ציירת במילים: עיון בשני ספרי שירה של דינה קטן בן-ציון

לזכרה של דינה קטן בן-ציון (15 במרץ 1937 – 21 ביוני 2023), הזכורה בעיקר כמתרגמת הבכירה בעברית מסרבו-קרואטית, משה גרנות סוקר פן ידוע פחות של יצירתה כמשוררת וכותב על שני ספרי שירה שלה.

על ספרה של דינה קטן בן-ציון "זמנים בתוכנו"

ייתכן שאני צריך להתבייש על כך שספרון שירה מצוין זה (הקיבוץ המאוחד 1993, 48 עמ') של דינה קטן בן-ציון הגיע לשולחני רק שנים לאחר פרסומו. הכרתי קצת ממחקריה על ספרות נשים יהודיות ביוגוסלביה לשעבר, ונחשפתי כמובן גם לתרגומים שלה מסרבו-קרואטית, שהיא הייתה הצינור העיקרי שלה עבור קוראי העברית, אבל אני מודה לבושתי שלא התוודעתי למכמני שירתה, והרשימה הזאת נועדה לכפר על חטאי זה.

נתחיל בכך שאני מתחקה בדרך כלל בספר שירה אל האישים המוזכרים, או המרומזים, בשירים –  זה מאפשר לי למצוא מפתח לסודות המחבר/ת, והרי ידוע כי שירה טובה לעולם אינה מצהירה בראש חוצות את כוונותיה, והקורא המיומן תר אחרי סודותיה, ונהנה הנאה רבה כאשר הוא מצליח להתחקות אחרי הרמזים הכמוסים. בין האישים המוזכרים בשירים ובהקדשות ניתן למצוא את מטרלינק ("הציפור הכחולה"), דנטה ("הקומדיה האלוהית"), גוגול (ציטוט). בולט צבר שמות הציירים והפסלים: חוה אפשטיין; בתיה לישנסקי; דויד הנדלר. ומדוע משכו את ליבי שמות אלה? כי השירים שבקובץ הזה מצטיינים בציורים לשוניים, כאילו ביקשה המשוררת להעביר יכולות מאמנות אחת לשנייה.

והרי קצת דוגמאות של ציורים באמצעות מילים:

בכלא העצבות העמוקה, בחלל הממשות

מטפסים בני אזובי גאולה ראשונים

רמזי ניצחונות ירוקים

שבהישג העין.                                               

("חיבורים", עמ' 7).

והדימוי הזה הולך ומתפרש על פני השיר כולו, והופך לקונסיט, ובהמשך:

שמור נפשי מקול משק עטלפים

מתחזים לציפורי שיר.

ותמונה אחרת:

לרגעים אנקור פעוט מוצא לו שם הרף מנוח

מביט כה וכה, ושב לענייניו.                        

("על מצב העץ בגן השכן", עמ' 9).

דשא הוא מערכה על הירוק

תמיד בעיצומה,

בעלוות הקלמנטינה ובעצי האשכולית

פריחה מבצבצת לבנה, וריחה

בעונה הבוערת של כלולות הדר…                            

("במבוא הבית", עמ' 12).

והרי עוד מספר ציורים לשוניים:

גמישות המעבר של הרקת חשמל הזרם הלשוני    

("תרגום, שם משחק", עמ' 19)

להיות

כנפיים של פחד גבוה                                                

("צבעי היסוד", עמ' 20)

אלם שכחת האבן                                                     

("מילת יחס", עמ' 26).

החומר שלה נגאל מפצע הכאב החי                        

("ציפורן", עמ' 36).

גם דימויים מאוד ייחודיים נמצא בקובץ:

הגעגועים שאינם ממיתים

הם כמים חיים לעופות המדבר                               

("דנייפר בישראל", עמ' 41).

אני הבדיה של חיי.                                                   

("בינואר", עמ' 43).

הנושאים בקובץ הצנוע הזה חובקים עולמות. יגון העקרות של אימותינו, של חנה בשילה, ורחל המשוררת: "… היא נושאת כחותם מלובן / ברחומיותה / את עולל האין" ("עקרה" עמ' 15, וראו גם "אופוס" עמ' 17-16). עדות ניצולי השואה: "סיפרת על המדור האחד-עשר / המשך גרמני של הקומדיה האלוהית" ("עדות" עמ' 23). הגטו היהודי שהיה פעם בעיר הקסטיליאנית בורגוס: "ממעל, בחלון הקתדרלה, בשני משולשים צלובים / מגן דויד רקוע מאותת" ("בקתדרלה בבורגוס" עמ' 29).

