עמיר סגל מהרהר על חזון של חברה שונה משלנו שהיא רב אנושית במהותה.
המערכת
לגדול בישראל כיהודי, לפחות בשנים שבהן גדלתי, זה להתחנך על ערכים, ואחד מהם, חשוב מאד, הוא הערך של עליה והחשיבות של כור ההיתוך. כלומר, כל יהודי יכול להגיע לכאן, צריך להגיע לכאן, וכשהוא מגיע לכאן לעשות כל מה שיוכל כדי להיעשות לישראלי.
והרי, אי אפשר אחרת. אורי צבי גרינברג בשיר 'ההכרח' כתב על אירופה היפה, אבל על כך שחייבים להגיע לישראל. חייבים. "מוכרחים היינו לשנוא גם את אשר אהבנו" כתב, וכיוון אל תפיסת העולם שחלקו הוא, ובן גוריון, וכמעט כל היישוב הציוני ההולך ומתרחב בחצי השני של המאה העשרים, ואולי בשלושת הרבעים הראשונים של אותה המאה שחלפה והייתה.
במפגש של אריאל שרון כראש ממשלה עם נציגי קהילות יהודיות מארצות הברית, אמר להם כי התרומה הגדולה ביותר שלהם היא לבוא לגור בישראל. באוקטובר 2019, לאחר הפיגוע בבית הכנסת בהאלה שבגרמניה, הוציא מי שהיה אז שר הקליטה, יואב גלנט, הודעה לפיה מה שצריכים לעשות יהודי גרמניה הוא לבוא לישראל. הודעה דומה הוציא אבי גבאי, בזמן כהונתו הקצרה כיו"ר העבודה, כשבאוקטובר 2018 התקיים הפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג בראצות הברית. זה לא רק הם, גם אני, כשפגשתי קרובים מארצות אחרות כילד ונער לא הבנתי איך הם לא עולים לישראל, וגם אמרתי להם שיבואו. הם באו לבקר, לא יותר.
גם המילה הזו "עלייה", לעלות לישראל, לעומת "לרדת". לעומת היות "נפולת נמושות" כפי שאמר אז רבין. לעלות, המילה שנשאבה מדבריו של כלב בן-יפונה "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ", ועלייה קדמה למושג "שיבת ציון" שמשיר המעלות. ושתיהן – כוחן העז חל על כולם. זה לא רק ביל"ו והעליה הראשונה וכל אלו שאחריהן. אלא גם הקס אבא מהרי, שהוא הכינוי היפה של מֶהַרי סותאל, שהוביל בשנת 1862 אלפי יהודים לישראל במסע ארוך וקשה שגבה את חייהם של רבים-רבים, עד שמהרי הבין כי המסע נכשל והם שבו חזרה לאתיופיה. אולי, כך מספרים חלק מהסיפורים, כשהגיע אל ים סוף הניף את מטהו כדי שייחצה הים ויעברו. אך בסיפור הזה, לעומת סיפור יציאת מצרים, נותר הים שלם ובלתי חצוי. ומהרי והנותרים שבו לאתיופיה.
שנים רבות אחר כך, היילה סילאסי ראסטאפארי נפל, והחונטה הצבאית החליפה אותו. היילה סילאסי החל כשליט מוכשר, שמרד נגד הקיסר הקודם רק כדי שיקרה לו מה שקורה לכל השליטים בהינתן יותר מדי זמן בשלטון, והפך למנותק, מנוון, אכזרי. אבל חיובי כלפי ישראל והיהודים. החונטה הצבאית לא. החונטה הצבאית משלה באתיופיה בשלטון קשה ואכזרי לא פחות מסילאסי, כטבען של יותר מדי מהפכות. וכך בשנת 1974 נסגרו שערי אתיופיה, והבעיה שרק חודשים ספורים לפני כן עובדיה יוסף, אז הרב הראשי הספרדי, פסק כי יהודי אתיופיה הם יהודים. הם משלנו. ואחר כך עשרות אלפים יצאו למסע, ואלפים מתו. ממחלות, מרעב, מהזרים השודדים שפגשו בדרך, בסיפור שלא סופר דיו. הגיעו לישראל וכאן הם אמורים להפוך לישראלים. כי כך מצופה מכל מי שמגיע לכאן. עברי דבר עברית. עברתו את שמות משפחותיכם, שרתו בצבא, שלמו מיסים.
