. צמצום בהעברות תקבולים למדינות כמו סוריה וירדן. יתרה מזאת, הצטמצמו גם העברות כספים מאזרחיהן של מדינות אלה הנמצאים במדינות המפרץ. תלות זו יש בה כדי להראות על פגם בסיסי בכלכלתן של מדינות אלה. ללא תמיכה ממקורות חוץ, קיומן הכלכלי של מדינות אלה מוטל בספק. לכך גם משמעויות פוליטיות מרחיקות לכת. תמיד יהיו אנשים בלתי מרוצים, הן במסגרות הפוליטיות הקיימות האופוזיציוניות למשטר, והן בקרב חוגים צבאיים, ויהיו מי שינסו להפיל את השלטון.
מבחינתה של עירק הצוהר היחידי שלה הוא נמל עקבה. סגירתו של זה יש כדי לחנוק את המדינה. די שצוהר זה ייסגר וכלכלתה של עירק תיפגע קשות. קרוב לוודאי שאם בזמן מלחמת המפרץ, המלך חוסיין היה משתתף בקואליציה הבין לאומית שום תוצרת, לא חקלאית ולא תעשייתית, היתה מגיעה אליה. סביר להניח שתחושת המחנק הזאת היתה מורידה את סף הסיבולת של תושבי המדינה, ויכול להיות שהיה בכך כדי לתרום לנפילתו של סאדאם חוסיין. ראוי גם לציין שבמשך תקופה ארוכה צינור הנפט העירקי העובר דרך סוריה היה גם הוא סגור, מה שהביא בהכרח לצמצום הכנסותיה של המדינה (33).
לבנון שימשה במשך עשרות שנים מרכז פיננסי של המזרח התיכון. כאשר פרצה בה מלחמת האזרחים ב- 1975 רוב הבנקים והחברות עזבו את המדינה ועברו לנסיכויות המפרץ הפרסי. מהלך זה בעקבות המלחמה תרם את חלקו בצורה משמעותית להרס המשק והכלכלה הלבנוניים (34). לבנון הפכה לאזור סיכון שאף חברה לא היתה מוכנה להשקיע בה.
סיכום
מדינות המזרח התיכון הן למעשה תוצר של מלחמת העולם הראשונה, ומבחינה היסטורית הן שייכות לתקופה זו. מה שהחזיק אותן לאורך המאה ה- 20 הוא מעורבות של מעצמות באזור, בין שאלה היו המעצמות הפעילות בסוף מלחמת העולם הראשונה, ובין שאלה היו המעצמות הפעילות לאחר מלחמת העולם השניה. הימצאות הנפט גם היא תרמה את חלקה להישרדותן של מדינות אלה.
הנפט בתור גורם כלכלי יכול היה לשמש כגורם בונה, אם היו משתמשים בו בצורה מושכלת, אולם זה לא נעשה. חיפושים עיקשיים מוצלחים למציאת נפט מחוץ למזרח התיכון הביאו לצמצום הדרישה לנפט המזרח תיכוני, והכנסותיהן של מדינות אלה החלו לרדת בצורה משמעותית, מה שמעורר שאלות קשות לגבי תשתיתן הכלכלית העתידית של מדינות אלה. הזעזועים המדיניים העוברים על האזור מעידים גם הם על שבריריותן המדינית של מדינות אלה. העדות הטובה ביותר לכך היא הפוטנציאל שקיים לסגור את נמל עקבה לזרימת סחורות לעירק, ומנגד היכולת המניפולטיבית הגבוהה של אסאד לגבי הנעשה בלבנון יש בה כדי לתרום לצמצום הפעילות המשקית במדינה.
מכלול זה של גורמים, המורכבות הגבוהה שלהם, והחסך בעוגנים היסטוריים של מדינות אלה, טומן בחובו את הזרעים הפוטנציאליים להתפרקותן. לקבוצות האתניות הפועלות בתוך מדינות אלה אין שום דבק חברתי שיניען לפעול יחד כיחידה מדינית אחת בתוך המדינה הטריטוריאלית.
פרק עדכון מאפריל 2025.
כפי שקוראי "יקום תרבות" יודעים, מאז שנכתב המאמר אכן התחוללו שינויים עצומים באזורנו, שחלקם לפחות מתאימים למה שנחזה במאמרו של חיים מזר.
בעיראק האמריקאים חיסלו את משטר סדאם חוסיין, ומאז כבר עלתה שם המדינה האיסלאמית הסונית-פונדמנטליסטית-קיצונית, וגם היא הופלה. בעיראק המודרנית ממשיך המאבק בין קבוצות האוכלוסיה, עם השפעה איראנית גדולה על השיעים, והאזור הכורדי הוא כנראה בפועל אוטונומי.
בסוריה בשאר אל-אסד אכן עלה לשלטון, זמן קצר לאחר שהמאמר פורסם, בשנת 2000, עם פולחן אישיות, כפי שמזר כתב. בשנת 2011 פרצה כזכור מלחמת אזרחים רצחנית שנהרגו בה לפחות חצי מליון סורים ולפחות 6 מליון ברחו מסוריה לירדן, לבנון, טורקיה, ואפילו אירופה. ורק ממש לא מזמן, בדצמבר 2024, חלה שוב תהפוכה ושלטון אסד הופל, ועכשיו יש לנו שלטון שלא ברור לאן מגמתו.
