הפסימיזם של פרננדו פסואה

משה גרנות סוקר את ספרו של היוצר הפורטוגזי המפורסם מכולם כיום, פרננדו פסואה, ובודק מאפיינים שונים של היצירה.

המערכת

על ספר האי-נחת" מאת פרננדו פסואה (תרגום יורם מלצר, בבל 2000, 503 עמ').

פרננדו פסואה מצהיר בקובץ זה מספר פעמים שהוא איננו פסימיסט (ראו למשל עמ' 360), אבל הקורא בו מתרשם מהעצבות ששורה בו, כשהדובר בו מכריז לא אחת על העדפת המוות על החיים.

זאת לא הסתירה היחידה בקובץ זה. יש הרבה סתירות נוספות, שנוגעות לכל תחום אנושי אפשרי, ונראה לי שהסיבה נובעת לא רק משום הנפש המסוכסכת של המחבר, אלא גם משום שכתב היד של ספר זה התחבר לאורך 21 שנים (1935-1914), ומעולם לא נערך והוגה על ידי המחבר – כתב היד נמצא בין 27000 דפים בקופסת עץ לאחר מותו של פסואה. המיוחד בדפים הנ"ל הוא שכתבי היד שנמצאו יוחסו למעל 70 הטרונימים, כלומר דמויות מומצאות של יוצרים, בעלי שמות וביוגרפיות שונות לחלוטין מהביוגרפיה של פסואה עצמו.

"ספר אי הנחת", שחלקים ממנו פורסמו בחייו, ומשובצים בכתב היד הנ"ל, מיוחס להטרונים בשם ברנרדו סוארש, עוזר למנהל חשבונות במשרד שבליסבון. ספרתי מעל 13 עמודים בהם מתאר אותו ברנרדו סוארש את דירת מגוריו, את המשרד, הרחוב, בעל הבית, המנהל, נער השליחויות, וכו' – עד כי הקורא עלול להשתכנע שמדובר במחבר אחר, ולא בפסואה עצמו.

ובכן, אותו סוארש (פסואה בתחפושת) הוא משכיל מאוד ופוליגלוט – הוא מצטט אינספור סופרים ומשוררים פורטוגליים, ויוצרים מגדולי העולם (בסדר הופעתם בספר): מלרמה; ורלן; הורטיוס; הומרוס; פרידריך אמיאל; שייקספיר; ג'ון מילטון; דנטה אליגיירי; אלפרד דה ויניי; דיוגנס; ליאונרדו דה וינצ'י; ז'אן ז'אק רוסו; שרלוק הולמס (קונאן דויל); פרנסואה שטובריאן; אטיין דה קונדיאק; אוסקר ויילד; ורגיליוס; עומר ח'יאם; וולטר; וולפננג גתה; תומאס קרלייל; סוקרטס… ובוודאי דילגתי על עוד אישים בעלי שם המוזכרים בספר והמצוטטים בו. בהקשר הזה צריך לציין שהוא מביא מובאות בשפות המקור – לטינית, צרפתית, ואנגלית.

כאמור, הספר גדוש בסתירות, ובהקשר לאמור לעיל הוא מציין, למשל, ששייקספיר היה מחזאי מבולבל (עמ' 458), ואילו הוא עצמו היה כותב את "המלך ליר" היה מתחרט, כי ביצירה הזאת יש חסרונות רבים (עמ' 495).

בחיבור שלפנינו יש תיאורי התבוננות באנשים, בנוף (בעיקר בנוף גשום, עמ' 76-75, 79), אבל עיקרו הוא התבוננות בנבכי הנפש – הוא מצהיר שיצר בתוכו מספר ישויות, כי הוא גם משייט באי-הכרת עצמו, וכי לחיות משמעו להיות אחר (אנו פוגשים הגות זאת גם אצל יוצרים שלנו – "איגרת" של אלתרמן ו"בלדה על האני הלז" של יצחק למדן). הדובר מתלונן על עצבות ורצון אינטימי למות, כי הוא, כמו מרבית באי תבל, חי חיים בזויים, מלאי יגיעות – לחיות זו שגיאה מטפיזית של החומר, כי אין תועלת בחיים. הוא משתוקק למות, לפחות באופן זמני. היתרון שבמוות הוא שמשתחררים מהזדקקות לזולת. החיים בבדידות מייאשים, אבל חיים בחברה מדכאים. נפש האדם היא בית משוגעים של קריקטורות. לאושר אין סיכוי להתקיים. מכאן מקור הכותרת של הספר: אני חי את ההווה ואת אי-הנחת, אני הורג בתוכי את העבר ואת העתיד (עמ' 396). כמו איגנציו סילונה, המאוחר יותר, גם המחבר שלנו אינו מאמין במהפכות – רפורמטור מבקש לתקן, ותמיד מחמיר את הרע.

