סיפור שמיועד לחג המולד של סופר ידוע בראשית המאה ה-20 על מהדורת סיפורי א.א.פו, אבל בעצם על משהו אחר לגמרי, שמתאים לכל עונה.
המערכת
מהדורת סיפורי פו The Set of Poe, תרגם אבי גולדברג
סיפור חג מולד מאת ג'ורג' אייד, George Ade (1866–1944)
מר ווטרבי אמר לאשתו "אני עדיין מתפתה לרכוש את המהדורה הזו של סיפורי אדגר אלן פו. היום ראיתי אותה מוצגת בחלון ראווה, במחיר מופחת לחמישה עשר דולר".
"כן?", אמרה גברת ווטרבי, בהשתנקות פתאומית של רגש, כך היה נדמה לו.
"כן, אני ממש הייתי רוצה לקנות אותה".
"לא הייתי עושה זאת לו הייתי במקומך, אלפרד", השיבה, "יש לך כבר כל כך הרבה ספרים".
"אני יודע שיש לי, יקירתי, אבל אין לי שום סט שלם של פו, וזה מה שרוצה הייתי שיהיה לי כבר זמן רב – את המהדורה הזו שסיפרתי לך עליה, היא יצאה לאור והיא כה מוצלחת".
"הו, לא הייתי קונה את זה, אלפרד", היא חזרה על דבריה, ונימה של רצינות מתחננת נשמעה בקולה, "זו הוצאה כספית כל כך גדולה עבור כמה ספרים".
"טוב, אני יודע, אבל —", ואז הוא עצר, מחוסר מילים להביע את הפתעתו המבוהלת מסירובה.
האמת תאמר כי מר ווטרבי ניסה תמיד להיות בעל מתחשב, נדיב.
הוא הפיק עונג מהאנוכיות של נתינה, ומצא אותה מבורכת יותר מאשר מקבלה.
ביום קבלת המשכורת היה מפריש לגברת ווטרבי סכום קבוע לכלכלת הבית. הוא הוסיף לסכום זה קצבה להוצאותיה האישיות. הוא הפריש לעצמו רק סכום צנוע, ואת יתרת המשכורת הפקיד בבנק. הוא החמיא לעצמו שהוא ממש מתקרב להגדרת "בעל לדוגמא".
למר ווטרבי לא היו הרגלים יקרים ולא היתה תשוקה לשום דבר יקר. כמו לכל אדם אחר, היה לו תחביב אחד או שניים, ואחד התחביבים המיוחדים שלו היה קריאה של אדגר אלן פו. הוא האמין שפו, מכל הסופרים האמריקאים, הוא ה"גאון". המילה "גאון" היתה כה שגורה ברחבי המדינה עד שהשימוש בה נשחק, ועכשיו אפילו ניתן לכל גבר מובטל המגדל שיער ארוך, או לכל גברת חסונת גוף הכותבת ומפרסמת את שיריה בעיתונים כפריים.
במקרה של פו, טען מר ווטרבי, שהוא "גאון" במשמעות הנכונה של המילה, המתייחסת לסופר שאינו נוהה, שאינו נסחף אחר תהליכי מחשבה רווחים, אלא "סופר הכותב מתוך השראה, איש שמוחו נוסק בעל כורחו לגבהים על-אנושיים, לתחומי הדמיון הטהור", או משהו מעין זה. בכל מקרה, מר ווטרבי חיבב את פו, והוא רצה את המהדורה החדשה של ספריו.
תמיד ריסן את עצמו, לא התיר לעצמו לבזבז את כספו על מותרות אלא אחת לשנה. והשנה, כך החליט, המותרות צריכות להיות סט של ספרי פו.
על כן, שערו בנפשכם את הפגיעה שחש ברגשותיו כאשר אשתו התנגדה לכך שהוא יוציא חמישה עשר דולר עבור מה שהוא חושק בו מעל כל דבר אחר בעולם.
כשהלך לעבודתו באותו יום הרהר בהתנהגותה של גברת ווטרבי. האם לא הוא זה שמותיר לה קצבה לבזבוז כסף? האם העיר אי פעם או מצא דופי בפזרנותה? האם היה משהו, שמץ של אי סבירות, כשביקש שיתירו לו להוציא את הסכום הקטן הזה עבור משהו שיקנה לו שעות רבות של הנאה, ושיהיה גם בבעלותה של הגברת ווטרבי לא פחות מאשר שלו?