דרך סדק בקיר הדוברת רואה עולם ומלואו: "ככל שהסדק הזה מתרחב, גדלה פיסת השמיים הנחשפת לעיניי" ("ואלה תולדות" עמ' 14). נדודי מגורשי ספרד מועצמים על ידי קורות האב המנוח: "עד טולדו, קורדובה או גרנדה. בעל כורחם נדדו גם משם / בדרכים מלסטמות בואכה סרייבו" ("זמנים בתוכנו" עמ' 21, שם השיר הזה נבחר ככותרת לספר כולו). וכן – איך לא? – לבטיו של עולה חדש עם השפה ("דנייפר בישראל" עמ' 41-40).

יש בספר גם שני שירי אהבה. "שיר אהבה קטן" (עמ' 24), ו"היערכות" (עמ' 27): "בחושך הקר נעימה / קרבת גופךָ".

השיר "טיפול משפחתי" (עמ' 5) מתאר לכאורה את הקשרים שבין בני המשפחה החיים והמתים, אבל ניתן לחוש בו איזו אווירה אידיאלית עליה דיברו נביאינו, על ימים שבהם יגור זאב עם כבש: "… המים יקשיבו / לאבן. האבן תדבר עם הרוח. הרוח / תסכין עם המתכת. האהבה תעשה הסכם / עם האיבה. המת / יגיב אל החי ' והחי ישמע".

השיר "טיפול משפחתי" זרוע בפסיחות, אמצעי פואטי שהמשוררת לא מרבה בו. חרוז אין בכלל בקובץ, אבל הקורא לעצמו את השירים חש בהתנגנות שלהם לאוזן. הקורא ימצא בקובץ מעין "בן דוד" של הפזמון: "מי שמביט בעץ מפוחם" (בשיר "מלחמות" עמ' 28); ו"קלות" (בשיר "קלות" עמ' 46).

רוב המשוררים משבצים בקובציהם שירים ארס-פואטיים. בקובץ הזה מצאתי רק בית ארס-פואטי: "שמחת השיר, לא יודע איך בא לעולם. מילים אוזלות / לשוב אולי, ספונות בסוד לשון. / כאצטרובל  השיר נושר, חשוף לשכחת קרקע פורה / ולדיבר שחייו בו כלים" ("אופוס" עמ' 17).

סקרתי רק מעט ממה שניתן להתרשם מהקובץ היפה הזה, שהגעתי אליו באיחור של עשרות שנים.

וכעת אעבור לספר עדכני יותר של דינה – אסופת שיריה "פנים וכוכב"

לאחר שהתבשמתי מספר שיריה של דינה קטן בן-ציון "זמנים בתוכנו" (הקיבוץ המאוחד 1993), ניגשתי לקרוא את אסופת השירים "פנים וכוכב" (כרמל 2019, 209 עמ'), בה ניתן למצוא מבחר מתוך ששת ספרי השירה הקודמים שלה, וביניהם – גם מ"זמנים בתוכנו". בדיעבד, היום, לאחר מותה בב' בתמוז תשפ"ג, 21 ביוני 2023, אני יודע שזהו ספר שיריה האחרון.

כפי שאני נוהג תמיד, גם הפעם חיפשתי את שמות האישים המשתבצים בתוך השירים, ועל הרוב מרמזים על נתיבים נעלמים אליהם חותר היוצר. אנו פוגשים באסופה זאת את שארל בודלר ו"פרחי הרע" שלו (עמ' 43), את מחול אניטרה מאת אדוארד גריג למחזה של אנריק איבסן "פר גינט" (עמ' 45), את ניקולאי גוגול (עמ' 84, 86), את החלילן האירי המפורסם ג'יימס גאלווי (עמ' 174), את אשכול נבו (עמ' 60), הסופר שמביע סימפתיה לפליט הפלסטיני ולעג לשוטר העברי ("ארבעה בתים וגעגוע"), ושרוב גיבוריו חותרים לנטוש את המולדת ולבחור בגלות ("נוילנד"), את איוואן איוו אנדריץ' (עמ' 155), הסופר היוגוסלבי זוכה פרס נובל בשנת 1961, שהמשוררת שלנו תרגמה מספריו, את נלי זק"ש, המשוררת היהודייה-גרמנייה זוכת פרס נובל של שנת 1966 (יחד עם ש"י עגנון). מוזכרים גם ביאליק (עמ' 175), זלדה (עמ' 119), ומהמיתולוגיה היוונית שלוש דמויות ענושות: אריאדנה (עמ' 79); סיזיפוס (עמ' 123); ופרומתאוס (עמ' 178). נסתפק בזה.

