לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה החל ביום שני 27/1/25 הנה מאמרו של אריה סתיו על הקשרים של היטלר עם יהודים.

המערכת

ציור של היטלר והגנרלים שלו מאת איליה גפטר. מבוסס על צילום ידוע.
ציור של היטלר והגנרלים שלו מאת איליה גפטר. מבוסס על צילום ידוע.

בנאומו בכנס המפלגה ב-1922, עוד בטרם כתב את מיינקאמפף, ראה אדולף להתייחס אל השאלה היהודית, Judenfrage:
"ברגע שאזכה בשלטון, המשימה הראשונה אותה אמהר לבצע תהיה השמדת היהודים. מיד, כאשר יהיה הדבר בכוחי אקים במינכן, במריאנפלץ (Marienplatz) גרדומים מוצבים בשורות ככל שהמקום יאפשר, ואז היהודים ייתלו ללא הבחנה, ויישארו תלויים עד שהגופות יעלו צחנה, כל זמן שעקרונות ההיגיינה ירשו זאת. ברגע שהם יירקבו, תבוא המנה הבאה, וכן הלאה, עד שהיהודי האחרון במינכן יושמד. ערים אחרות ילכו בעקבותיה, בדיוק באופן זה, עד שכל גרמניה תטוהר לחלוטין מזוהמת היהודים…"

למותר לציין כי על השאלה מי היה צורר היהודים הקטלני ביותר בהיסטוריה התשובה תהיה תמיד אדולף היטלר. כך למשל בפולמוס ההיסטוריונים בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, בניסיון להבין את מקורות השואה, אף כי נאמר שהיא "מעבר להשגת אנוש" (לוסי דווידוביץ') – האשמה נפלה על היטלר בבחינת No Hitler, No Holocaust.

המיינקאמפף – הספר הקדוש של העידן הנאצי, אותו חיבר היטלר בשנות השלושים לחייו – גדוש באין ספור תיאורים והגדרות לשנאת יהודים, דוגמת הצגתם כ"נבגי שחפת בגוף האנושות". כאן מצטט אדולף את פול אנטון דה לאגארד (Lagarde 1827 – 1891) מזרחן, בין היתר חוקר המקרא, ופילוסוף פרוסי, המסביר את חובת השמדת היהודים: "…
עם נבגים, טפילים וחיידקים לא מנהלים משא ומתן…אותם יש להשמיד מהר ככל האפשר ובאופן יסודי ככל שניתן".

אולם, שנאה לאחר במובן פתולוגי אמורה לבוא לידי ביטוי כבר בנפשו של האיש הצעיר, בשלב בו נקבע עולמו הנפשי והרוחני. בהמשך, בפרט כאשר יזכה למעמד חברתי רם ומשפיע, ותהיה אפשרות בידו, תזכה השנאה לביטוי בפועל כגון התעללות בקורבנו. כך הרוצח הסדרתי, הפסיכופט אשר ילדותו ונעוריו היו כשל נפשי, שנאת הורים אליו, כשלון בבית ספר, פיטורים מעבודה, קריסה כלכלית, בגידת אשתו, סילוק משירות צבאי, וכו' וכו' – כל אלה ועוד יבואו לידי ביטוי בהתעללות בקורבן המעניק לו פיצוי על כשליו, סיפוק וטעם לחייו.

אולם לא כך במקרהו של אדולף. בחינת מערכת היחסים בינו לבין שורה של יהודים בימי נעוריו, ואף לאחר מכן, אינה מגלה כל סיבה של היבט פסיכוטי, ואף יתירה מזאת, ניתן לומר – במרבה זהירות – כי מערכת היחסים בין אדולף לשורה של 8 יהודים, כפי שיוצגו במאמר שבהמשך, בין בימי שהותו בווינה בשנים 1908-1913, חלקו במלחמת 1914- 1918, מגוריו במינכן, שם שכר ב-1920 חדר בביתו של סוחר יהודי ובו התגורר פרק זמן של 9 שנים, ההכשרה להופעות בציבור שזכה לה מידי מנטליסט יהודי, ולבסוף אהבתו לברניל, ילדה בת שבע, אף כי ידע היטב כי מדובר ביהודייה.

לפיכך מפתיע כיצד התפתח ה"יודנהאס" של היטלר, Judenhass, היא שנאת יהודים, ולא "אנטישמיות", Antisemitismus, מטבע לשון לקויה אותה טבע וילהלם מאר, Marr, בשלהי המאה ה-19. לא זו בלבד שחלקם של היהודים בעולם השמי אינו עולה על 5% בלבד, אלא שהיטלר העריץ את האסלאם, ומוחמד בעיניו היה גדול הנביאים בתולדות האנושות. אגב, באשר לוילהלם מאר עצמו, המדובר בבנו של שחקן תיאטרון יהודי, ומי שהיה נשוי לשלוש יהודיות.

להלן אותם שמונה המקרים של "אהבת יהודים" של היטלר על פי רצף כרונולוגי

היודנהאס, כפי שבאה לידי ביטוי במיין קאמפף ובאינספור נאומי הסתה, והולכת וגוברת עד לשלב של השמדה במלחמת העולם, ניתנת לחלוקה ל-3 היבטים.

  1. ההיבט ה"פילושמי": דוקטור בלוך; בית התמחוי; מוכרי הציורים; איזאק היפיפיה; הוגו גוטמן; הוגו ארלנגר; חיים שטינשניידר; ברניל "ילדתי האהובה".
  2. ההיבט המפתיע, הנשמע כפן פילושמי אצל היטלר בימי נעוריו ועד מלחמת העולם הראשונה, וכמו כן העדר ביטויים של יודנהאס באותו פרק זמן, ההופך לשנאה פתולוגית כבר במיינקאמפף, יתכן שנובע מהבנתו של אדולף כי עקרון היודנהאס הטבוע עמוק בנפש הגרמנית יעניק לו את תמיכת העם (Volk) ויסייע בידו לתפוס את השלטון.
  3. חרדת המישלינג – פן החרדה מפני אפשרות למוצאו היהודי.

