משולש של של שלושה גברים: ארוס ומלנכוליה – ביקורת תיאטרון

דניאל רשף מבקר הצגה העוסקת ברומן הומוסקסואלי בעולם האקדמאי של חקר הספרות, ומראה שיש שם בעיות המקבילות לאלו שבעולם ההטרוסקסואלי.

המערכת

סקירה על ההצגה "ארוס ומלנכוליה" מאת יואב רינון

שני גברים עומדים על הבמה עם פניהם אל הקהל. גופיהם עטורים בגלימות לבנות רחבות, ולרגליהם סנדלים רומיות מוגבהות, המגבילות עד מאוד את עצם האפשרות לנוע במרחב – אפשרות שתתגשם רק בכניסה אל וביציאה מהבמה. הם רחוקים אחד מהשני כמספר מטרים. כמעט בשום שלב בהצגה לא יביט אחד מהם בפניו של שותפו. אולם, צידי פניהם המצולמים על ידי מצלמות וידאו בזמן אמת מוקרנים על מסך גדול מאחוריהם, צלמיהם מופנים אחד אל השני כבשיחה אינטימית, כשברקע מסך המקרין צבעים רבים ושינויי צורה המקיפים את ההתרחשות ומציפים אותה באור עגום ודרמטי. המתח הזה בין פורמליות קרה, חששנית כמעט, במרחב הגשמי, לעומת הסער האישי כל כך במציאות הדיגיטלית, ילווה מתחילתו ועד סופו את הטקסט המרמז מכל כיוון על הנושאים הללו. טקסט מאת יואב רינון, אחד מאותם שני גברים.

יואב הוא ראש המחלקה לספרות באוניברסיטה בירושלים, המעביר קורס שכותרתו "ארוס ומלנכוליה", והוא גם הומוסקסואל. עד כאן זהות מוחלטת בין הדמות לבין המבצע, שהוא גם המחזאי. החותמת האוטוביוגרפית הגסה הזו מאלצת לבדה את הצופה לשמור על עירנות, ומטעינה את הטקסט כולו במשקל רב, של מה שמסתמן כלא פחות ממגנום אופוס חסר תחליף. ההכרחיות הברורה שדווקא הנסיבות המסוימות הללו תעטופנה את תוכן הטקסט טוענת אותו בחשיבות טוטאלית של צוואת אדם חי, הפורס את תורתו הגולמית ביותר. תורה שנגלית לפנינו מבעד לסיפור בלהות על אהבות אסורות בין מורים לתלמידים, צעירים ומבוגרים.

רינון מגלם את יואב, בן דמותו, וכן את איתי, תלמיד עבר של יואב ובן זוגו דאז, המקדיש את חייו לנקמה באקס שפגע בו. איתי עושה שימוש במאהבו החדש, ותלמידו הנוכחי, עילם (יהונתן וילוז'ני), ושולח אותו לפתות את יואב אל אהבה שתתברר כהרס העצמי של שניהם.

אבל הסיפור האישי כל כך, המכוער והפיקטיבי לגמרי, הוא כאמור אינו אלא מעטפת פרוזאית דקה למכלול הצהרות אסתטיות ואתיות, הנשענות על מה שמתיימר הטקסט לייצג – חלק נרחב מקורפוס הספרות המערבית הקלאסית, כנלמד בסמינר, האמיתי והבימתי, "ארוס ומלנכוליה". הצהרות אלו דוהרות ברוב פאר אל עבר אמת ישנה-חדשה, אכזרית מאין כמותה, ופשוטה להפליא נוכח העומס הטקסטואלי עליו היא מתבססת. האמת הזו, שמהותה היחס העקוב מדם בין הארוס החולה, הקדמוני, לבין המלנכוליה, הטרגיות של המפגש בין תשוקה למציאות, מתגלמת על הבמה באופן כמעט בלתי אמצעי. המונולוגים הארוכים, המכילים שירה שקולה וגדושת אמצעים ספרותיים מורכבים, לצד מבעים זעקניים של סלנג וטינופת, נורים אל הקהל במהירות ובחדות שאינן מאפשרות שקיעה מהורהרת ונינוחה אל תוך נבכי הטקסט. המעבר הבלתי מתחכם, הישיר לכאורה, של הטקסט הכתוב אל הבמה החיה, בוגד למעשה בכל פרקטיקה אנליטית אקדמית, שהיא כמובן נקודת המוצא של המחזאי ושל הדמויות. הבגידה מבוצעת לטובת ביטוי מיידי וצורב של הארוס הגלום במילים, שגלגולן הבלתי אפשרי אל הקהל משאיר את הדברים כמעט שטוחים, מרוחקים. כאבן הקופצת על המים רק כדי לשקוע בחדות אל מרכזו של האגם. 