מבט סינאופטי על תחנות התרבות הנ"ל מצביע בראש ובראשונה על רוחב השכלתה של המשוררת שלנו, שהיא גם חוקרת ספרות ומתרגמת מוערכת מסרבו-קרואטית ומאנגלית. אבל הפעם באמת קשה לדלות רמזים למכמניה של שירתה, כי לדוגמה, למרות שהמחיר הכבד של החירות בא לידי ביטוי בשירתה של המשוררת שלנו – שכול של הורים על בנים שנפלו – הרי שהמבט הלאומי הפסימי של אשכול נבו, כפי שהוא מתבטא ב"נוילנד", נעדר מספר שירים זה. וכך ניתן לסקור גם את שאר יצירותיהם של האישים המוזכרים בשיריה. בלית ברירה אצטרך לצלול אל מכמני השירה המשובחת הזאת ללא סיוע של רמזים מטרימים, להוציא עיון בקורות חייה (מה שעלול להרגיז את חסידי "מדע הספרות" משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, שהיוו אנטיתיזה לגישה הביוגרפית של יוסף קלויזנר).

דינה קטן בן-ציון נולדה בסרייבו בשנת 1937, בשנת 1941, בשיא זוועות "הפתרון הסופי" של הנאצים, היא בורחת עם אימה לדוברובניק, משם לעיר ספליט, והן מגורשות לאי בראץ שבקרואטיה, ומשם למחנה ריכוז שבאי ראב. ב-1945 היא עולה ארצה במסגרת עליית הנוער, חוזרת לסרייבו, ועולה ארצה עם הוריה ב- 1948. ביטוי לתקופה האפילה הזאת נמצא בשיר "אבן זיכרון לזיכרונות ילדות" (עמ' 21):

… עליי להכיר בך, ילדה, שנותרה לתעות מבוהלת

לבדך בדרכי יערות רחוקים

גירוש, ורעב, ונדודים, ופרידות בימי הילדות, דברים מצמיתים.

השיר "הן כחותם" (עמ' 29-28) נכתב לזכרם של נספי מחנה המוות יאסנוביץ.

השירים "חיית בי חיים משונים, סבתי" (עמ' 16-15) ו"חכמת העץ" (עמ' 18-17) מתארים את הקשר האמיץ שבין הדוברת ובין סבתה, שהייתה אזרחית אוסטרו-הונגרית, ידעה את שפת הצוררים, ונספתה באושוויץ.

הגלות הייתה עבור עם ישראל כישלון קולוסאלי, ששיאו הייתה השואה. והנה, כשהצלחנו למרוד ב"שב ואל תעשה" שכפתה עלינו האמונה, וכבשנו לנו פיסת קרקע במולדתנו ההיסטורית, בדם ואש ותמרות עשן, הנה, אנו מחויבים להקריב את מיטב בנינו על מזבח עצמאותנו. המשוררת מתארת במילים כואבות את ימי האבל של אם הקוברת את בנה שנפל:

בבוקר היום השביעי נטלה מן הצרור

וכיבדה אבני שכניו.

מן המקום ההוא צררה את גופה השח

להיעזב עמה,

אליו.                                                              

("אימא שלו" עמ' 87).

וראו גם "להכיל" (עמ' 91-90), "חדשות" (עמ' 151), ו"מלאי" (עמ' 192-191).

שירים מכמירי לב מופיעים בקובץ לזכרם של האם, שנדדה עם הדוברת בהיותה פעוטה בנתיבי הייסורים בימי מלחמת העולם השנייה (המחזור "לאימי" עמ' 140-129), ומספד לאב, ניצול השואה, שלמרות עוניו, מימן את לימודיה בגימנסיה, לימודים שבשנות החמישים עלו ממון רב ("דברים בתוכנו", "ידו", עמ' 126-124).

מה שמייאש את האדם המביט אל האירועים ההיסטוריים הרצופים מעשי טירוף, הוא שלא רק שאיננו לומדים לקח מן העבר, אלא אדרבה, נדמה שהאדם מאוהב בזוועות:

הו, הו, עיני המלך בראשו

ודמנו בראשנו

…

אושרנו דרכים

שבהן מאוהבים לאיבוד נלך            

("שיעור בהיסטוריה באוניברסיטה" עמ' 180).

מסתבר שהאסון הוא תבניתי בעולמו של האדם, במה שמכונה בז'רגון חוקרי השירה "מצבו של האשם", וכל הזוועות שהוא מביא על עצמו הן תולדה של הרצח הראשון שבו קין הרג את אחיו, הבל:

די, קין, די,

ביאפרה, רואנדה, בוסניה, קוסובו

ראה איזו כנסיית בלהות הקמת!    