ד"ר אדוארד בלוך

ד״ר אדוארד בלוך bloch
ד"ר אדוארד בלוך (Bloch) – "היהודי האציל"

ד"ר אדוארד בלוך (Bloch) היה רופא משפחת היטלר. אדולף, כמי שסבל בילדותו משורה של מחלות כגון הצטננויות ודלקת שקדים, טופל במסירות על ידי הרופא היהודי. לנוכח מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה, נהג הרופא לטפל לא פעם ללא תשלום. עיקר הטיפולים היו באימו של אדולף, קלרה, החולה בסרטן השד. הטיפול המסור, שנמשך חודשים ארוכים, לא הציל את האם וזו מתה ב-1907 בהיותו אדולף בן 18. הבן, שהתגורר בווינה בעת ההיא, שלח לד"ר בלוך מכתב תודה בו הוא מודה לו מקרב לב על הטיפול המסור והנאמן בבני משפחתו, ואף מעניק לו תואר "Edeljude" יהודי אציל. כמו כן, שמר עליו מפני הגסטאפו, דאג להגירתו מאוסטריה, ואף דאג כי רכושו של הרופא יימכר בשווי שוק.
באשר לד"ר בלוך, האיש תיאר את אדולף ביום מותה של אימו: "בכל 40 שנות עיסוקי ברפואה לא ראיתי בן המבכה ומספיד את אימו בכאב כה כבד, הדמעות בעיניו, אהבתו לאימו…"

אימו של אדולף, קלרה, נפטרה בעודה בטיפול בידי ד"ר בלוך. סביר להניח כי אם היודנהאס בער בליבו כבר בעת ההיא, היה מאשים את בלוך ברצח אימו. זאת במסגרת הטיעון המקובל לפיו העובדה כי מספר הרופאים היהודים בברלין עמד על 70% היא מדגם מייצג של רצח גרמנים במסווה של רופא מציל חיים.

צעירה יפיפייה, "סטפני איזאק” שמה

במהלך 4 השנים 1900-1904, בטרם עבר לווינה, שהה אדולף בלינץ שעל שפת הדנובה. באחד הימים בעודו עומד על גשר הנהר, עברה על פניו צעירה יפיפייה, "סטפני שמה, עלמה ממעמד על, גבוהה, מחוטבת, בשמלת קטיפה כחולה כהה גולשת על חמוקיה, רוכבת על סוס לבן מעל האחו הפורח, שערה הפזור גולש בגלי זהב על כתפיה. שמי תכלת בהירים מעל, הכול קורן שמחת לב וטוהר".

את הדברים רשם ידיד נעוריו של היטלר אוגוסט קוביצק (Kubizek) בספרו משנת 1950 Adolf Hitler, mein Jugendfreund  (אדולף היטלר, ידיד נעורי). באשר לאותה סטפני, שם משפחתה היה איסאק (Isak), גירמון מקובל של השם "יצחק", כלומר יהודייה על פי שם המשפחה.

את סטפני פגש אדולף ב-1901, בעודו בן 16, בימי שהותו בלינץ. סטפני הייתה אכן צעירה יפיפייה, בלונדית, עיניה זהרו, לבושה בהדר, מה שהעיד על היותה בת למשפחה עמידה. "סטפני היא התגלמות מושלמת של הנשיות" קרא אדולף באוזני ידידו.

אהבתו של אדולף לגברת איסאק לא ידעה גבולות, אף על פי שזו לא זו בלבד שלא השיבה לו באהבה אלא התעלמה ממנו כליל בעודה מהלכת שלובת זרוע עם קצין אוסטרי צעיר במדים מהודרים, בעוד שלאדולף לא נותר אלא לעמוד על הגשר ולנעוץ בה את עיניו החומדות. לכל היותר שיגרה אליו חיוך קצר כמו לשאר מעריציה. החיוך המבטל עורר בו תאווה וייאוש בעת ובעונה אחת. הדבר נמשך פרק זמן של 4 שנים עד מלאת לו 20, במהלכם לא עלה בידו להחליף עם אהובת נפשו ולו מלה אחת.

את זאת הסביר אדולף לקוביצק ידידו: "בני אדם יוצאי דופן כמוני וכמו סטפני אינם זקוקים לתקשורת באמצעות מלים, די להם בהבנת איש את רעהו באמצעות אינטואיציה".

לנוכח אדישותה לחיזוריו שקל אדולף אפשרות של חטיפתה, ודרש מחברו לסייע בידו בנושא. הרעיון היה לחטוף את אהובת נפשו ולהתאבד עמה יחד בקפיצה מן הגשר אל הדנובה. רעיון אותו מימש מקץ 40 שנה באיבוד לדעת יחד עם אווה בראון.

היו מי שביקשו לחפש את שנאתו של אדולף ליהודים בכישלונו להשיג את סטפני. הגם שבשלב מאוחר יותר התברר שעל אף שם משפחתה לא היה מדובר כלל ביהודייה.

נוסף על קוביצק, עוד אחד מידידיו של אדולף בימי וינה ב-1910, מי שהכיר את אדולף בבית התמחוי וסייע בידו למכור את ציוריו, היה נווד אוסטרי בשם ריינהרד האניש (Hanisch). על פי האניש, כפי שהוא מצוטט בספרו של הפסיכואנליטיקאי ולטר לאנגר Langer The Mind of Adolf Hitler, אדולף כיבד את התרבות היהודית, שיבח את הפילנתרופיה היהודית, טען גלויות שעלילת הדם היא הבל מוחלט, ואף טען שהעיסוק בהלוואה בריבית הוא יותר נוצרי מיהודי.

סוכני המכירות היהודים

בשנת 1907, לאחר מות קלרה אמו, עבר אדולף לווינה. לאחר כשלונו להתקבל לאקדמיה לאומנויות, חסר פרוטה, ביקש להתפרנס ממכירת ציוריו. בשלב זה, היו אלה היהודים שסייעו לו במכירת הציורים ובכך העניקו לו פרוטות לקיום.

אמה ושמואל מורגנשטרן בשנות ה 30 בוינה
מורגנשטרן "המושיע" "Erretter". אמה ושמואל מורגנשטרן בשנות ה 30 בוינה

שמואל מורגנשטרן, Morgenstern, איש עסקים אוסטרי, היה שותפו העסקי של היטלר בתקופת ווינה (1908–1913). כיוון שהתרשם מאיכות ציוריו של אדולף, החל לרכוש אותם בסכום נאה, ואף קישט בהם את קירות ביתו ומשרדו. כמו כן שימש סוכן מכירות לתמונותיו, ושילם לאדולף עמלות נכבדות ממכירת ציוריו. הכנסה זו הייתה מכרעת מבחינתו של אדולף החסר פרוטה, ועל כן זכה מורגנשטרן לתואר נכבד מפי אדולף: המושיע – Erretter.

היטלר הצעיר לא רק עשה עסקים עם מורגנשטרן, אלא גם שמר על יחסים ידידותיים עמו ועם אמה אשתו. במשך זמן מה הוא אף נהג לבקר בביתם פעמיים בשבוע לארוחת צהריים.

מורגנשטרן נשלח לגטו לודג' שם מצא את מותו ב-1943. אמה אשתו נשלחה למותה באושוויץ.