לעומת זאת, הוא מזכיר במקום אחר שהוא מעדיף את החיים על פני האל שברא אותם (עמ' 113). בשל היחס הנ"ל לחיים הדובר שלנו מעדיף את השינה ואת החלום – עשרות עמודים מוקדשים ליתרונות השינה והחלום: "אינני מכיר בכל חיי הנאה גדולה יותר מהיכולת לישון" (עמ' 343); ומוסיף "מי שקרא את הדפים של הספר הזה… ללא ספק גיבש לעצמו דעה שאני בעל חלומות" (עמ' 381); "חלומותיי הם מקלט לנפשי, כמו מטרייה נגד ברק" (עמ' 347); "להרוג את החלום משמעו להרוג את עצמנו" (עמ' 372).

ההתלבטות באשר לכדאיות החיים מובילה בהכרח לעיון בשאלה הקרדינלית – יחסו של הדובר לאלוהים. כאן, כמו במרבית הספר, יש דואליות: כמו מרבית דורו הוא איבד את האמונה באלוהים (עמ' 193); דורו ירש חוסר אמונה בדת הנוצרית ובדתות בכלל (עמ' 197); הנצרות היא הידרדרות של הניאו-פלטוניזם (עמ' 485); ישוע ובודהה אינם מסוגלים להראות את הדרך, כנ"ל אפולו ואתנה (עמ' 96). יחד עם זאת, "גם אם אלוהים אינו קיים, אני רוצה להתפלל" (עמ' 288).

שלושה נושאים קיימים בלוז היצירה האנושית: אלוהים (אמונה, גורל); מוות (המוות "שלי", מלחמות, הישארות הנפש); ומין (אהבה, קנאה). סקרתי (במקצת!) את שני הנושאים הראשונים. באשר למין – מסתבר שגם בתחום הזה, הדובר שלנו מביע דעה מורכבת. אנו יודעים שהוא לא נישא מעולם, וכי בקופסת העץ שהותיר אחריו מצויים מכתבים שכתב לאהובה בשם אופליה, כשמה של הגיבורה הטראגית ב"המלט". בקובץ שלנו יש חטיבה גדולה של הגיגים בקשר לאותה אהובה עלומה (מעמ' 241 ואילך), ויש רמזים לכך שמדובר באידיאה – כלומר כי היא אינה קיימת, אינה מהעולם הזה, היא שמיימית. הדובר מתפלל אליה, סוגד לה, אבל גם מדמה תמונות אירוטיות (עמ' 257), אף שהוא אינו רואה אפשרות שיפעל כמאהב גופני (עמ' 276). וכן, כצפוי מיוצר של אי-הנחת – הוא קובע שאהבה רומנטית היא מתכון לאכזבה (עמ' 266), ולאהוב משמע להתעייף מלהיות לבד.

כלפי האמנות יש לדובר שלנו אהדה גדולה – החיים אמנם מכוערים, אבל האמנות היא יפה (עמ' 486): "האמנות מעניקה לנו את אשליית השחרור מעליבות קיומנו, באמנות אין אכזבה" (עמ' 501); הספרים הם הקדמה לחלומות; הספרות היא האופן הנעים ביותר להתעלם מהחיים (עמ' 491).

פסואה המשורר (!) מעדיף פרוזה על פני שירה – שירה היא משהו ילדותי (!). יחד עם זאת, הוא קובע כי מי שישרוף את ג'וקונדה (המונה ליזה של ליאונרדו דה וינצ'י) הוא אמן יותר גדול מזה שיצר אותה, כי הוא מאפשר יצירה שמימית בדמיון (עמ' 486). וכן, הוא טוען שהאמנות היא מדע (?! – עמ' 192). לא ברור אם הדובר מתכוון ברצינות.

פסואה מביע מפח נפש מיצירתו שלו: "אני כותב כמו מישהו שמרצה עונש, מה שאני כותב הוא חסר תועלת, פגום, שגוי, כתבתי שירים גרועים" (עמ' 216). הוא מציין שממש אין לו מה לומר, וכי כתביו הם חסרי תועלת (עמ' 292, 293).

המחבר הוא פטריוט גדול של השפה הפורטוגלית, ואי ידיעת הדקדוק והתחביר של עילגי לשון מוציאים אותו מדעתו. אני, כמובן, לא קראתי את ספרו במקור, אבל בהחלט נקל לחוש את ההיגדים השיריים שלו, למשל: "אני שומע את הזמן הנופל טיפה אחר טיפה" (עמ' 95); "כל חיי הם קבלה שממתינה לחתימה" (עמ' 211); "אני זוכר את האומצה על חיך הגעגועים" (עמ' 224).

האם אני ממליץ על קריאת הספר? ובכן, יש כאן דילמה: מבקרים משווים את הספר הזה לספריהם של הפרוזאיקנים הקלאסיים הרוסיים. ובכן, לא! אי אפשר להשוות את הספר העבה הזה ל"מלחמה ושלום" – שני עולמות שונים לחלוטין עם יתרון ענק לטולסטוי. אבל מה כן? אם מי מקוראי רשימה זאת מבקש להתעמת עם אישיות מתלבטת, משכילה מאוד, ובעלת יכולת מרשימה של ביטוי – הספר הזה מיועד לו.