בלבנון, כפי שהמאמר חוזה, המצב רק הלך והחמיר, והמדינה למעשה קרסה כלכלית. ושוב רק ממש לאחרונה, הודות לפעולות שלנו, חיזבאללה נחלש מאוד. אולי יש תקווה שלבנון תיחלץ מלפיתת הפרוקסי האיראני שהרסה את המדינה, אבל נכון לעכשיו זו רק תקווה.
גם במצרים היו תהפוכות, שלטונו של חוסני מובארכ הופל ב-2011, ולזמן קצר האחים המוסלמים שלטו במצרים, עד שסולקו מהשלטון על ידי הצבא ב-2012 ומאז שולט במצרים א-סיסי. השלטון במצרים שומר על הסכם השלום איתנו, ונראה שגם שם לא אוהבים במיוחד את חמאס, שלוחה של האחים המוסלמים שהוצאו מחוץ לחוק במצרים. כרגע נראה שהיחסים עם מצרים, לשעבר האויבת הגדולה והמסוכנת ביותר של ישראל, סבירים. נקווה שימשך כך.
וממש בימים אלו מתחוללות הפגנות נגד שלטונו של ארדואן בטורקיה. מי יודע מה יוליד יום, אולי גם משטר "חצי דמוקרטי" זה יפול, ומי יודע מה יעלה במקומו.
מצד שני, או אולי דווקא בהמשך להתפתחויות אלו, נוצרו קשרים בין ישראל ומדינות המפרץ ועם סעודיה. גם בתחום זה עוד צריך לראות לאן יתפתחו הדברים, אבל נראה שיש פוטנציאל לשינוי כל מערך הכוחות והבריתות באזורנו – לטובת ישראל דווקא.
אנחנו חיים ב"זמנים מענינים". המצב בזירה הבינלאומית משתנה במהירות מול עינינו ממש, ובניגוד לאמירה על הקללה הסינית העתיקה, לטובת ישראל. או לפחות כרגע נראה שבדרך כלל לטובתנו. נקווה שבהמשך יתברר שאכן כך.
מקורות
1. שמשוני יעקב – מדינות ערב פרקי היסטוריה מדינית עם עובד 1988 עמ. 101
2. בליי אלכסנדר – "הממלכה ההאשמית הירדנית. ישות מדינית על פרשת דרכים" סקירה חודישת 11.1988 עמ. 19.
3. שם עמ. 21
4. קרש אפריים, ראוטסי אינרי – סאדאם חוסיין, מונוגרפיה פוליטית הוצאת מערכות 1991 עמ. 38
5. שמעוני ייעקב – מדינות ערב פרקי היסטוריה מדינית שם עמ. 184
6. קרש אפריים, ראוטסי אינרי – סאדאם חוסיין, מונוגרפיה פוליטית הוצאת מערכות 1991 עמ. 66
7. אולמרט יוסף – מיעוטים במזרח התיכון אוניברסיטה משודרת משרד הביטחון 1986 עמ. 119
8. שם עמ. 80
9. מעוז משה – "צמיחתה של סוריה המדינית" בתוך: אבנר יניב, מעוז משה, קובר אבי (עורכים) "סוריה וביטחון ישראל" הוצאת מערכות 1991 עמ. 46
10 – אולמרט יוסף – מיעוטים במזרח התיכון אוניברסיטה משודרת משרד הביטחון 1986 עמ. 82
11. זמיר מאיר – כינונה של לבנון המודרנית הוצאת מערכות 1993 עמ. 106
12. אולמרט יוסף – מיעוטים במזרח התיכון אוניברסיטה משודרת משרד הביטחון 1986 עמ. 119
13. שם עמ. 83
14. שם עמ. 85
15. זמיר מאיר – כינונה של לבנון המודרנית שם עמ. 22
16. שם עמ. 22
17. אולמרט יוסף – – מיעוטים במזרח התיכון שם עמ. 49
18. שם עמ. 51 – 49
19. בליי אלכסנדר – "הממלכה ההאשמית הירדנית. ישות מדינית על פרשת דרכים" שם עמ. 19
20. שם שם
21 . יעקב שמעוני – "מדינות ערב פרקי היסטוריה מדינית" שם עמ. 194
22. שם עמ. 514
23. קרש אפריים, ראוטסי אינרי – סאדאם חוסיין, מונוגרפיה פוליטית עמ. 100
24. שמעוני יעקב – "מדינות ערב פרקי היסטוריה מדינית" שם עמ. 474
25. שם עמ. 195
26. זיסר אייל – "סוריה – מאבק הירושה המתחדש" נתונים וניתוח מרכז משה דיןן ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, מכון שילוח פברואר 1994 עמ. 20 , 26 – 25
27. רבינוביץ איתמר – " דת ולאומנות במזרח התיכון דוגמת לבנון" בתוך : אהרון אמיר (עורך) – "לבנון ארץ עם מלחמה" הוצאת הדר 1979 עמ. 44
28 . פורת יהושע – " האן תיתכן לאומיות לבנונית". הארץ 11.7.1982 עמ. 9 .
29 – כמיל שמעון – "משבר בלבנון, יומן מלחמה" בתוך : אהרון אמיר (עורך) – "לבנון עם מלחמה" הארץ עמ. 129
30 . – לביא ויקטור , שפר אליעזר – "סיוע חוץ והתפתחות כלכלית במזרח התיכון – מצרים סוריה וירדן משרד הביטחון 1995 עמ. 43.
31. שם עמ. 16
32. שם עמ. 36
33. מנצור עטאללה – ""דוח מרבת עמון" הארץ 5.7.1984 עמ. 9
34. שמעוני יעקב – "מדינות ערב פרקי היסטוריה מדינית" שם עמ. 498
