רחל אשד בסיפור עתידני על עולם של דיכוי גברי שבו אישה אחת מעיזה להתנגד.
המערכת
הימים היו ימי השפל הגדול ביותר מאז היה האדם לשליט היקום. נבואות הזעם של המדענים התגשמו במהירות קטסטרופלית, וכמו בהכרזה על מבצע סוף-עונה קולוסאלי ברשת שיווק עולמית, משנפרצו דלתות הקץ, ניתק עד מהרה החוט הדק, הנזיל ממילא, שהבדיל בין טוב לרע, וכל מי שהיה חזק יותר, עשה מעשי נבלה אכזריים בחלש ממנו. המוות שרר ברחובות. כאוס השתרר, מלווה בשמחה לאיד ובגיחוכם המצמרר של תליינים.
באותם ימים גורליים, בהם ניצבה האנושות על סף תהום, מחשבת את קִצָּהּ, היו אלה המיעוטים שסבלו סבל רב יותר מאחרים. כל אחד השתדל לשמור את חפיסת קלפיו קרוב ובהסתר כשחקני-פוקר מנוסים, מעמידים פנים אדישות, חשדניים, ונועלים עצמם בפני גזל אפשרי. חשדם יומיומי, פרי חרדת קיום.
מפני שחלפו שנים רבות מאז מיפוי הגנום האנושי, הבחינו באותה עת חוקרי-מדע אחדים במעבדותיהם המשוכללות ברחבי הגלובוס, כי הדנ"א האנושי עבר שינוי פתאומי מרחיק-לכת, וכי תוצאתו המבעיתה של שינוי זה היא היווצרות מוטציה אנושית בה החזות החיצונית לא השתנתה כלל, בעוד חלקים נכבדים במוח האנושי השתנו לבלי הכר. נוירונים של אזורי התבונה חדלו לתקשר אלו עם אלו, מה שנראה היה ככיבוי אורות, ונצפתה נסיגה מכל מה שחצץ בין האדם לחיות-הטרף הקדומות. גרוע מזה, כמו נוצרה יש מאין חית-טרף מזן לא ידוע, אשר טורפת את עצמה לדעת בלא אבחנה, אחוזת בולמוס רעב למשהו שאין לו קיום, מציאותי או ערטילאי, ושבבסיסו דחף להשמדה עצמית.
באותם ימים סוערים על סיפו של חורבן גלקטי, לא אמר עדיין השם בָּאלִי לוּלוּ דבר לעולם שהלך והתפרק מיסודותיו, ולא היה לו עדיין הדהוד. גם בָּאלִי לוּלוּ לא ידעה שהיא עתידה לחולל שינוי שימיר את הגורל המר לו נכנעה כבר החיה הדו-רגלית המכונה בן-אנוש. עיניה החומות, צבען היה כצבע אדמת הכבול הדשנה, רוויית הממטרים שבעמקים הנסתרים, שהדיהם תוארו במיתוסים הקדמונים. האישונים שואלים. דורשים. זוהרים. מבטה היה תמיד יציב, שקול, ותבוני. עיניים אלו היו נקיות משיגעון גדלות, עטורות ריסים שצבען דבש כצבע שיערה המתולתל, המונח תמיד ברכות מרושלת כבדרך-אגב על עורף פגיע. מבט צלול זה לא אפשר מגע לא רצוי, חודר או פולשני, ממי שהתקרב אליה מרחק יריקה, גם לא מחשבה על מגע כזה. המבע לא היה מתריס, או מתחכם. היה בו זיק שובב וילדי. מי שהביט עמוק אל עיניה, הרגיש שוב ילד נעול במגפיו הקטנות, והרי הוא משתוקק לקפוץ עימן הישר אל שלוליות אישוניה הענבריים. שותפיה למלאכת הקודש של המדע הגדירו תמיד פה אחד את תחושתם כלפיה כיראת-כבוד. בתקופה בה ערכו של ידע ממשי, לא-פופוליסטי, ירד פלאים, היא אצרה במוחה בהיחבא וביחידות ידע אותנטי שהאקסיומות שבו היו בנויות על דיוק חסר-פשרות.