יהודים נוספים שנמנו על ידידיו באותה תקופה היו יעקב אלטנברג, בעל חנות מסגרות שקידם את מכירת ציוריו של אדולף בכך שמסגר אותם והציגם בחלון ראווה, והמשפטן היהודי ד"ר יוסף פיינגולד, שאף הוא רכש את תמונותיו ותמך באדולף בפרסומן.

הפרוטות שקיבל ממכירת ציוריו אומנם העניקו לו שכר זעום, אך הדבר לא אפשר לו לשכור חדר מגורים, ועל כן בכל ימי שהותו בווינה, נאלץ להתגורר בבתי תמחוי. כמו מעון הגברים Warmestuben (חדר חמים), במימון ארגון צדקה יהודי.

למרבה האירוניה, ידידותו עם רעיו להוסטל היהודים, כפי שכותב זאת רעהו קוביצק, עוררה בו כבוד למסורת היהודית, אשר עלה בידה לשמור על טוהר "הגזע היהודי" במהלך אלפי שנים, ואף להוציא מקרבה גאונים דוגמת היינריך היינה, פליקס מנדלסון, וז'אק אופנבך. מכאן גם הכבוד שרחש לאפרים לסינג בזכות מחזהו הפילושמי נתן החכם.
קוביצק מונה בספרו שמות נוספים של ידידיו היהודים, דוגמת יוזף נוימן, מי שנהג להלוות לאדולף מעט כסף בימי מצוקה, ואף מסר בידו מעיל חורף בימי קרה.

במאי 1913, לאחר 6 שנים בווינה, על מנת להימנע ממאסר על השתמטות משירות צבאי בצבא האוסטרי, עבר אדולף להתגורר במינכן, גרמניה.

הוגו גוטמן וצלב הברזל

בשלישי לאוגוסט 1914, יומיים לאחר הכרזת מלחמה על האימפריה הרוסית, אדולף בן ה-25 התגייס לגדוד הבווארי של הרייכסוור. "מקץ שנים של בדידות ועוני" כפי שרשם במיינקמפף, מצא סוף סוף אדולף יעד נעלה בחייו.

סגן הוגו גוטמן
סגן הוגו גוטמן

הוגו גוטמן, Gutmann, קצין יהודי בדרגת סגן (לויטננט), מי שהיה מפקדו הישיר של היטלר, הוא זה שהמליץ על הרב"ט אדולף – בזכות גבורתו בקרב – לקבל את עיטור צלב הברזל דרגה שניה. הצעתו של גוטמן נשללה כליל על ידי מפקד הפלוגה, שכן צלב הברזל הוענק לקצינים בלבד, מה גם שהמ"פ הטיל ספק ב"גבורתו" של "הרב-טוראי המשופם", וציין כי הרב"ט נעדר כליל יכולת פיקוד. אולם בזכות מאבקו של גוטמן בנושא, ב-4 באוגוסט 1918 היטלר זכה בעיטור. גוטמן היה זה שהעניק לו את הצלב אותו נשא אדולף על חזהו בימי היותו הפיהרר.

על הופמן אמר אדולף: "אם היו יותר יהודים כמוהו, לא היה לנו צורך להיפטר מהם".

היטלר עם צלב הברזל
היטלר עם צלב הברזל

הוגו ארלנגר – בעל הבית

בשנים 1920 ועד 1929, עם הפסקה של 11 חודשים במהלכם ישב בכלא לנדסברג שם חיבר את המיין קאמפף, התגורר אדולף בביתו של הוגו ארלנגר (Arlenger) סוחר יהודי, במינכן ברחוב Thirschstrasse 41. מן המחקר של ההיסטוריון הגרמני פאול הוזר, Hoser, עולה כי היטלר התייחס לבעל הבית שלו בנימוס ואף באהדה, גם אם ממש באותם ימים כתב כאמור את המיין קאמפף.

באשר לבעל הבית, זה ציין בריאיון לביוגרף של היטלר ב-1934, כפי שדווח ב"טיימס": "אני חייב להודות שמצאתי את היטלר די סימפטי…לא פעם פגשתי אותו במדרגות או בכניסה – בדרך כלל הוא כתב משהו במחברת – ועל פי רוב נהג להחליף איתי כמה מלים בנימוס…הוא אף פעם לא נתן לי את ההרגשה שהוא מסתכל עליי אחרת מאנשים אחרים".

בספטמבר 1938 ארלינגר נאסר, ביתו הוחרם, והאיש נשלח למחנה ריכוז. עם זאת, עלה בידו לשרוד. ב-1949, לאחר המלחמה, חזר לבעלות על הבניין.

Erik Jan Hanussen קרי חיים שטינשניידר

חיים שטינשניידר, היה מנטליסט יהודי, שקרא לעצמו בשם שאפיין בעת ההיא את מעמד האצולה בדנמרק – אריק יאן האנוסן. הוא היה מיומן בסודות הבמה, להטוטים, תכסיסי זריזות הידיים, שפת הגוף, והונאות הקהל. כמו כן נודע כאמן הטלפתיה וקורא מחשבות. הוא שהדריך את אדולף כיצד לזכות באפקט דרמטי בנאומיו, כך בשפת הגוף, בהרמת קול, במבט מזרה אימה, בסגנון הדיבור, ובתכני הנאום. יש מי שהרחיקו לכת ואף הגיעו למסקנה כי "היהודי האנוסן הוא זה שהעלה את היטלר לשלטון".

חיים שטינשניידר
חיים שטינשניידר

נושא שריתק את המודיעין האמריקני בימי מלחמת העולם בסוגיית היטלר, הייתה השפעתו המאגית של הפיהרר על קהל מאזיניו. מי שמונה לחקור את התופעה מטעם סוכנות הביון האמריקאי, היה הפסיכואנליטיקן היהודי מבוסטון, וולטר ק’ לאנגר (Langer). הפן האורגיאסטי בנאומיו של היטלר ניכר בעיקר בקרב הנשים בקהל מאזיניו.

במחקר מעמיק על הנושא, אותו ערך בשנת 1943, הגיע לאנגר לפגישה עם אוטו שטראסר, Straßer, חבר המפלגה ומי שהיה מקורב בשעתו להיטלר. בשל התנגדותו להיטלר, אוטו גורש מהמפלגה ונמלט לגלות. כמי שהיה אחיו של גיאורג שטראסר, מבין מקימי המפלגה הנאצית, אמור היה אוטו לדעת את סודותיו האזוטריים של היטלר. השם שעלה חזור ושוב במהלך השיחה עם לאנגר היה אחד – אריק יאן האנוסן.