נולדתי וגדלתי במושב שהוקם על ידי עולים מרומניה, טורקיה, בולגריה, וכורדיסטן. אבל המורשת המשפחתית היא לא רומנית, המורשת היא ישראלית. היא גם סיפור העלייה, ההתיישבות, והמושב, עם קפיצה אל העבר של רבי יהודה הנשיא ובית המקדש השני, לפני ואחרי שנחרב (ואם לא היה נחרב, כנראה לא היה עם יהודי היום), ומעט וקצת רומניה וגרמניה. מעט וקצת. את הסיפורים של סבי וסבתי משער עלייה ועתלית אני מכיר טוב יותר מאשר את סיפור שרידתם את שנות השואה – והמעט שאני יודע, הוא מדהים ומרתק ומלא חורים. כי זו המורשת – ישראליות, עבריות.
אבל אט אט משתנה העולם. האנגלית. איך אפשר בלי אנגלית. כשעבדתי עם חרדים המחפשים עבודה, גם בעלי תארים לא הצליחו לקבל עבודות כי לא יכלו לכתוב ולדבר אנגלית. ובחברת ההיי-טק הישראלית הרגילה חייבים אנגלית. חייבים. לפעמים המקלדת היא רק באנגלית.
"אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם, / אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים, / וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים", כתבה לאה גולדברג בשנת 1954. הרבה לפני שזהות כפולה, שטראנסלאומיות, היו מושגים נפוצים, וגולדברג פורצת הדרך כתבה על "הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת", כשעדין לא היה מותר, ודאי שלא נפוץ. היא עלתה, אצ"ג עלה לפניה וכתב על "הכרח", היא כתבה על כאב שתי המולדות, על שורשים בשני נופים שונים.
בפתח הדבר של הגיליון השביעי של כתב העת 'הו!' כתב דורי מנור, עורכו כי: "'הו!' הוא פתיחת פתח לחידוש האופציה הרהוטה, העשירה והקוסמופוליטית בספרות העברית, ליצירה מתוך התכתבות מתמדת עם קולות של יוצרים לא עבריים, מתוך הסתכלות ביקורתית ומפוכחת על הישראליוּת ומתוך מוּדעוּת לקולותיה של העברית האחרת: הרב תרבותית, העל זמנית, הטרום צברית".
זה הגל החדש. מותר להיות מי שהיית גם בארץ החדשה. בישראל ובכל העולם. תפיסה מחקרית חדשה הגיע – הטראנסלאומיות. המהגר העובר ממקום למקום ונותר קשור לארץ מוצאו. שומרים על שפה, שומרים על תרבות, נמצאים על הקו. גם בישראל. מותר לא לעברת את השם, ולהישאר עם השמות יוליה, וג'וליה, וארתור, ואנסטסיה, וג'רמי.
העולם הולך ומתחבר. בחוטים בלתי נראים, ובמסלולי טיסה, ובנתיבי שיט, ובכבלים תת ימיים, ובלוויינים. ואחת הנשים אתן דיברתי באחד המחקרים גרה בכלל בגרמניה בתקופת הקורונה, עברה עם בן הזוג, והמעסיק הישראלי בכלל לא ידע. כי זה בכלל לא משנה.
הגבולות קיימים, אבל נחדרים ומיטשטשים. הגירה, שתמיד הייתה, מתעוררת ומתגברת. מאוקראינה, מסוריה, מטורקיה, מסודן, מאריתריאה, מרוסיה, מארצך. תגובת הנגד גם היא עולה, והימין באירופה מתעורר ומזהיר מהמהגרים. הברקזיט כדוגמה, הימין הקיצוני המתעורר כדוגמה. מלחמות מקדמות הגירה, גם שינויי האקלים. והפוליטיקה העולמית עומדת נבוכה – בחלקה מכחישה את הבעיה בדמות ימין קיצוני, ובחלקה לא מבינה את סדר הגודל של השינוי העולמי.