כל זאת, בימים בהם התנכלויות, הדרה, ואף העלמת אוכלוסיות שלמות הפכו לנורמה, והאוכלוסייה המודרת מכולן היתה הנשית. השליטה הגברית על שלל צורותיה המוכרות, ביטוייה היו של שנאה טהורה שאין סיבה מאחוריה למעט יכולת החזק לעשות כן, והן כללו התעללויות מכל סוג. כל שקיומן היה בעבר ברובו נסתר מעין, כעת לא עוד התביישו בהן עוד, אלא הן דובררו כמעשה איכותי, המיטיב עם הנשים הנפגעות עצמן.
נרטיב מטעה זה, שהיתה בו הפכפכות תמידית של הגדלה והקטנה, היגד שנשען על אמונות מיסטיות שמעצם טבען אי אפשר היה להתווכח עימן ולשלול את יסודותיהן, הביא את הנשים למצב כה מוחלש עד שהן השלימו עם מציאות מעוותת זו, ולא עלה על דעתן אפילו זעיר קצהו של רעיון התקוממות. לעומתן, סך כל רגשותיה ומוחה החד של בָּאלִי לוּלוּ , נדמו להיות כוס-אושר מבעבעת ועולה על גדותיה, כוס מלאה נוזל זך, שטעמו כשל מי מעיין-הנעורים המסתורי שתואר רבות אצל המיסטיקנים וספקני המדע של אותם ימי מציאות אפלה.
שני תווים ניכרים היו בה שכבר במבט חטוף ראשוני קל היה לגלותם. האחד, נמרצות מרשימה, תזזיתית, והשני, בה בעת וללא סתירה, שלווה אסופה וידיעת ערך עצמי. אותו מבט זקוף-קומה וישיר הכיל בתוכו יסודות נאמנות ללא סייג לטבע, לכל החי והצומח, לכל אור כוכב נשקף מעולמות עלומים וגלקסיות רחוקות, ועם זאת ברורה היתה נקיטת עמדתה של ריחוק מבני-אדם בזהירות קפדנית וצוננת, ככלל תמידי נקוט בידיה, נוכח בחייה מאז ומעולם. הנבדלות הזו היתה חלק בלתי נפרד מהווייתה ועם-זאת, מעולם לא ניסתה לרדת לשורשיו של סבך רגשות פרדוקסלי זה.
"אבל בפנים אני לא אוטומט, לא רובוט ממוכן", כך היא חושבת לעצמה בתום טקס הרחצה וההיטהרות מעיסוקי היום ותסכוליו המייגעים, ניצבת לבדה מול המראה, החושפת זוג שדיים מלאים וזקופים ולהם זוג פטמות קטנות בהירות, יפות-מראה, כאלה שמעולם לא הזינו תינוק ולעולם זה גם לא יקרה. ואין במבטה הנשקף מהמראה, אין לא בה ולא בבבואתה שמץ של צער או געגועים או חמלה. רק ידיעה שהגוף הוא גוף והבשר דרכו להתנער ולגעור בנשמה מדי-פעם, כי זו דרך כל בשר. "בפנים אני כועסת וזועמת על חוליי העולם ולא בטוחה בכלל שאני טובה מהם, מכל מי שחי או חדל וממי שעשה מחדל אחר מחדל. בפנים עמוק הרי אני גם וגם. גם גבר גם אשה, גם טוב גם רע, גם עמוק גם זניח, גם קולני גם משכיח, גם דעתני גם משטיח. עמוק בפנים, בטני מתכווצת בפחד מחלחל עד חור המעיים ועצם הזנב בגבי, בכל עת שמביטים עלי. לכן מבעי עמום ומסתיר. לכן שום עווית לא תיראה בשולי השפתיים הבובתיות האלה הנדמות כמצוירות, שפתיים שמעמידות פני אווילוּת. הכל אני עושה כדי שלא יחדרו אלי מעבר לגדר שאני מציבה. מעבר לגדר חיי השוממת. המבועתת".
שאלה זו מרחפת מעל לראשה מיום שידעה לומר בלב את המילה פחד, ועוד קודם, מיום שהבינה מהו הדבר הזה המחלחל כמו קרח בעורקים ובוורידים, חודר ומכיש כל תא בגוף, מכאיב כמו עזובת קוצי-הפרא בחלקה הנידחת בבתי-העלמין, שם טמונים מי שהחירות היחידה שלקחו לעצמם היתה עזיבת חייהם במו ידיהם, ועל חירות זו נענשו בקבורה מבישה מחוץ לגדר. זכר הכאב הקוצני ההוא דולק בעקבותיה תמיד בתמונות-חלום, דולק ומאיים להידלק תחת ידיה ולהבעיר עולמות. עיסוקה במדע הוא חלק ממנגנון הישרדות שימיו כימי חייה. ערכו של המדע המדויק בשבילה הוא כמו מצפן בעורפו של ג'ונגל הפחד.