הפסיכוביוגרפיה שכתב לאנגר על היטלר מתרכזת בסיפורו של האנוסן, יהודי אוסטרי, יליד וינה: "אדם חכם מאוד שלימד את היטלר רבות לגבי החשיבות של ההיערכות לפגישות, הופעות בפני קהל על מנת לזכות באפקט הדרמטי ביותר". האנוסן היה שרלטן, “אמן חושים”, "קוסם ואסטרולוג". השם הנורדי למופת אמור היה להציגו כנצר למשפחת אצולה דנית ונועד להסתיר את שמו האמיתי – חיים שטיינשניידר, יליד הקהילה היהודית בווינה.

לאחר שלמד את הנושא היטב, במסקנה מפתיעה ומרחיקת לכת, מכתיר לאנגר את שטיינשניידר–האנוסן כ"מי שהעלה את היטלר לשלטון". להלן תקציר חיבורו של לאנגר:

"לאחר כשלון בבית הספר, נטש חיים שטיינשניידר, יליד וינה, בן 14 בעת ההיא, את לימודיו, וחבר לקרקס, בו רכש מיומנות בסודות הבמה, להטוטים, תכסיסי זריזות הידיים, והונאות הקהל המקובלות בקרקס מאז ומעולם. בשלב מאוחר יותר התמסר לעיסוק בקריאת מחשבות וטלפתיה, עם דגש על קריאת שפת הגוף והשפעתה על הקהל. בהמשך למד היפנוזה וגרפולוגיה. בין היתר זכה לשבחים מפיו של זיגמונד פרויד בפניו הציג את כישוריו.

לאחר שחרורו מן הצבא ב-1918 שב לווינה, שם זכה להצלחה בהופעות יחיד תחת הכותרת 'אמן הראייה העל-חושית, האציל הדני אריק יאן האנוסן'. בין הצלחותיו היה ביקורו בארץ ישראל. הופעותיו בקברטים ובתיאטראות בתל-אביב ובירושלים הכניסו לו סכום נאה. מקץ שנתיים של הופעות שב לווינה. גם כאן ההצלחה האירה לו פנים, בעיקר לאור העובדה שהוסיף בהופעותיו מעמדים אירוטיים שעל גבול הפורנוגרפיה. בשנת 1924 הגיע לארה"ב. אולם כאן הכישלון היה גמור, ולאחר חודשים מספר של ניסיונות כושלים, שב האיש מאוכזב למולדתו, שם ההצלחה האירה לו שוב פנים. במקביל להצלחותיו על הבמה, הציע האיש את שירותיו לארגוני פשע, מבריחי חשיש, ואנשי עסקים. לא אחת כשל וזכה לאיומים על חייו.

בינואר 1928, בהיותו בסדרת הופעות בצ'כוסלובקיה, נעצר, נאסר באשמת הונאה, והועמד למשפט. בעודו טוען לחפותו הציע לחבר השופטים להציג את כישוריו כאמן ראייה על-חושית באולם בית-המשפט. חבר השופטים ההמום, ועמו הקהל, כיוון שהתרשמו מן ההופעה, זיכו את האיש מאשם והאנוסן זכה בעיתונות בתואר הנכבד של 'האיש שאינו טועה לעולם'.

עתה, במאי 1930, יצא האיש לברלין, בירת הפיננסים, הקולנוע, התיאטרון, הקברטים. גם הפעם ההצלחה לא איחרה לבוא. האנוסן התערב בהצלחה רבה בקרב האליטה התרבותית של הבירה. ההצלחה בהופעותיו הכניסה לו סכומי עתק, והאיש רכש לעצמו רכב מפואר, אחוזה, יאכטה. נשים חיזרו אחריו.

בקיץ 1931 רכש בית דפוס, והוציא לאור צהובון בשם Hanussen Zeitung. התפוצה הרקיעה שחקים.

העלייה המטאורית של המפלגה הנאצית עוררה אצל הנוסן עניין רב והתלהבות. היטלר נערץ עליו וכותרת בעיתונו הכריזה 'האנוסן בטראנס חוזה את עתידו של היטלר'.. הכתוב טען כי…אדולף היטלר, רב טוראי אוסטרי הנעדר עדיין אזרחות גרמנית, ימונה בעוד שנה מהיום לתפקיד הקנצלר של הרייך השלישי…

היטלר, הידוע כמגלומן ניאורוטי, השבוי בחלומות שליחותו להצלת גרמניה, קרא את המאמר בעניין רב, והחליט להיפגש עם אמן הראייה העל-חושית הדני, ולהביע את הכרת התודה החמה שלו. בשלהי יוני 1932 השניים נפגשו והטיפול החל. האנוסן מיפה את ההורוסקופ של הפיהרר, והציג לפניו עתיד מזהיר, ובכך העניק לו בטחון עצמי, אולם כל זאת בתנאי שידע לכשף את מאזיניו בסדרה אינסופית של הופעות בפני קהל. כאן בא הטיפול היסודי בשפת הגוף, כאשר היעד הוא להפנט את קהל המאזינים, נשים בעיקר. בתמורה, הפיהרר הבטיח להאנוסן משרה בכירה ואת הניהול של הקולג’ הארי לאומנויות תורת הנסתר.

הטיפול זכה כידוע בהצלחה חסרת תקדים. שפת הגוף, אופן הדיבור, מבע הפנים, שלא לדבר על תוכן הדברים, היו מעוררים לכל היותר גיחוך בקרב קהל נורמטיבי המתבונן ומאזין לצרחותיו של פסיכופט, אולם לא כך במקרה הגרמני. התוצאות מדברות בעד עצמן. בסקר דעת הקהל משנת 1935, שנתיים לאחר עלותו לשלטון, זכה היטלר בתמיכה גורפת של 98% מכלל הציבור הגרמני. זאת, לאחר הקמת מחנות ריכוז, חוקי נירנברג השוללים מן היהודים זכויות אזרח, ליל הסכינים הארוכות, ביטול מוחלט של המפלגות, ועוד ועוד."

למותר לציין כי היטלר ידע היטב כי הנוסן הדני הוא למעשה חיים שטיינשניידר, שהרי כל אדם שנפגש עם היטלר עבר בדיקה יסודית של אישיותו ועברו על ידי הגסטאפו. מה גם ש"האריסטוקרט הדני" לא ידע מלה אחת בשפה הדנית. יתרה אף מזאת, Berlin am Morgen, עיתון קומוניסטי, פירסם שורה של כתבות על האנוסן, בהן הוא מתואר כלהלן "היהודי חיים שטיינשניידר… השרלטן, נביא הרייך השלישי… האב הרוחני של היטלר… הוא זה המוריד על גרמניה אסון שלא יתואר…".

