חרם / אודי שרבני
אֲנִי כָּל כָּךְ מְחַכֶּה שֶׁיִּהְיֶה עָלַיִךְ חֵרֶם:
אֲנִי אָבוֹא לִשְׁחֹט אוֹתָם
אֶחָד, אֶחָד. אַחַת, אַחַת.
–
פַּעַם שָׁחֲטוּ. הַיּוֹם כְּבָר
לֹא שׁוֹחֲטִים.
אֲנִי אָבוֹא, אֶכָּנֵס בְּשַׁעֲרֵי הַ-(גַּן, בֵּית סֵפֶר יְסוֹדִי, חֲטִיבָה, תִּיכוֹן,
צָבָא, דְּרוֹם אָמֶרִיקָה, אוּנִיבֶרְסִיטָה, עֲבוֹדָה, בֵּית אָבוֹת)
וְאֶשְׁאַל: "מִי?"
וְאָז שׁוֹחֵט. הַשּׁוֹחֵט מִשָּׁחַט שָׁחוּט.
אֲנִי מֵנִיחַ שֶׁאֶשְׁחַט עִם הַלָּשׁוֹן, אֲבָל רָטֹב.
רָטֹב, רָטֹב.
–
מֵעוֹלָם לֹא אִרְגַּנְתִּי חֵרֶם.
אוּלַי הִשְׁתַּתַּפְתִּי, אֲנִי לֹא זוֹכֵר (מַה גָּרוּעַ יוֹתֵר?)
אֲנִי רַק זוֹכֵר שֶׁפַּעַם יְלָדִים מִבֵּית סֵפֶר אַחֵר הִגִּיעוּ עִם סַכִּין
וְרָצוּ כֶּסֶף מִילָדִים אֲחֵרִים. בֵּית סֵפֶר יְסוֹדִי וּכְבָר כֶּסֶף.
הוֹרַדְתִּי אוֹתָם. הוֹרַדְתִּי אוֹתָם מִזֶּה עִם
הַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי שֶׁשָּׁלְטָה בַּכַּדּוּר. אַחֲרֵי זֶה הִמְשַׁכְנוּ לְשַׂחֵק.
אֲנִי מַנִיחַ שֶׁהִבְקַעְתִּי גּוֹל. תָּמִיד הִבְקַעְתִּי גּוֹלִים. זֹאת הָיְתָה
הַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי.
הָיוּ לִי אָז לְשׁוֹנוֹת בָּרַגְלַיִם. נִסַּחְתִּי.
גַּם אֵלֶּה הָיוּ נִסּוּחִים.
מן התקשורת נודע לי השבוע כי שר המשפטים, ראש הממשלה, ויושב ראש הכנסת, מתכוונים להחרים את טקס השבעתו של כבוד השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון.
במקביל אירע מקרה טרגי בשעה שילדה בת 13 מעכו, אדוה מרים עובדיה ז"ל, בת יחידה לאמהּ, צמרת, קפצה אל מותה בעקבות חרם שעברה בבית הספר. משרד החינוך הודיע בתגובה כי יבחן את המקרה לעומק, וכי הוא לא מוצא בהכרח קשר בין החרם לבין ההתאבדות, ובכל מקרה מתריע נגד התופעה.
ואולם אני מבקש לשאול, ואף להתריע בעצמי: במדינה שבה מנהיגי הציבור בוחרים בפרקטיקה הנלוזה של חרמות, פלא שהתופעה מגיעה למימדים מפלצתיים שכאלו אצל ילדים?
את השיר "חרם" מצאתי בספר שיריו השני של הסופר והמשורר אודי שרבני (יליד 1976, תל אביב), "בכורתי – מחזור שירים בגדילה" (2023, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עריכה ארז שוויצר, עמ' 24). במקור השיר הוא ללא כותרת, אלא ממוספר במספר 105, כחלק ממכלול שירי הספר, הארוכים והקצרים יותר, המגיעים עד 287 באופן לא עקיב.
השירים בספר נכתבו ממקום של רִגשה גדולה מעצם הולדת הבת, וכן גם ממקום שמבקש לגונן עליה מפני העולם, אבל גם נושא ביקורת צינית לא פעם על מוסד ההורות הישראלי ומגוון קלישאותיו. העמדה המגוננת באה לידי ביטוי גם בשיר שמספרו 14 ואלו מילותיו: "אגב, מהרגע שנולדת, אני מועמד להיות מואשם ברצח; / רק שיבוא המישהו להרע לך; בול במצח. / אם בגלל מישהו תהפכי לאות בכתבת תחקיר בתור מוטרדת, / אני אמולל אותו למילה שלא קיימת" (עמ' 8). לצד הפתרון האלים, שניבט גם מתחילת השיר שלפנינו, מפתיע לגלות בהמשך את הפתרון האמיתי שהמשורר מציע לנו: טיפול בבעיית החרם, או ההטרדה המינית במקרה של השיר הקצר יותר, באמצעות הלשון, השפה, הספרות, ואפילו הכדורגל – שרבני היה בעברו כדורגלן מקצועי בקבוצת הנוער של מכבי תל אביב ובקבוצות הבוגרים של הכח רמת גן, מכבי הרצליה, והפועל יהוד.
בעצם קורא כאן המשורר לפתרון חינוכי.