פחד זה צמח על קרקע של שנאה לבָּאלִי לוּלוּ אחת קטנה, ששמה מלידה, זה שניתן לה וביכרה לשכוח, היה אחר, שלמדה להתגונן ע"י ריחוק. ככה זה כשאת חסרת-אונים מתוקף היותך, ומדביקים אותך לקיר באיבה של חזקים ממך, זוג הורים כשני ענקים עקלתוניים שעושים יד אחת נגדך, הגם שידיך הקטנטנות מורמות בתחינה ללא אומר. הרי אינם צריכים לממש את איומיהם שבהבל-פה גס נולדו, נולדו למטרה אחת: להצמית. אוי, כמה שזה מכאיב. מכאיב בכל עת שזה מבליח, נוזל, ומבעבע כמו ריר שלא נקרש מעולם מתחת לבזלת פניה, זיכרון-הכאב של מי שהיתה, חי ונושם בתוכה כאילו הוא עֻבָּר פגום שלא ביקשה להרות, מין מפלצת החיה חיים נפרדים בבטנה, בסבך מעיה, מתעקשת לא להיפלט מתוכה אך גם לא לעזוב. "זה עבר ונגמר מזמן, המקום בו נמצאתי", כך נלחשת המחשבה ההגיונית במוחה ברגעי-אינטימיות אלה שלה עם עצמה, עירומה וזקופה ומישירה מבט מול המראה. "במקום השומם בו נוצר העיוות בנפש, בדיוק בצומת ההיא של החיים, בילדה הרכה נותנת האמון שהייתי, בבת השבע החרדה ומתייסרת מולם, בבית הילדות השכוח, מול שני השובים שאי-אפשר היה לרצותם, שם נוצקה בי תבנית הישרדות שאחת מטרתה: להזהיר אותי באופן שאינו משתמע לשתי-פנים לסגת לאחור מול כל ניסיון קרבה אלי. כמו הבהוב אוטומטי מתריע בבטן שכולם כאלה עד שלא יוכיחו את ההיפך, וכי אין להגיע למצב אינטימי ממוטט, שם אשתרע מובסת ומעוכה מתחת לאויב קטלני שחדירתו רעה, מי שעד אז התחפש לחבר".
שיח פנימי זה חולף בן-רגע ומעולם לא עובר את סף השפתיים הדבשיות, הסמוקות, התאוותניות. חולף כמו גל עכור ושב וצונח למקום-המסתור במעיים, שם רבה ההמולה אך היא נדחקת ומושתקת כדי שלא להפריע למהלך התקין של היומיום הפעלתני. "לכן אמרתי תמיד לעצמי, ותמיד עמדתי מאחורי עובדת-יסוד זו, שאינני טובה ממישהו זולתי או נעלה על אחרים וגם לא להיפך. שאצלי רע וטוב מעורבבים כמו אצל כולם, וכי אני תופסת מרחק בגלל יסוד הפחד, והוא שמוליך אותי כל חיי לפלירטוט עם המוות בניסיון ילדותי לשרוד אותו כמה שיותר זמן".