אולם, בניגוד לרופא המשפחה המסור ולמפקדו במלחמה, להם סייע אדולף להימלט מן הגסטאפו, לא כך במקרהו של חיים שטיינשניידר. ב-24 במרץ 1933, נאסר האנוסן על ידי חוליית SA, ונגרר למטה הגסטפו, שם הוצא להורג בשלוש יריות אקדח. גופתו, שהושחתה, הושלכה בשדה צפונית לברלין.

השאלה המרכזית בנושא היא האם היה היטלר עולה לשלטון לולא עזרתו של הרמן שטיינשניידר? אם נניח כי התנהלותו של הפיהרר מול קהלו הייתה מושפעת באופן מכריע מהוראותיו של הנוסן, כי אז ייתכן ויש אמת בטיעונו של הפסיכואנליטיקן היהודי מבוסטון, וולטר ק’ לאנגר כי היה זה "היהודי חיים שטיינשניידר שהעלה את היטלר לשלטון".

ילדת הפיהרר – des Führers Kind  Rosa Bernile Nienau

rosa bernile nienau
rosa bernile nienau

את Bernile Nienau, ברניל Bernile בשם חיבה, ילדה בת שבע בעת ההיא, פגש היטלר ב-20 באפריל 1933 בקרב קהל מבקרים באוברזלצברג לכבוד יום הולדתו של הפיהרר. אדולף זיהה בקהל ילדה יפיפייה, בלונדית תכולת עיניים, התגלמות האידיאל הארי. במהרה נוצר קשר בין השניים, ואדולף ביטא את חיבתו לילדה, לה קרא "ארוסתי הקטנה", ומיהר להנציח את הקשר בין השניים בשורה של צילומים.

בין 17 המכתבים שברניל כתבה בין ה-18 בינואר 1935 ל-12 בנובמבר 1939 לוילהלם ברוקנר, עוזרו הראשי של אדולף, וכן לדוד אדולף עצמו, מהללת ברניל את "דוד אדולף היקר" ומספרת על פגישותיה עמו שהסבו לה עונג רב. בין היתר ראתה לציין שסרגה לדוד גרביים על מנת לשמור על רגלי הדוד מקור בחורף.

העובדה שקרולין, אמה של ברניל, הייתה יהודייה, הייתה ידועה להיטלר כבר ב-1933 לאחר פגישתם הראשונה. אולם אדולף התעלם מן העובדה בטענתו כי הוא מגלה "יחס אנושי גרידא כלפי ילדים" einer rein menschlichen Einstellung dem Kinde gegenüber. 

את מכתביה נהגה ברניל לסיים במשפט חיבה המעיד על אהבתה אל הדוד:

Von Mutti auch viele Grüße und von mir viele liebe Grüße und Küßle von Deinem Bernile!

גם מאמא דרישת שלום וממני הרבה ברכות ונשיקות מברניל שלך!

כאשר נודע למרטין בורמן, ראש לשכתו של הפיהרר, על מוצאה של הילדה, נאסר עליה ועל אמה לבקר בברגהוף, מעונו של הפיהרר. היטלר מיהר לנזוף בבורמן: "יש אנשים שכל כשרונם הוא לקלקל לי מעט שמחה" Es gibt Leute, die ein wahres Talent haben, mir jede Freude zu verderben

ברניל והיטלר ב 1938
ברניל והיטלר ב- 1938

ברניל נפטרה ב-1938 משיתוק ילדים.

ובאשר לאווה בראון

אווה בראון
אווה בראון

בקיץ 1945, זמן קצר לאחר המלחמה, מונה פאול באואר (Baer) קצין מודיעין בצבא ארה"ב, לבחון את תכולת החפצים במשכנו של היטלר. בחדרה של אווה בראון נמצאה בין היתר מברשת שיער.

ממחקר שבחן את דגימות שיערה של אווה במברשת, נמצאו על בסיס דנ"א גנים המזוהים עם יהדות אשכנז שהועברו מאם לבת, וככל הנראה משפחתה המירה את דתה לנצרות לפני שנים רבות.

אגב, מגדה גבלס, לה העניק אדולף את התואר "הגברת הראשונה של הרייך", הייתה בתו של ריכרד פרידלנדר, סוחר יהודי עשיר. השאלה אם הייתה בתו המאומצת או הביולוגית שנויה אומנם במחלוקת, אך מקרה שאין עליו ויכוח הייתה מערכת היחסים בינה לבין חיים ארלוזורוב, לכבודו נשאה מגן דוד על צווארה ושקלה לעלות עם מאהבה הציוני לארץ ישראל.

אז מה מקור שנאת היהודים הפסיכוטית של היטלר?

השאלה הנשאלת לנוכח סדרת הדוגמאות שלעיל, היא כיצד בכל זאת ניתן להסביר את האופי הפסיכוטי של היודנהאס מאסכולת אדולף (שיקלגרובר) היטלר?

הניסיון להתמודד עם השאלה מוגש בזאת בשני היבטים:

א. חרדת המישלינג – Mischling – בן תערובת ממוצא יהודי.

ב. יודנהאס בבחינת זרז מכריע לעלייתו של היטלר לשלטון

האומנם חרדת המישלינג?

במועד הולדתו של אלואיס, Alois Schicklgruber, אביו של אדולף, אימו, מריה-אנה לא הייתה נשואה. זהותו של אבי הנולד לא הייתה ידועה, ולפי-כך בתעודת הטבילה של אלואיס, השורה שנועדה לציין את שם האב נותרה ריקה, ובשלב מסוים הוסיף הכומר הממונה על הנושא את המלים "ילד בלתי חוקי".

למותר לציין שסוגיית זהות סבו של אדולף עוררה עניין רב וזכתה לשורה של מחקרים. מבין שלושת המועמדים לתפקיד האב הביולוגי של אלואיס, נמנה יהודי אחד, לאופולד פרנקנברגר Frankenberger, שבביתו בגראץ מילאה מריה-אנה תפקיד של משרתת. הסברה היא שמריה-אנה, לאחר שהרתה למעסיקה, שבה לכפרה וילדה את אלואיס.
מי שהעלה את הנושא היה – לא פחות ולא יותר – הנס פרנק, המושל הכללי של הגנרלגוברנמן.  פרנק, ימים ספורים לפני עלייתו לגרדום בעקבות משפטי נירנברג, פירסם את זיכרונותיו, מהם עולה שבשנת 1930 חקר מטעמו של היטלר את פרשת הולדתו של אלואיס, זאת, בעקבות מכתב סחטנות שהגיע להיטלר מאת בן אחותו, ויליאם פטריק היטלר, המאיים על דודו בגילוי עובדות מביכות ביותר בסוגיית מוצאו של הדוד. בחקירה שערך גילה פרנק שאכן מריה שיקלגרובר עבדה בביתו של לאופולד פרנקנברגר לפני שילדה את אלואיס. לדברי המחבר, אמר לו אדולף שאימו בקשה לסחוט כספים מלאופולד בטענה שהוא כביכול אבי בנה. פרנק כותב שאומנם השתכנע מהסברו של היטלר, עם זאת איננו פוסל על הסף את האפשרות למוצאו היהודי של הפיהרר. מאחר וכל מסמך שעשוי היה לשפוך אור על התעלומה הושמד בידי הגסטאפו, הדעת נותנת שאכן הפיהרר הנאצי, מי שסבו היה יהודי, הוא מישלינג Mischling, בן-תערובת מדרגה שנייה, כלומר רבע יהודי Vierteljude.