("הסב אותה למלאכת בציעת הלחם" עמ' 74)

הסיפור

הוא על קין והבל, הכול כנראה

נגזר מן המנחה, ממה שקורה

כשאין שועים לה, ולמה עזבתני אלי.                      

("המנחה" עמ' 73)

וראו גם "מגדל יקר" (עמ' 197).

שלוש המילים האחרונות מצטטות את תהילים כ"ב 2, אותן שאלה הברית החדשה בתיאור ייסוריו של ישו על הצלב ("אלי אלי למה שבקתני?" מתי כ"ז 26).

לא ניתן לרדת לעומק מחשבת הבורא בסוד היצירה, ולכן גם לא נדע לעולם את סודו על כך שהוא –

מקים לתחייה מדי יום את קין

על הבל אחיו להורגו.                        

("תרגום שם המשחק" עמ' 75).

כשהמשוררת מזכירה סצינות מקראיות, היא מתרכזת בעיקר בדמויות נשיות, כמו העקידה מנקודת הראות של שרה, והעקרות של שרה, רבקה, רחל, חנה (עמ' 70-68).

המשוררת שלנו מתכתבת עם השירה העברית הקלאסית. למשל, בשיר "כמה גוונים של ירוק" מופיעה השורה "היה יום ואיננו עוד" (עמ' 56), שורה המתכתבת עם שורה משירו של ביאליק "אחרי מותי": "היה איש – וראו: איננו עוד". השורה "בן לו היה לה" בשיר "עקרה" (עמ' 68) מצטטת את השורה משירה של רחל  "עקרה": "בן לו היה לי! ילד קטן". בשירה הנ"ל של המשוררת שלנו מופיעות המילים החזקות המבטאות את כאב העקרות:

בן לו היה לה. היא נושאת כחותם מלובן

ברחמה, ברחומיותה

את עולל האין.

כמו ברוב השירה המודרנית, אין בקובץ הזה חרוז (אולי חרוז אקראי – עשת / יבשת, עמ' 31), וגם לא משקל, אבל הלשון הפיגורטיבית של הקובץ מאוד עשירה. הרי קצת דוגמאות: "בוגנוויליה מתפרעת בסגול" (עמ' 47); "בגעגועי כפור הבוקר" (עמ' 50); "הרקת חשמל הזרם הלשוני" (עמ' 75); "תאונת ילדותנו" (עמ' 83); "תשובות רכות לספיקות קשים" (עמ' 104); "עצב ירוק ממושך" (סינאסתזיה, עמ' 106); "כנפיים של פחד גבוה" (עמ' 117); "למדתי לנעוץ את מסמרי / ההבלגה בבשר רגשותיי" (עמ' 139); "עמקות ורודה" (עמ' 148, סינאסתזיה); "אני הבדיה של חיי" (עמ' 153); "שקט הפריחה" (עמ' 158, סינסתזיה); הקירות עטורי מילים מטפסות" (עמ' 166).

מעטים הם הפזמונים בקובץ (ראו "ואת אינך" בשיר "המיית החומר" עמ' 118), אבל יש כאן שימוש ב"בת דוד" של הפזמון – האנאפורה – בשירים "דיוקן" (עמ' 77 – שפה, שפה, שפה), "עבודת חרס" (עמ' 163 – ציפור, ציפור, ציפור), "שיעור בהיסטוריה באוניברסיטה" (עמ' 180 – הו, הו, הו).

שניים מהשירים בקובץ הם ארס-פואטיים מובהקים – "כתיבה", ו"כתיבת שירים" (עמ' 145-144). אך רמזים ארס-פואטיים ניתן למצוא גם בשירים אחרים (עמ' 89, 97).

מרובות בקובץ שורות חזקות הנחרטות בזיכרון. אביא שתי דוגמאות:

חייה הקצרים וחיינו, שזכו להמשך

משבצת בפזל משותף,

אות בכתב חידה,

חלק מן השותפות

בתעלומת מלאכת החיים                 

("משבצת" עמ' 81)

כל הימים,

בקור, בחום

להשכים לצדך, להגיד זה לזה

בוקר טוב שפוי, לברך לשלום

מתוך יישוב הדעת, בחיבה

כראוי לאנשים נחושים בדעתם

לנצור שלהבת נר

במקום חשוך.                                               

("כל הימים" עמ' 169)

ברשימה זאת הבאתי רק מעט מהשפע שהקובץ הזה משפיע על הקורא. דברים כמוסים וגלויים נוספים ימצא הקורא אוהב השירה בעצמו, ויהוו כר נרחב עבור חוקר השירה.

קיראו גם :

רות נצר על מסרייבו לישראל -סיפור חייה של דינה קטן בן-ציון

דינה קטן בן -ציון "ביקום תרבות "