מכיוון שבאותו הזמן שיש המנסים לשרטט את הגבולות, בצורה עמוקה ובולטת יותר, ולהעמיד חומות – בתפיסה ובפועל – באותו הזמן, בעצם, העולם הולך ומתחבר. פזורות אתניות, גם היהודית, גם הישראלית המוכלת בתוכה, מתרחבות ומתחברות. כי לעבור ממקום למקום קל יותר, כי לתקשר ממקום למקום יותר קל, כי העברת כספים וטובין וסחורות ורעיונות.
האקדמיה ללשון העברית מתאמצת לבנות את חומות העברית. לאמץ מילים לועזיות אל העברית, ולהמציא להן צלילים חלולים כמו שמות רחובות במודיעין, כמו בניין גבוה וחסר אופי, כמו הֶנְפֵּק לאקזיט, כמו גִּזְלוּת לגזלייט. כבר לא מילים חדשות כדי שהעברית תהיה שפה מדוברת, אלא מילים חדשות המגביהות את החומות בין העברית וכל שפה אחרת. כתגובת נגד לגלובליזציה שבכל מקום. האנגלית חשובה, הקשר לעולם חשוב, וכור ההיתוך כבר לא מה שהיה – בכל מקום.
והנה שאלה – מה גבולות החברה? האם הם גבולות המדינה, או העיר, או הרחוב. או אולי החברה חסרת גבולות. מה הגבולות במרחב ובזמן, מה הגבולות הפנימיים.
אולי, לפחות, הגבולות מטושטשים. מטושטשים מאד. הפזורה היוצאת מישראל מגיעה אל ישראל, וחבריה, רבים מהם, מזדהים עם ישראל – הרשמית או הבלתי רשמית – אכפת להם מישראל, חשובה להם ישראל, בביקור, בתרומה, בלקיחת חלק. יש שכאבו את כאב הישראלים בשבעה באוקטובר, יש שכועסים על ישראל על פשע הכיבוש, יש שדורשים דברים, מתאכזבים, מדמיינים שראל אחרת – וכולם קשורים.
אולי החברה שהייתה כבר איננה. תאי הגוף מתחלפים כולם במהלך שבע שנים, היחידים המרכיבים את החברה אינם אותם אנשים, אף אחד מהם, לאחר לכל היותר מאה שנים. הזיכרון נותר, אך משתנה – כי כך הוא זיכרון, איננו יציב ולא יכול להיות. והחברה משתנה.
מהגרי עבודה בכל העולם שולחים כספים חזרה הביתה, עד כדי כך שיש לא מעט מדינות בהן כספי העובדים שמחוצה להן הם עשרות אחוזים מהתל"ג – נפאל, טג'יקיסטן, מולדובה, לסוטו, ארמניה, אל סלבדור, ליבריה, ג'מייקה. ועוד כמה מדינות שבכלל אפשר להצביע בהן מרחוק כמו בצרפת, איטליה, ארצות הברית. שנים אחרי העזיבה אפשר להצביע, בצרפת גם אפשר להיבחר מרחוק.
נינה גליק שילר היא החוקרת והוגת הדעות הבולטת שכותבת על כך שהמדינה כבר לא מגבילה את היקפה של חברה Methodological Nationality הוא המושג שטוותה, שמגדיר את מי שחושבים כי החברה מוגבלת בגבולות המדינה ולא יותר. אבל בעצם המדינה רחבה וגבולותיה מטושטשים, דיפוסיה תמידית.
אז אפשר שהחברה תתפרש ותתפרש, ואפשר להיות ביותר מחברה אחת. אבל מה זו בכלל חברה? מחקר ההגירה הוא כנראה הדרך הכי טובה לחשוב על כך. למשל, השאלה אם כולנו, לא רק הישראלים או היהודים, אלא כולנו בני האדם, אם כולנו יצאנו מאפריקה במסעות אל אסיה ואירופה, ומשם אל צפון ודרום אמריקה, ובסירות אל איים נידחים והיבשת הדרומית. ובכל מקום שפות, וניבים, ותרבות קצת אחרת, וממשל קצת אחר, ויחס קצת אחר לאנשים, ונשים, וילדים, ועבודה. ובעצם, אולי כל האנשים היו אותה חברה שהתפזרה, חברה אחת. כפי שהחברה הישראלית מכילה קהילות מעט שונות, החברה האנושית כולה מכילה קהילות שונות. כן, אולי. עם הזמן כך נדמה לי יותר ויותר.