מחקר מקיף על מוצאו של היטלר על בסיס בחינת DNA נערך על ידי ההיסטוריון מרק וורימרן, Vermeeren, והעיתונאי הבלגי ז'אן-פול מולדרס, Mulders. ממצאי המבחן העלו את מציאותו של כרומוזום הנדיר מאוד בדנ"א של אוכלוסיית אוסטריה-גרמניה, ועם זאת מאפיין את הברברים בצפון אפריקה ואף ביתר שאת את יהדות ספרד.

לא זה המקום לדיון בסוגיית יהדות סבו של היטלר, ומכאן מעמדו של הפיהרר כמישלינג. אולם סביר להניח שאימת מוצאו היהודי רבצה עליו ורדפה את הפיהרר כל ימיו. וכי "היטלר חי בחרדה מתמדת מפני אפשרות מוצאו היהודי", כפי שראה לציין זאת הנס פרנק.

הניסיון לקרוא את מיין קמפ, ובפרט את פרק י"א בכרך א' "עם וגזע", שעניינו הסוגייה היהודית והדרך לפתרונה, מעלה, בדומה לקריאה במסות של קרל מרקס, וילהלם מאר, וריכרד ואגנר, חזור ושוב, את פן הדיסוננס הקוגניטיבי ברמתו הפסיכוטית.

בדומה לשלושת קודמיו שלעיל, חוזרת ועולה הדמוניזציה של היהודי, ברמה ההופכת את הפרק "עם וגזע" לפשקוויל של נאצות, הנובע גם אצלו קרוב לוודאי ממצוקה נפשית שיתכן כי מקורה בחרדת המישלינג.

היטלר מתאר את המאבק על השלטון בעולם כרצף של מלחמת תרבות, גזעית ומדינית, בין היהודי לארי. הוא חוזר על הטיעונים אותם למד ממרקס, מאר, וואגנר, בסוגיית המזימה היהודית להשתלט על הכלכלה העולמית ועל העיתונות. הוא מייחס ליהודי את המצאת הליברליזם, הדמוקרטיה, והמרקסיזם – השילוש הקדוש – באמצעותו זומם השמי להשתלט על הציוויליזציה המערבית.

מכאן הרצף הבלתי נדלה של נאצות שמפזר הפיהרר בכתביו ובנאומיו על היהודים. היהודים הם טפילים, שקרנים, מזוהמים, רודפי בצע, ערמומיים, חורשי מזימות, נעדרי תרבות עצמית, מזהמי תרבות ארצות משכנם, מוצצי דם, מנוכרים, חסרי מצפון, מפלצות, ומחריבי התרבות הארית. מכאן שיש להתייחס אליהם כאל אויב קטלני של הגזע הארי.
האומנם רצף זה של יודנהאס מן האסכולה הגרמנית אינה ביטוי לחרדת המישלינג?

יודנהאס כזרז ואף תנאי למעמד הפיהרר

המבקש אחר טיעון מרכזי לאידיאולוגיה הנאצית הניצבת מאחורי יעד מלחמת ההשמדה, Vernichtungskrieg, האסון הקטלני ביותר בתולדות האנושות, במהלכו מצאו את מותם למעלה מ-50 מיליון נפש, ימצא אותו ב-Judenfrage, השאלה (הבעיה) היהודית.

המבקש אחר הנושא המטופל ביותר על ידי היטלר, במיינקאמפף, בנאומים בכנסי המפלגה, ברייכסטאג, בשיחות שולחן, ימצא אותם בשאלה היהודית. להלן שורה של מובאות, בבחינת מדגם מייצג של הפן הכפייתי ברוחו של הפיהרר:

"What this Jewish plague does to our women, children, and men in these areas represents the cruelest fate that a human brain is capable of concocting. Speech to the German Reichstag

מה שהמגפה היהודית מבצעת בבני עמנו, גברים נשים וילדים, הוא מדגם מייצג ביטוי לגורל הקטלני ביותר שהמוח האנושי מסוגל לקלוט [נאום לפני הרייכסטאג].

מלחמה בין קיום לאובדן, בין גרמניה ליהדות, בין טוב ורע, בין הכל או לא כלום, בין אמת לטירוף, בין אלוהים לשטן.

המאבק על השליטה בעולם יתנהל כל כולו בינינו – הגרמנים, והיהודים. כל היתר איננו כי אם אשליה חסרת שחר.

The Jew is a tape-worm in the human organism which it is our duty to exterminate.

זו זכותנו המוסרית, זו החובה כלפי עמנו להשמיד את העם הזה שרצה להשמיד אותנו…אנחנו לא רוצים להידבק מן הבצילוס ולמות, מכאן, שחובה עלינו להקדים ולהשמידו.

Killing the Jews in gas chambers was but the logical consequence of their final identification with parasites, cankers, bacilli and vermin.
Anti-Semitism is the emotional foundation of our movement.

האם באמת ניתן יהיה למגר את הרוח היהודית? אל תטעו לחשוב שניתן להילחם במחלה מבלי להדביר את הנשא, מבלי להכחיד את הבצילוס. אל תחשבו שניתן להילחם בשחפת הגזעית מבלי לפטור את האומה מנשא המגפה הגזעית. הזוהמה היהודית הזאת לא תחדל… עד אשר הנושא עצמו, היהודי, לא יגורש מקרבנו."

באשר ליהודים, מצטט אדולף את פילוסוף המוסר הגרמני, עמנואל קאנט: "אין היהודים יכולים לטעון ולו לגאון אחד שיצא מקרבם, אף לא לאיש אחד שהוא משכמו ומעלה. כל כישרונם ומלאכתם משועבדים להונאה שפלה ורקימת מזימות. אין הם כי אם אומה של נוכלים". ולאחר שזכה במחיאות כפיים, מסיים אדולף את דבריו במשפט מחץ: "המאבק על השליטה בעולם, הוא ביני לבין היהודים. כל השאר הוא חסר משמעות. היהודים הטילו שני מומים באנושות: המילה, הפוגעת בגוף, והמצפון, הפוגע בנשמה. אני נועדתי לשחרר את האנושות משתי רעות אלו".

