ביום חורף נאה, לפני מספר שבועות, הגעתי לתחנה המרכזית בתל אביב, שמשום מה מתעקשים לכנותה "החדשה", להבדיל מהתחנה המרכזית המקורית, שכבר מתה ושוטחה ללא הכר.
לכל המכיר את האתר העירוני בקצה המזרחי של רחוב לוינסקי ידוע כי התחנה המרכזית הינה המונומנט הארכיטקטוני המכוער ביותר בעיר הלבנה, העולה בכיעורו אף על כיכר אתרים.
הקמתה של התחנה המרכזית נועדה לשרת חלום מופרך. לא ליצור מרכז תחבורה שישרת את תושבי העיר והמגיעים אליה, אלא לרכז בה את פעילות המסחר הזעיר מהשווקים, מהרחובות והרוכלים, שממילא כבר אינם קיימים בעיר לאחר שחוסלה התחנה המרכזית "האורגינלית" – אין באסטות, אין דוכנים בעיר, שוק בצלאל הצטמצם, שוק הכרמל הפך לסיור תיירותי גרידא, שוק התקווה המקורה נראה כמו סופרמרקט.
230000 מ"ר של בטון מהווים מוטציה ארכיטקטונית של מבוכים אפלוליים. דיזינגוף סנטר נראה לידה כפודל צרפתי קטן. רוב השטחים הללו, ובהם מאות חנויות, עומדים שוממים ברובם. הרעיון לחלוקת החלל לשבעה מישורים, מפלסים, הוא כנראה ממוצע בין שלושת מדורי התופת בגיהינום של דנטה לבין עשר הספירות השמימיות שמציעה הקבלה.
במפלס השלישי, או בהשאלה מסולז'ניצין במדור השלישי, ממשיכה להתקיים חנות – מחסן הספרים של יורי. לדבריו הוא שריד לעשרת חנויות הספרים בשפה הרוסית שהתקיימו בשכנותו אי אז, בשנים בהם העלייה הרוסית הייתה בשיאה, ומצאה שם את התרבות של אמא רוסיה. ערימות הספרים שנותרו אצלו יכולים לפרנס גל עלייה נוסף אם יגיע משם.
את ספרו של הסופר הרוסי איוון טורגנייב 'זרמים באביב' אני אוהב אף יותר 'מאבות ובנים', הספר שהקנה לו תהילה עולמית. את 'סיפורי הצייד' שלו קבלתי כמתנה לאחד מימי ההולדת שלי, בשנות החמישים של המאה שעברה, כשהענקת ספר נחשבה למחווה כמו הענקת חולצת ספיידרמן או באטמן היום. את הספר visionen, 'חזיונות', של טורגנייב, קובץ סיפורים פנטסטיים, לא הכרתי, ומצאתי אצל יורי תרגום הספר לגרמנית בכתב לטיני, ולא גותי כמקובל בתקופה בה הודפס, 1918. התרגום בידי אלכסנדר אליאסברג, הסופר והמתרגם היהודי יליד רוסיה, שעבר לגרמניה, ותיווך בתרגומיו הרבים לגרמנית את הקלאסיקה הרוסית לקהל הקוראים והסופרים הגרמני (נפטר ב-1924 בברלין).
גם ספרים עבריים וספרי אידיש מצאתי בערימות שבמחסן של יורי. בחרתי בספר צנום שכותרתו 'עינות לכיתה ב' היורה'. ספרון צנום ובו שירים קצרים וסיפורים קצרים עוד יותר המיועדים לילדי בית הספר, פרי עטם של ביאליק, לוין קיפניס, פיכמן, א. שמאלי, ואחרים.
אין ציון שם ההוצאה של הספרון. ניסיתי למצוא בעזרת גוגל את פרטי המוציא לאור אך לא מצאתי אלא ספר בעל עיצוב דומה בשם 'פסיעות' בהוצאת יבנה.
מה שמשך את עיני לספרון הייתה החותמת המוטבעת על צידה הפנימי של הכריכה: הוועד למען גולי קפריסין.
כמי שעצמו היה גולה עולל בקפריסין מצאתי עניין בספרון. בהיותי יליד מחנות העצורים, בן לבני העלייה הבלתי לגאלית, עלייה ב', שנעצרו בנסותם להבקיע את הסגר הימי של הצי האנגלי על חופי המדינה שבדרך ונכלאו במחנות הסגר באי השכן (1946-1949), זה עבורי שריד להיסטוריה אישית.
הוועד למען גולי קפריסין, שפעל בקרב היישוב העברי, גייס מכול הבא ליד כדי להקל על תנאי המעצר של העצורים בקפריסין, וסיפק בגדים, כלי מיטה, ועוד, מכספי תרומות שהציבור הארץ ישראלי תרם בנדיבותו. מן הסתם היה הספר הזה תרומת ילד שוויתר עליו לטובת ילד יהודי במחנות הגולים.
יצאתי מהמבוך שבקצה רחוב לוינסקי, ובאווירת ספרותית מהורהרת שוטטתי מערבה עד שפגעתי בסמטה היוצאת מרחוב הרצל בעלת השם ההולם את הגיגי באותו בוקר: סמטת אלוף בצלות! שכידוע היא מחצית הכותר 'אלוף שום אלוף בצלות' מאת המשורר הלאומי.
בית יין בשם זה נפתח שם בעצם ימי המלחמה, ואפשר לנודדי העיר כמוני להרוות צימאונם בבירה, ולהמשיך מערבה עד רחוב סלמה בואכה שד' ירושלים, בחיפוש אחר חלקו השני של שם הספר, דהיינו את סמטת שום. יצאתי מתוך הנחה שכמו שלסמטה אלמונית יש סמטה אחות, סמטה פלמונית, המסתעפות מרחוב המלך ג'ורג', כך גם הבצל והשום ישכנו באותה סביבה.
לא מצאתי את חלקו השני של הספר אלוף שום, אלא שתי סמטאות אחרות היוצאות מרחוב סלמה, גם הן מוקדשות לספרות, האחת על שם יעקב וסרמן, הסופר היהודי גרמני שספריו תורגמו לעברית, אך התנגדותו למשנת הרצל והחזון הציוני לא הביאו לו את אהדת ההמונים בציבור הארץ ישראלי. והסמטה הסמוכה, של הרבי מבכרך, על שם סיפורו הבלתי גמור של היינריך היינה, שהיה מומר לנצרות וכנראה בשל כך נדחק ליפו.
ולפרידה מסיבוב הספרים והפואטיקה הנה ארס פואטיקה תל אביבית:
הרכבת הקלה השיבה אותי משד' ירושלים אל צפונה של תל אביב, בה מסתפקים הקוראים בסטימצקי-צומת-ספרים. את סמטת אלוף שום לא מצאתי.
הערה: כל הצילומים ברשימה של אבי גולדברג, ומותרים לשימוש בציון שמו כצלם.
תודה לאבי על שיטוט בחנויות הספרים כפי שהיה נהוג פעם, ואולי במקומות מסוימים עדיין. חבל שלא כתבת כמה אנשים ראית בשיטוטיך, האם יש אנשים ברחובות העיר או שהם ממשיכים להתחבא כאילו עוד יש גשם של טילים.
אמנון היי
תל אביב עיר שמיד כשנגמרת הצפירה מתחדשת התנועה.
בתחילת המלחמה כתבתי סיפור על תקופה שקדמה לטילים, הקורונה, אז הרחובות מכוח חוק ואכיפה היו ממש ריקים.