הוא אמר לעצמו שבעלים רבים היו קונים את הקובץ הזה בלי להתייעץ בנשותיהם בכלל, אבל הוא (ווטרבי) תמיד השאיר לאשתו את כל ענייני כלכלת הבית והמשפחה. הוא אמר זאת לעצמו, כששמץ של מרירות חודר למחשבותיו, באשר הוא כנראה אשם בכך שהעמיד את עצמו, ויצר במו ידיו לעצמו, את מעמד הבעל התלוי בחסדי אשתו. כך בפשטות. האם לא אסרה עליו לקנות לעצמו כמה ספרים? ובכן, לא אסרה ממש, גם אם היא לא אסרה עליו במפורש הרי הצהירה שאינה רואה בעין יפה את רכישת פו – לגביו הרי זה הסתכם באותה תוצאה.
מר ווטרבי תהה אם ייתכן שרק עכשיו הוא מתחיל להכיר את טיבה של אשתו. האם אין היא בעצם בתוך תוכה אישה אנוכית? האם היא הייתה נינוחה, וטובת לב, ובעלת מזג נוח רק כשהתיר לה לעשות כאוות נפשה? האם לא יצא המרצע מהשק ומעכשיו ייווכח שהיא אישה מסוג אחר לגמרי?
האם הוא יעשה מעתה מה שבעלים רבים עושים – יבזבז את הכנסתו על מועדונים, וסיגרים, ושעשועים פרטיים, ויותיר לה רק קצבה קטנה? שום דבר בכל עברו של מר ווטרבי כגבר נשוי לא פגע כל כך ברגשותיו והרס את אמונו באשתו כמו התנגדותה של גברת ווטרבי לרכישת הסט של פו. הייתה רק דרך אחת להסביר את זה. היא רצתה את כל הכסף לעצמה, או שרצתה שהוא יפקיד אותו בבנק כדי שתוכל לרשת אותו בבוא היום – אבל אלו היו מחשבות מפלצתיות מדי. עם זאת, התנהגותה של גברת ווטרבי סייעה רק לחזק את חשדותיו המרושעים ביותר של מר ווטרבי. יומיים או שלושה אחרי השיחה הראשונה היא שאלה "לא קנית במקרה את הקובץ הזה של פו, נכון, אלפרד?"
"לא, לא קניתי אותו", הוא ענה, בקור רוח ובכמה שיותר עזות מצח.
הוא קיווה לשמוע אותה אומרת "טוב, למה שלא תלך עכשיו לקנות אותו? אני בטוחה שאתה רוצה בכך מאוד, והייתי רוצה לראות אותך קונה משהו לעצמך מדי פעם". זה היה מביע את מה שאישה אוהבת ולא אנוכית הייתה אומרת. אבל היא רק אמרה "נכון, אל תקנה את זה", והוא היה אומלל לחלוטין, כי הוא הבין שהוא התחתן עם אישה שלא אהבה אותו ופשוט רצתה להשתמש בו כסוס משא שיישא בעול, בנטל כלכלת הבית.
ברגע שמר ווטרבי עמד על קנקנה של אשתו, מרגע שהכיר באמת הנוראה של טבעה, החל להיזכר באפיזודות קטנות מלפני שנים, ועכשיו הוא צירף אותן יחד כדי לשכנע את עצמו שהוא אדם שנעשה לו עוול עמוק. אירועים שוליים, שעכשיו בהצטברות הזיכרונות, וכמעט מבלי ששם לב לכך, נאספו לכתב אשמה. הם הוכיחו שלגברת ווטרבי לא היה אכפת ממש מאושרו של בעלה מלכתחילה.
ובנוסף, מר ווטרבי החל להתבונן בה מקרוב, והוא האמין שהוא מוצא ראיות חדשות לחוסר הערך שלה. בתחילה, כשהתחיל להרגיש שהוא הוזנח, היה קודר. עצם התגלית הטרידה אותו עכשיו הוטרד בחששות לגבי מה שיתגלה עוד בעתיד. היא, אשתו, לעומת זאת, הייתה מרוצה ושקולה בהתנהגותה.
תקופת החגים קרבה, ומר ווטרבי קיבל החלטה. הוא החליט שאם היא לא תרשה לו להוציא קצת כסף על עצמו הוא לא יקנה לה את מתנת חג המולד המסורתית.
"אנוכיות היא משחק שאפשר לשחק בו גם בשניים", אמר לעצמו. יתר על כן, הוא החליט שאם היא תבקש ממנו כסף לצרכי חג המולד הוא ישיב "אני מצטער, יקירתי, אבל איני יכול להוציא עוד כסף. אני כל כך החלטי בעניין שאיני מרשה גם לעצמי לקנות אפילו כמה ספרים שאני רוצה כבר זמן רב. את זוכרת שאמרת לי שאני לא יכול להרשות לעצמי לקנות את המהדורה החדשה הזו של פו?". האם יש משהו שיכול להיות נשכני יותר מאשר סרקזם, או מוחץ יותר מאשר טיעון הגיוני?