התפיסה הנאצית, על פי אריק אריקסון, היא בעיקרה עניין של השלכה. אנשים שיש להם חלומות של כיבוש העולם ושליטה בו מאחורי מסווה של עליונות אינטלקטואלית, כמו הגרמנים הנאציונל-סוציאליסטים והרוסיים הבולשביקים, משליכים תפיסה זו על היהודים.

במדגם המייצג של דברי הבלע במיינקאמפף, כל מה שיש לעשות הוא להפוך את "היהודי" ל"גרמני" בבחינת "כל הפוסל במומו פוסל". מכאן, שדי בסדרה קצרה של מספר מובאות, על מנת להציג את תמונת הראי בה חובש אדולף את מסכת ה-Jude:

"אם ינצח היהודי [הגרמני], בעזרת האני מאמין המרקסיסטי [הנאצי] שלו, את עמי תבל, אזי יהווה ניצחונו אות לגסיסת האנושות, וכדור הארץ ישוב לנוע באתר ריק מאדם, כמו לפני אלפי שנים…בעוד הציונות מנסה לאחז את עיני העולם באומרה שהרהורי התשובה הלאומיים של היהודים ימצאו סיפוקם ביצירת מדינה פלשתינאית – מערימים היהודים פעם נוספת על ה"גויים" המטומטמים. הם אינם מתכוונים כלל לבנות מדינה יהודית בפלסטינה (Palästina) כדי להתיישב בה, אלא כל שאיפתם היא להקים מרכז ארגוני למעשי ההונאה שלהם בממדים בינלאומיים; מרכז ריבוני מוגן בפני התערבותן של מדינות אחרות, כלומר, מקלט לנבלים ובית-ספר גבוה לטיפוח נוכלים".

ב-1941 ראה אור ספרו Gespräche mit Hitler, ההיבט היהודי בספר הוא משני, ומצוי במספר מובאות מצומצם, אבל הנה הן:

"אמנם כן ברברים אנו, תואר כבוד הוא לנו – אני משחרר את בני עמי מחזיון שווא הנקרא 'מצפון ומוסר' כי שני מומים הטילה היהדות בבני אדם: בגוף על ידי המילה, ובנפש על ידי המצפון, שאינו אלא המצאה יהודית… המלחמה על השלטון בעולם נערכת רק בינינו. בין שני המחנות הללו בלבד, בין הגרמנים והיהודים. כל השאר אינו אלא מראית עין כוזבת…אנו עומדים על סף מהפכה כבירה במושגי המוסר ובתפיסתו הרוחנית של האדם … אנו באים לקצה דרך התוהו של האנושיות … לוחות סיני איבדו את ערכם, המצפון – עוד המצאה יהודית, כמוה כברית מילה, אשר נועדה להטיל מום באדם …חייב אדם לרחוש אי אמון כלפי הרוח והמצפון ולתת אמון באינסטינקטים שלו …מטרתי בחיי הוא להשמיד את האלוהים העריץ של היהודים ואת עשרת הדברות שלו שהן היפוכם של חיים נורמליים…היהודים, הם אלה שיזמו ואף חוללו את שתי מלחמות העולם – גזע הפושעים הזה חסר המצפון הוא הגורם להרג שני מיליון במלחמת העולם הראשונה, ובימים אלו לעוד מאות אלפים. רק דבר אחד יהיה גרוע מכך, ניצחון יהודי…כל אומה שלא עולה בידה להשמיד את היהודים בקרבה, במוקדם או במאוחר תהיה בעצמה טרף ליהודים..את הדת הוא שם לצחוק, נוהג ומוסר נחשבים על ידו כדבר שאבד עליהם הכלח, עם השגת העוצמה הפוליטית הוא משליך מעליו את המסווה האחרון שעוד נותר לו. במשך שנים ספורות הוא מנסה להשמיד את נושאי האינטליגנציה הלאומיים, ובגוזלו מן העמים את מנהיגותם הרוחנית הטבעית, גוזר עליהם גורל של עבדות ושעבוד תמידי".

ובאשר ל"דת", בשיחה שניהל עם דיטריך אקארט, מורהו הרוחני, לשאלתו של אקארט "האומנם הוא רואה ביהדות דת", פורץ אדולף בצרחות: "דת? איזו דת? …התבוססות בזוהמה, השנאה, הזדון, ההתנשאות, הצביעות, הפטפוט, ההסתה להונאת האחר ולרציחתו… האם זו דת? אם אומנם זו דת כי אז מעולם לא היה יצור דתי יותר מן השטן… זהו מהותה של "הדת" היהודית…בעוד שהרוח הגרמנית הינה פסגת התרבות האנושית, היהדות סגדה וממשיכה לסגוד אך ורק לעגל הזהב וללא כלום מלבדו. דת היהודים נעדרת כליל כל ערך מטפיזי וחסרה כל בסיס מלבד החומרנות הבזויה ביותר".

את נאומיו בסוגיית ה- Judenfrage נוהג לסיים הפיהרר בעוד עיניו מזרות אימה, אגרופיו מכווצים, קולו צרוד, ורוק ניגר מפיו, בקריאה Die Juden sind unser Unglück. הסיסמה אותה טבע ההיסטוריון היינריך פון טרייצ'קה, Treitschke, עוד בשלהי המאה ה-19, ואשר הפכה לסיסמת המפלגה עוד לפני הכותרת בדף הפותח של דר שטירמר.

בקיץ 1940, בשבועון Das Reich אותו יסד, המתחרה בדר שטירמר בסוגיית היודנהאס, פרסם גבלס מאמר תחת הכותרת Die Juden sind schuld, היהודים אשמים, החושפת לעיני הקורא את המזימה היהודית באשר למלחמה. וזה כבר בשלב בו גרמניה החריבה את פולין, הביסה וכבשה את דנמרק, בלגיה, הולנד, ובראש וראשונה את צרפת: "הם פתחו במלחמה זו ומנהלים אותה. הם שואפים להשמיד את הרייך הגרמני ואת עמנו. מזימה אותה יש לסכל. האחריות ההיסטורית של יהדות העולם לפריצתה והרחבתה של מלחמה זו היא כה ברורה שאין טעם להרחיב על כך את הדיבור. היהודים רצו מלחמה, והנה זכו בה. אבל גם נבואת הפיהרר מה-30 בינואר 1939 לרייכסטאג הגרמני מתגשמת: אם יהדות הפיננסים הבינלאומית תצליח שוב לגרור את העולם למלחמה, התוצאה תהיה לא בולשביזציה של העולם וניצחונם של היהודים, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה".