כך היא ניצבת דומם מאחורי דלתיים סגורות, כמו עמדה בבית-דין מול חבר מושבעים דמיוני, נאשמת בודדה, אחת המבקשת צדק אבסולוטי לעצמה בלבד. וכך גם כעת, רכונה במעבדה, מבטה זקור וחד, תוהה בממצאים שנדמים לה בלתי-אפשריים, עיניה דרוכות תחת המיקרוסקופ במרתף הממוגן שניצב בתחתית אחד המגדלים ששוכנים במטרופולין ההוא, בחדר עבודתה הצמוד לחלל מגוריה. כי מה שמכה אותה בתדהמה, מה שמתבהר פתאום לנגד עיניה הבוחנות, קם ונהיה בדיוק באותה שנייה שתוארה מאז בספרי ההיסטוריה הדיגיטלית כשנייה של שקט מחריד ביופיו, יופי אדיר-עוז, כזה שאנשים חולפים על פניו בעיוורון, ואילו חיות-הבר זוקפות אוזניהן, מקשיבות קשב רב לאדוני-היקום, כי מה שהבעית אותן לא היתה הדממה, אלא היעדר ריח. הריחות כולם נשאבו פתע, ולא נותר מהם אפילו הד חמצמץ, עד שהבערה הביאה לשלל ריחות מצווחים של גופים בשר-ודם נשרפים חיים כשהם נמעכים כעשויים קלפי-נייר. ריחות באושים אלה לוו ברעם פצפוץ עצמות הופכות לאפר, ומגדלי בטון מזוין קורסים אל תוך בארות פעורות עשויות אספלט רותח מעורב בדם חמוץ נקרש. הרעיון שבשל ולבש צורה באותן שניות ממש, שניות האזהרה הגלקטית, הוצפן וקודד בעזרת הבינה המלאכותית שעיבדה את הנתונים אותם היא הזינה במיקרוסקופ המשוכלל תחת ידיה האמונות.
צלולה וחדה ויודעת ישבה על מקומה בתחושת חסד נוטף על שער-ראשה כמו טל, בזמן שהכדור כולו נרעד וגנח כאיש זקן מקרטע ומגרונו בקע קול שיעול עמוק וחסר-חן. שיעול נוזף, ונרגן, ומעכיר שלווה, כטרוניית גוסס, קול ברמה של מרומה ומוכחש, זעם מחריד שהדהודו נשמע בעוברו מקצה העולם ועד קצהו הבלתי נראה על גלי-קול בתדר מזעזע נפש-כל-חי, והגדרתו הנכוחה היא של אחד משבעת פלאי תבל בנשמע ולא בַּנִּגְלֶה.
והנה בָּאלִי לוּלוּ מיישרת את גווה ומזדקפת, לא עוד רכונה אל המבחנות הדקות, צינורות הזכוכית והמיקרוסקופ המשוכלל, שברי זכוכית ומתכת, זה כל מה שנותר מהן לרגליה, והיא שמה-אל-לבה שכפותיה היחפות מדממות, אך אין זה גוזל ממנה תשומת-לב מעבר לדקות הספורות בהן היא מעבדת בקור-רוח ובנחישות את הנתונים, כיצד, בקצרה, להימלט מהתופת בעוד התגלית המהפכנית שמורה לבטח במוחה. ופתאום היא רעבה, אבל מבינה מיד שמצוקת הגוף אינה מבקשת להשביע את מעיה אלא הגוף מבקש להשביע רעבון אחר, נשכח כמעט וזר לה, כי לימדה את עצמה כל שנות הלבד שלה להשביעו בכוחות עצמה, ודרוכה מהתחושה המפתיעה, היא מנסה לזכור כמה שנים לא חיבקו אותה. מה מעציב לדעת שהיא הולכת בדרך-כל-בשר בלי שידעה אהבה.
רגעים של חסד, עתים זיווגם עם רגעי השפל נדמה מופרך, אך זה מה שקם ונהיה ומתגלגל מתחת צלעותיה שכאב אחוז בהן, כאב לב נשבר. והיא נודרת בלא מילים כי אם תשרוד, תקום מן השבר הנורא מחוזקת ומחזקת, תיצור יש מאין משפחה משלה שתצמח לקהילה שתירש ארץ, ובצעדים שנדמים לה כבדים ומאובקים, כשענן זיכרון אנושות רבודת-רשעות עוד ספוג ורשום בהליכתה הזהירה, תתייצב נכוחה מול מראות האימה מחוץ לדלת שקרסה על צירה, למסע שתחילתו מוות וסופו הולדת אנושות מחודשת, נשית, מחבקת ונותנת חיים, אנושות שאין לה עניין במאבקי טריטוריות וכיבושים גבריים, נשיות פורצת דרך, שחדלה להסכים להיות רחם להשכיר לרוצחי ילדיה, שושלת נשית שראשית צמיחתה מאחת יחידה בָּאלִי לוּלוּ, זו שתיצרב בתודעת העתיד כאם הגדולה, מצילת כדור-ארץ לפות בגלקסיה מתפוררת מתוהו-ובוהו וחשיכת אינסוף.