גם קל לדבר על החברה הישראלית, האמריקאית, החרדית, הערבית, היהודית, הצרפתית, הרוסית, הרומנית. ובכל אחת מהחברות האלה שברים, ופערים, והבדלים, ודיונים החוזרים על עצמם. בין ישראל השנייה לראשונה, ובביקור ברומניה בכנס נחמד תוך ששותים קפה לצד אגם נעים מסתבר שגם ברומניה יש את רומניה הראשונה של הערים הגדולות, והשנייה של האחרים. כך גם ברוסיה, כך גם באנגליה, כך גם בארצות הברית.
רגע, אבל שוב, מה היא בכלל חברה. אוסף יחידים שמתקשרים זה עם זה. ואולי, ואולי, חברה היא לא יחידת המדידה של סוציולוגיה, כלומר – היא כן, אבל אולי זו לא יחידה. אולי אין מבנה חברתי, אולי החברה היא לא דבר, אולי החברה היא לא עצם יציב אלא השתנות מתמידה.
החברה הישראלית היתה פעם כך ועתה היא אחרת. הייתה בגודל אחד ועתה אחר. היחידים, חלקם התחלפו ביחידים אחרים – מתו ונולדו, הלכו ובאו. וחלקם נותרו, כאן ושם. החברה היא מה שקורה בינינו. ואז, היא משתנה. ואז – היא ללא גבולות, אלא היא הקשרים שבין האנשים. היא משתנה עם מי שמצטרפים, מהגרים ונולדים, בכל הצבעים והאמונות. וההשתנות משתנה, והתהליך זורם בין האנשים המניעים אותו ומונעים ממנו.
החברה היא לא דבר, היא תהליך. אפשר להתייחס אל החברה כדבר שאליו מתייחסים, אבל, לא, היא תהליך. אפשר להתייחס אל הפוטונים כחלקיקים, כגלים, והאור הוא חלקיקים וגלים, גלים וחלקיקים. והחברה היא גלים, ותנועה, ותהליך. תהליך בין אנשים, ואז בין קבוצות של אנשים. ואם החברה היא תהליך, השתנות תמידית – לא כל כך חשוב לעמוד על אי השתנותה, אלא לזרום עם השינוי, ולעצב את השינוי. לא לעצור אותו. אי אפשר לעצור.
בספר 'הקונסטלציה הפוסט לאומית' של יורגן האברמס הוא טוען כי ממשלה עולמית, כלומר קונסטלציה פוסט לאומית, בעייתית, בלתי אפשרית. משום שהסולידריות שלנו לא יכולה להתפרס על העולם כולו, אל האנושות כולה. הסולידריות שלנו מוגבלת לקבוצת ההזדהות הלאומית, שלה נעניק רווחה, חינוך, בריאות, וביטחון. כל הדברים שממשלה צריכה לספק. כך שלעומת החלום, החזון שהיה פעם, אחרי מלחמת העולם השנייה, לממשלה עולמית שעוד תקום – חזון אליו היו שותפים רבים וביניהם צ'רצ'יל, ורוזוולט, ואיינשטיין, וברטראנד ראסל – למרות החזון הזה, האברמס טוען כי החזון לא כל כך ישים.
קל להאמין שהחזון לא ישים. אנשים מתקשים לסולידריות, לאמפתיה, לא עם האנושות כולה, אלא עם שכניהם. אפילו לא עם הקבצן שברחוב, אפילו עם האיש שאינם מסכימים איתו, ודאי שלא עם הפלסטינים הנטבחים, גם לא עם הפליטים – שיש מי שמתעקשים שהם בכלל "מסתננים", כאילו מחוץ לישראל וחוקיה הנוקשים יש למילה הזו משמעות.