הוא חזר ושינן את הנאום הזה שהכין עבורה. הוא דמיין לעצמו את ההשפלה שינחיל לה. את ההפתעה כשתגלה שבכל זאת יש לו "חוט שדרה", שיש לו עמדה נחרצת, למרות הכל, בכל פעם שידובר בכסף.
אך לרוע מזלו התכנית שהכין לא התממשה, היא לא ביקשה ממנו כסף נוסף להוצאות החג, ולכן הוא נאלץ להסתמך על דרך נקמה חלופית. הוא ימנע ממנה את מתנת חג המולד הצפויה, וכדי שתוכל להבין את משמעות הנקמה במלואה, הוא יקנה מתנות לשני ילדיהם. היה זה צעד חריג, הוא הודה בינו לבינו, אבל אולי זה ילמד אותה להתחשב קצת ברצונותיהם של אחרים. יש לומר שמר ווטרבי לא היה גאה לחלוטין בעוצמת נקמתו כשקם בבוקר חג המולד. הוא חש שהשיג את מטרתו, ואמר לעצמו שמניעיו אכן טובים וטהורים, אך עדיין לא היה מרוצה מעצמו.
הוא פנה לחדר האוכל, ושם, על השולחן הערוך מול צלחתו, מונחת היתה קופסא ארוכה עטופה באריזת נייר, ובה עשרה ספרים, שעל גב כל אחד מהם היה כתוב "פו".
זו הייתה המהדורה שהוא בה חשק.
"מה זה?", הוא שאל, ממצמץ באיטיות, באשר מוחו טרם הצליח לקלוט באותו רגע את גודל הבושה הנוראה שלו.
"אני חושבת שאתה צריך לדעת, אלפרד", אמרה גברת ווטרבי, סמוקה ומצחקקת כמו תלמידת בית ספר..
"אה, זה היית את ——".
"אלוהים אדירים, כל כך הפחדת אותי באותו יום ראשון, כשדיברת על רצונך לקנות אותם, ואמרתי לך שלא תעשה זאת! הייתי פשוט בטוחה שאתה חושד במשהו. קניתי אותם שבוע לפני כן".
"כן – כן", אמר מר ווטרבי, מרגיש את צריבת מי המלח שזלגו ממצחו לעיניו. באותו רגע הייתה נשמתו כשל נשמת חוטא אומלל שהוקע על המוקד.
"הייתי נחושה בדעתי לא לבקש ממך כסף כדי לשלם עבור המתנה שלך", המשיכה גברת ווטרבי.
"אתה יודע שהייתי צריכה לחסוך עליך ועל ילדים מהקצבה הרגילה שאתה נותן לי? אתה יודע שבשבוע שעבר כמעט הרעבתי אותך, ולא שמת לב לזה בכלל. פחדתי שתשים לב".
לא, בכלל לא שמתי לב לזה", אמר מר ווטרבי, בקול שבור, כי הוא היה מבולבל ומסוחרר. המלאכית הזו שהקריבה את עצמה – והוא לא קנה לה מתנת חג מולד! זה היה מצב מפחיד, והוא המשיך לשקר כדי למצוא מוצא מהסבך.
"ואת, אהבת את המתנה שלך?" שאל.
"לא, עוד לא ראיתי אותה", אמרה והביטה בו בפליאה.
"לא קבלת אותה? אמרתי להם לשלוח את זה אתמול".
הילדים הרעישו וצחקו, שמחים על המתנות שלהם בחדר הסמוך, והוא הרגיש שזו חובתו לשקר למענם.
"טוב, אל תגלה לי מה זה", קטעה את מחשבותיו גברת ווטרבי, "חכה עד שזה יגיע".
"אני אלך להביא אותה".
הוא אכן נאלץ להשיג עכשיו מתנה בכל מחיר. גם אם נאלץ היה לגרור את בעל חנות התכשיטים מביתו בעצם חג המולד ולבקש ממנו לפתוח את הכספת הגדולה שלו.
הטבעת שהוא בחר הייתה מעבר ליכולתו, זה נכון, אבל כשגבר צריך להשיב לעצמו את כבודו העצמי, המחיר אף פעם אינו גבוה מדי.
פורסם במקור בשיקגו רקורד, 28 בדצמבר 1897; פורסם באסופת ספורים בספר בבל: סיפורי שיקגו (1903).