על הבחירות המשחקיות והבימתיות הללו, שיש בהן מרחק ממה שנדמה כאזור הנוחות של הטקסט, אמון הבמאי סמיון אלכסנדרובסקי. הוא מביא רוח חדשנית, כמעט מופרעת, אל תוך הטקסט המעמיד פני מתבצר בתוך תחומי הניאו-קלאסיקה. בגישתו אל המילים המורכבות כל כך, הנפיצות לעתים, בולטת התעוזה להרתיח עד פקיעה את מה שבמקרה אחר יכל להשאר נצור במרחבים אינטלקטואליים גרידא. רתיחה זו ניצבת לאורך כל המחזה בקונפליקט, מלא חוצפה ואומץ, מול הצורך הנואש של הצופה בהבנה קונקרטית, מיידית. שוב ושוב מבטיח הבמאי ומקיים – כאן לא יבוא דמיון מודרך ולא מערכים סמנטיים דשנים. כאן יבוא הארוס בכבודו ובעצמו, וישתחל מהזיות של רגע וממוקשים עוצרי נשימה של גסויות חסרות בושה.

אם לא הספיק אותו קונפליקט בין מהירות ועומק, מאחוריו מתהדרת עבודת הוידאו המשוכללת והמהפנטת מאת רן סלוין, שהיא בעצם הזירה האמתית בה מתרחשים האירועים. דימויים פסיכדליים, מופשטים לגמרי, מתחלפים בטקסטים מתוך "הקומדיה האלוהית" של דנטה, או מ"סיפור פשוט" של ש"י עגנון, המדוקלמים במקביל על הבמה. גם לצבעים המרצדים הללו, שנוצרו באמצעות שימוש בבינה מלאכותית, ישנה עמדה בשיח על דרכי ההבעה של ארוס. הם אינם חודרים לעומק הסמנטי של דבר, וגם אינם רצים אל הקהל בסערה, אלא פורסים מעין מצב נפשי, מערבים בו את פניהן של הדמויות, וכך יוצרים שוב את המתח בין שירה ופרוזה. 

אין כל ספק כי "ארוס ומלנכוליה" היא הצגה פורצת דרך. היא מבקשת להחיות מסורת ענקים של יופי בלתי מעורער, ובדרכה נתקלת במחסומים תקשורתיים, סגנוניים, ומדיומליים. ההתמודדות שלה עם המחסומים האלו נעשית בדרכים מפתיעות ומעוררות השתאות, המתאחדות, כאילו במקרה, ליצירת מופת של רעיונות ותחושות חסרי מעצורים. הקלאסיציזם הדורש שוב את כסאו מוצא לו נחלה דווקא באמצעים של פוסט-אמת, של אובדן הבסיס לעצם המושג "הבנה". סצינה מתפשטת מגופה היומיומי, כדי ללבוש כוחות וישויות חסרי פנים. מילה בורחת מהוראתה, כדי להגיע אל לבו של השומע. תשוקה אוחזת בייאוש בכל זקיק תנועה או סמל, על מנת להיראות בלי עוררין. "ארוס ומלנכוליה" היא קריאתו המתוחכמת להחריד והבלתי נתפסת של אומן-שחקן-דמות אל תוך נפשו הפצועה, בתקווה לזקק ממנה יופי חסר שם, ולהגיש אותו לנפשות המוכנות לראות מבעד למילים, מבעד להכל.