אבל אחרי שנות לימוד סוציולוגיה ולימוד הגירה, אני חושב שלשם אנו הולכים, ומשם באנו, ושם אנחנו כל הזמן הזה, רק רבים מאתנו מסרבים להכיר בזה. נרצה או לא נרצה, אנו מתקדמים אל חברה שאיננה תחומה אלא פתוחה, פתוחה כפי חוץ ופנים. אל אנושות שקשורים בה כולם אל כולם. אל אנושות שהיא חברה אחת. אולי עם ממשלות רבות ושונות ומתחרות, אבל אנושות אחת, חברה אחת עם יחידים רבים, עם כמה שפות, עם תרבויות ותתי תרבויות.
הסוציולוגיה וויתרה על תפקיד אם מדעי החברה עוד לפני שבכלל תפסה אותו. הניחה לגבולות, הגבלות, ומושגים פוליטיים להכתיב את גבולותיה של הסוציולוגיה. ובמקום לענות קודם לשאלה מה היא חברה, מה הוא הכאב שבחברה, מה הגבולות, אפיון התהליכים. נכנעה לפוליטיקה, מדע המדינה, והמשפט המקומי. פליט הוא כפי שהוגדר בשנת 1951 באמנה בדבר מעמדם של פליטים, המובטל הוא מי שתגדיר המדינה כמובטל, גבול המדינה היכן שנקבע והמהגר מי שעבר את הגבול, והמזרחי, והאשכנזי, והערבי, והחילוני, והחרדי. רק במגדר הרימה הסוציולוגיה את הראש באומץ והפכה את ההפרדה החדה לרצף. ונותרה הסוציולוגיה שקטה וקטנה, אוחזת בכוח ביחסי הכוח, ותקן בחוג למגדר. מודה על מה שלא נלקח ממנה.
והרי תרבות היא לא הדבר המזהה חברה. תרבות אירגונית בארגונים שונים באתה חברה. תרבות קצת אחרת בין שכונות, בין יישובים, בין רחובות, לפעמים בין בניינים, אולי באחד קיבוץ עירוני ובאחר אין. בין תחומי עיסוק.
כולנו יצאנו, פעם מזמן, מאפריקה. צאצאי קופים מתהלכים על שתיים, חלקים, וחסרי זנב. הסוציולוגיה צריכה לתפוס את מקומה, שזנחה לפני שתפסה, כאם מדעי החברה. כשם שהפילוסופיה היא-היא אם כל המדעים. לכן מה היא חברה, מה הוא אדם בחברה, מי הוא אדם עובד ומהגר והורה. לדבר על זה ולא להחליט, לתת לדיון להתקיים ולצוף. לא לתת, כמו בכל פעם, להגדרות של מדינאים ופוליטיקאים לקבוע. לא רק הגבול על המפה או הגדר או החומה הם המגדירים את החברה, אלא המבט הישיר בחברה.
החברה היא תהליך מתמשך, משתנה, מתעצב כל הזמן. בלתי אפשרי לתפוס. צומח וגוסס, מתפתח ונרקב ומתנוון – כל הזמן, בעת ובעונה אחת. ואין גבולות לחברה, וכולנו חברה אחת כי הגבולות פוליטיים. הם ישנם, לפוליטיקה מקום וחשיבות, אבל לא כאלו שצריך להגזים בהם. כולנו יצאנו פעם מאפריקה והשארנו את הזנב והפרווה מאחור. אז כל האבחנות בין אדם לאדם, בין חברה לחברה, בין שייכות לשייכות, להזדהות ולזהות – חלקיות, מקריות, קטנות, קטנוניות בעצם, פוליטיות, לא מהותיות. מחלוקות הנובעות מהדבר שהוא-הוא מרכז הפוליטיקה – מי מקבל מה וכמה. אבל חלוקת המשאבים היא לא ההבדל בין אדם לאדם וחברה לחברה, אלא, פשוט, חלוקת משאבים. זה הכל.