בנאומו הנודע בספורטפלס, Sportpalastrede, ב-30 בינואר 1942, עשרה ימים לאחר ועידת ונזה, הצהיר היטלר: "…בניגוד למה שהיהודי חושב, המלחמה לא תסתיים עם עקירת הארים, כי עם השמדה מוחלטת של היהודים… השעה תגיע כאשר האויב המרושע ביותר של האנושות מאז ומעולם יוכחד, לפחות ל-1000 שנים…אין מקום לשני עמים נבחרים. אנחנו בני אלוהים העם הנבחר. ההשגחה קבעה שאהיה המשחרר הגדול ביותר של האנושות. אני משחרר את האדם מרסני האינטליגנציה… מן השחיתות המזהמת והמשפילה של חזון כוזב הנקרא מצפון ומוסר, ומדרישות לחופש ועצמאות אישית שרק מעטים מאוד יכולים לשאת…עשרת הדיברות איבדו את תוקפן. המצפון הוא המצאה יהודית; זהו פגם בנפש כמו ברית מילה בגוף".

כאמור לעיל, פן הדיסוננס הקוגניטיבי ברמתו הפסיכוטית של היטלר השב וחוזר במיינקאמפף, באינספור נאומיו לאומה, ב"שיחות שולחן" אותם ניהל עם מפקדי הוורמכט והאס.אס, וכו' וכו', גדושים ביודנהאס דוגמת הדברים המצוטטים. המדובר כמובן ברמה פסיכוטית של דיסוננס קוגניטיבי, הנעדר כליל ולו בדל של אחיזה בנתוני אמת, בעוד את תשפוכת דברי הבלע מלווה שפת גוף של חולה נפש, צרחות צרודות גרון, ומבטים מזרי אימה.

שפת הגוף המעלה על הדעת חולה נפש, נפנוף אגרופיו הקמוצים, הבעת פנים השטנית, העיניים היוצאות מחוריהן, צרחות גרונו הצרוד, הרוק הניגר משפתיו… כל אלה היו מעוררים גיחוך וסלידה בעיני ואוזני ציבור שפוי. לא כך בגרמניה. הקהל המהופנט קם על רגליו, סערת מחיאות כפיים, זרועות מושטות במועל יד, צרחות Heil Hitler!!! וקריאות נוסח "Adolf Hitler und kein Ende”, אדולף היטלר לעדי עד, והסתערות – של נשים בעיקר – לקדמת הבמה, על מנת להגשים חלום ולזכות ללחוץ את ידו של הפיהרר.

ארנסט רודולף הובר (Huber) מצמרת בית המשפט בגרמניה, אשר עמל על התאמת החוק הגרמני ליעדי המפלגה, הסביר זאת: "הפיהרר הוא הנושא של הרצון הקולקטיבי של העם… ברצונו של הפיהרר מתממש רצון הפולק. רצונו איננו ביטוי לרצונו הסובייקטיבי של אדם בודד, כי אם ביטוי לרצונו הקולקטיבי של העם הגרמני. הפיהרר הוא התגלמותו של אותו רצון".

הדבר בא לידי ביטוי בשבועת חיילי הורמאכט. עתה לא למולדת הגרמאנית כי אם לפיהרר: "אני נשבע באלוהים בשבועה קדושה זו, כי אציית ציות מוחלט לאדולף היטלר, הפיהרר של הרייך הגרמני, מפקד עליון של כוחות הצבא, ואהיה נכון – כחייל אמיץ – להקריב את חיי בכל עת על פי שבועה זו".

אגב, Wehrmacht פירושו צבא הגנה. אין זה מקרה אפוא שצה"ל מוצג בידי שונאי ישראל כהעתק של ה- …Wehrmacht

ואכן, העם מאחורי היטלר. עם עליית הנאצים לשלטון לאחר בחירתו של היטלר לקנצלר גרמניה בינואר 1933, נערכה בגרמניה סדרה של "בחירות" החל ב-1934 ועד 1938. מאחר והחל ב-1934 נאסר על קיום כל מפלגות למעט הנאצית, הבחירות לא נועדו לבחור במפלגה זו או אחרת, כי אם להביע את דעתו של האזרח הגרמני בנושא מדיני שעל סדר היום. כגון ביטול האיגודים המקצועיים, הפרת הסכמי וורסאי, פרישת גרמניה מחבר הלאומים, הקמת מאות מחנות ריכוז, ליל הסכינים הארוכות, שריפת הרייכסטאג, חוקי נירנברג, הכנות למלחמה בתוכנית 4 השנים, ביטול האיגודים המקצועיים, וכו' וכו'. בפני הבוחר עמדו שתי אפשרויות, לבחור בפתק עם הכיתוב Ja במידה והסכים עם המהלך המדיני, או Nein, והיה ולא הסכים. בכל הבחירות, החל משנת 1934 ועד 1938 מנו בוחרי ה"כן" 99% מכלל הציבור הגרמני. למותר לציין את הטיעון לפיו נתוני הבחירות זויפו, כיאה למשטר טוטליטרי. אולם כל הניסיונות להוכיח טענה זו לא העלו דבר.

כך, למשל' פרעות ליל הבדולח שנערכו בין 9 ל-10 בנובמבר 1938 בערי הרייך, בוצעו בידי ההמון המשולהב, זאת בניגוד להוראתו של הימלר שלא לחולל שריפות בעקבות הצתת בתי הכנסת. בדוח SOPADE מדצמבר, נכתב על גישת האוכלוסייה בברלין לאירועים: "כשנשרף בית הכנסת היהודי… יכולת לשמוע מספר רב של נשים אומרות 'זאת הדרך לעשות את זה – חבל שאין כבר יהודים בפנים, ככה היינו שורפים את כל הכינים האלה'. איש לא העז לקום נגד הדברים האלה".

מכאן המסקנה המתבקשת כי התמיכה בהיטלר וההזדהות עמו היו מוחלטים.

לא היה זה רק היטלר, המטורף, שחולל את הטירוף הגרמני, כי אם הטירוף הגרמני הוא זה שחולל את היטלר.

תגובה אחת

  1. ראשית, רציתי לומר לך תודה על מאמר מפורט ועשיר מאוד. מעבר למידע החדש שגיליתי במהלך הקריאה, היה מעניין מאוד להבין את רצף האירועים. תודה!

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים − 12 =