יואב ויכסלפיש, חבר יקום תרבות, ממליץ
על הספר "המירוץ לתחתית" של עמיר פלג
תקשורת הספורט הישראלית של המאה הקודמת כללה יומון ("חדשות הספורט", אשר נסגר ב-1983), מדורי ספורט בעיתונים היומיים, ושידורים בערוץ הממלכתי הבודד (עד תחילת שנות ה-90). עידן הטלוויזיה הרב-ערוצית והאינטרנט (במאה הנוכחית) הוביל לפיחות חד במעמדו של הפרינט ("מעריב" ו"ידיעות אחרונות" פרסמו מוסף יומי בשנות ה-90 ובעשור הראשון של המילניום), ולשטף חסר תקדים של שידורים ישירים ממיטב הליגות והטורנירים ברחבי הגלובוס.
עמיר פלג, עיתונאי ספורט שהחל את דרכו ביומון "חדשות" ב-1984, ועבד יותר מ-30 שנה בתפקיד בכיר במדור הספורט של "ידיעות אחרונות", מצביע על הצד האפל של עידן השפע. העיתונים המודפסים בתשלום איבדו מכוחם לטובת אתרי אינטרנט חינמיים, אשר פועלים 24 שעות ביממה ומנסים לצוד מקסימום עיניים קוראות ("קליקים") לצורך הגדלת שטחי הפרסום וההכנסות.
אתרים אלה מפרסמים בקביעות זוטות וספקולציות ("שחקן X עשוי לעבור לקבוצה Y"), ומתחרים ביניהם בעזרת מילות הקסם "פרסום ראשון", ושינוי שעת פרסום הידיעה לפי הצורך הרגעי. המסך סובל הכל, ולכן גם הודעת דובר הופכת לעתים ל"פרסום ראשון". שיטה נלוזה נוספת היא ניסוח כותרות דרמטיות וחידתיות, כדי שהקורא יסתקרן ויקליק על הידיעה וכך "ייפול במלכודת" ויתרום להכנסות האתר. כך ניתן להאדיר תופעות שוליות ולנפח גימיקים זולים באמצעות שימוש בהשוואות מופרכות ("הוא מזכיר ביכולת את…") ו/או ציטוטים סתמיים בלשון רבים ("חלק מאוהדי אולימפיאקוס זעמו…").
התופעות השליליות הללו מוכרות היטב למי שצורך את תקשורת הספורט במשך שנים, אבל הכותב מוסיף מידע רב וממוסמך, ומצביע על אינספור מקרים של ניגודי אינטרסים מובנים. אלה באים לידי ביטוי באתרים ובשידורים, כאשר עיתונאים מתפקדים כיחצ"נים, ואפילו מנחי טקסים, של הגופים אותם הם אמורים לבקר, ולכן הסיכוי לפרסום תחקירים על הנעשה באיגודי ספורט שואף לאפס. ראוי להזכיר כי פלג זכה בפרס אומ"ץ ב-2013 על חשיפת ניגודי עניינים ומינוי מקורבים.
קשרי ידידות בין מאמנים לפרשנים מוסתרים מעיני הצופים, ותכניות הרדיו, בעיקר ברדיו המקומי, מתפקדות כזירות בוץ והטחת קללות והאשמות על חשבון דיונים ענייניים.
הקריאה בספר שופכת אור על פינות אפלות רבות במערכת אשר מתווכת את הספורט הישראלי לקוראים, והשנינות תורמת להגחכת דמויות אשר נחשבות לעתים כבעלות ידע וסמכות מקצועית.
הוצאת "גם וגם", 371 עמודים.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הסרט "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור"
"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" הוא סרטה של הבמאית והתסריטאית ההודית פייאל קפאדיה, שזכה ב"גרנד פרי", הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל קאן 2024.
הסרט מגולל את סיפורן של שתי נשים הודיות, שעובדות כאחיות בבית חולים במומבאי, וחולקות יחד דירה. המבוגרת מהשתיים היא אחות ראשית, מוסמכת בעבודתה, אך מופנמת, בודדה, נשואה בשידוך, שבעלה עזב לגרמניה. לעומת זאת, השנייה, הצעירה, היא מרדנית ומלאת תשוקה, שמנהלת רומן סודי עם גבר מוסלמי. זהו סרט פיוטי על התרבות ההודית, אשר בעזרתן של הדמויות הראשיות, מציג שתי גישות של התנהלות נשים בתוך השמרנות ההודית – כניעה לאיסורים, ומרדנות בסתר.
"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" הוא סרטה העלילתי הראשון של הבמאית בת ה-39, אשר עד עכשיו עשתה סרטים תיעודיים. מיומנותה זאת באה לידי ביטוי בתיאור של מומבאי, עיר רומנטית של אורות וריקודים ברחובות, אך גם של ניכור גורדי שחקים מתרבים, שנבנים ע"י קבלנים מתעשרים, שהורסים בתי עניים אשר מושלכים לרחוב. כזאת היא הדמות הנשית השלישית, טבחים מבוגרת בבית החולים, בו עובדות הדמויות הראשיות כאחיות.
הטבחית נאלצת לחזור לכפר הולדתה לאחר 20 שנות מומבאי שלה. כך גם הסרט יוצא מן העיר הגדולה אל הכפר עם שתי האחיות, שנוסעות לבקר את חברתן.
ניתן לראות את שלוש הנשים כמסמלות עבר-הווה-עתיד. הסרט אופטימי-חולמני, מרהיב חזותית, ומלווה בפס קול נעים, שמתגבר מדי פעם, על מנת להישמע על רקע המולת העיר. שמו הארוך של הסרט לוכד את שותפות הנשים, החולמות, הרואות את האור.