ואולי צדק ג'ון רולס כשהקדים לספרו 'תיאוריה של צדק', כי התיאוריה חלקית, חסרה, כי הוא לא כתב על בעלי חיים וצמחים ואף דוממים. אולי החברה מתפרשת גם שמה, גם אל הלא אנושי. ואולי עוד רחוק משם. נגיד, יש אפשרויות בחלל. אני אוהב את "מסע בין כוכבים" והעתיד היפה יותר, וגם את כל סדרות ההמשך, כולן. באפריל 1993 הפרק "המרדף" של "מסע בין כוכבים הדור הבא" הביא כמה מהגזעים המרכיבים את אותו יקום ונעים בגלקסיה המורכבת שלו אל מרדף אחר האבות הקדומים של כולם. בני אנוש, רומולנים, קרדסים, וקלינגונים, מוצאים עצמם, לבסוף, בכוכב שממנו אותם אבות קדומים הגיעו. הולוגרמה, שאותה שיחקה סלומה ג'נס, וכמו שחקנים אחרים ששיחקו חייזרים אחרים בסדרות השונות – שבה בדמות אחרת, מוצלחת בהרבה, ומאיימת בדמות משנת הצורה האכזרית מ"חלל עמוק 9". אבל שם, בפרק ההוא, שהיה ונשכח כמעט שלושים שנים, לכל הגזעים התבוניים מוצא אחד, משותף. לכן, השלום הוא הברירה ההגיונית – שהם מסרבים לאמץ, מלבד בני האדם. דווקא בני האדם רודפי שלום שם. וכמובן, לכל עולם ממשלה עולמית, לעיתים לעשרות ומאות עולמות יחדיו. והאנושות התבגרה, לאחר עוד מלחמת עולם, לאחר המסעות לכוכבים – ללא עוני, בלי כסף, מבלי רעב. לאחר האסונות, התבגרנו, וכולנו קשורים, כולנו יחדיו.
אולי.
אחד הסיפורים על הבודהה, הוא כי באחד הגלגולים לפני שהיה סידהארטה והואר, הוא היה אדם שיצא לטייל, ובטיול ראה שני נמרים רעבים, גוססים, לצד מצוק. ואמר לעצמו, הם שניים ואני אחד, במה אני עדיף עליהם? ונשכב על הקרקע כדי שיאכלו אותו ויחיו. הנמרים היו מותשים, ולא יכלו לאכלו. הוא עלה לראש הצוק וקפץ ממנו לצד הנמרים – כדי לרכך את הבשר, וכך, הנמרים יוכלו לאכול. ובגלגול הבא, או כמה אחריו – זכה בהארה, והיה לבודהה, נגאל, והבין כי המציאות מגבילה, המציאות היא סבל, הגבולות הם מדומים והעולם האמיתי רחב, גדול, ואפשרי.
אולי אחרי עשרות שנות ציונות, עלייה, וכור היתוך, הגאולה תבוא מהריצה המיואשת אחר הדרכון הזר – הגרמני, הפולני, הרומני, הפורטוגלי. דרכון זר כדי להיות שייך למקום נוסף. דרכון זר כדי שאם יהיה צורך, וכדי שאם נרצה לעבוד שם, ואם הילדים ירצו ללמוד שם, וכמובן – אם יקרה מה שכולנו חוששים שיקרה.
כי הדרכון הזר, האחר, הוא רק מסמך, רק רשימה, רק דבר פוליטי שמזכיר דבר אחר – ההגבלות הן מה שהמצאנו כדי להגביל את חלוקת המשאבים, וחלוקת המשאבים המוגבלים הפכה מטרה, והמטרה מגבילה. הגיע הזמן להכיר בהיעדרם של הגבולות, ובטעויות הסוציולוגיה, ולהגדיל את הסוציולוגיה. כאילו הכל איננו זורם, כאילו מגבלות הפוליטי מכריחות את המהות החברתית. כאילו לא הכל קשור. כאילו החברה היא דבר ולא תהליך המתרחש. טעויות שהן אשליות, שהפכו לנורמות, שהפכו לערכים.
אבל האורח והמארח, המקומי והזר, היליד והמהגר, מי שהיה ומי שבא עתה, כולם חלק מהחיבור הבלתי נגמר של אנושות אחת, ואולי, אולי של כל החיים, בעולם זה, ואולי, רק אולי, גם בעולמות אחרים.
